הקהל מחבק את גושן

כל אמן היה רוצה את הקהל של נתן גושן. אחוז גבוה של תיכוניסטיות ותלמידות חטיבה שחוגגות את פתיחת החופש הגדול. חלקן הגיעו עם אמא, אחרות עם החבר. גושן, עוד לפני שנוגן התו הראשון, הוא אולי המייצג המובהק ביותר כרגע לפער שבין טעם המבקרים לבין השטח. את הטקסטים הדי בנאליים והלחנים היפים והלא מאתגרים שהוא מגיש הקהל מחבק בשתי ידיים.

"שלושים" קוראים לאלבום החדש שלו, וכאמור, חלק גדול מהנוכחים במקום יגיעו לגיל הזה רק בעוד כמה שנים טובות. ההשפעות מעברי לידר היו שם מהרגע הראשון, וכעת נוסף לתפריט גם עידן רייכל, באדיבות המפיק גלעד שמואלי שעבד עם השניים בעבר, ויושב כאן מאחורי התופים. באיחור של חצי שעה גושן עולה והמקום רועד. עם זקן היפסטרי בן חודש, קסקט עם מצחייה מגוהצת וסקיני שחור הוא פותח ב"דור הסתלבט" מהחדש. הפזמון החוזר "אני לא מקשיב לאף אחד לאף אחד" מושר כהמנון, אך בניגוד למצופה מאנשים שנמצאים בגיל שבו מתחיל להתעצב הטעם המוזיקלי תתקשו למצוא פה מחאה אמיתית.

לא נראה שלמישהו אכפת. הקהל מהופנט מן הרגע הראשון וגושן מספק את הסחורה. חוצה את הבמה בהנאה, רוקד על הרמקולים ומנצל את הקט ווק הזעיר כדי לאפשר למעריצות להתקרב עוד קצת לתהילה. להיט רודף להיט וגושן מעלה את הקצב. בשיר הנושא של האלבום הוא טוען שהוא מרגיש כמו בן 65. על הבמה הוא מדגים כושר של בן 18.

גושן הוא לא רק אחד מכוכבי הפופ הכי גדולים כרגע בארץ, אלא גם זה שהייתם ישנים בשקט אם הילדים שלכם היו מאזינים רק לו. יום אחד הם יתבגרו ויחפשו דברים אחרים, או שגושן ייצא מאזור הנוחות שלו – מה שיבוא קודם.