"סמכתי על ההבטחה של אילן שהוא אף פעם לא ישאיר אותי לבד"

לפני חמישה חודשים עלתה סבטלנה יענקילביץ' לקברו של בנה היחיד, רב"ט אילן יענקילביץ' שמצא את מותו במסגרת שירותו הצבאי. כמו תמיד היא ניקתה את המצבה, טיפלה בפרחים ואחר כך סיפרה לו שבחודשים הקרובים יהיה עליה להיעדר מבית העלמין. "לא דיברתי עם אילן בקול רם, דיברתי אליו בלב, כמו שאני מדברת איתו בחלומות", היא לוחשת, "ואני בטוחה שהוא שמע אותי והבין".

היא נתנה שתי הבטחות לבנה. "אילן שלי, שגדל כבן יחיד עם אמא חד־הורית, אהב ילדים ורצה ילדים וראה אותם בדמיונו. לכן הבטחתי לו שאעשה הכל כדי להביא לעולם ילד מזרעו שימשיך אותו. הסברתי לו שהמאבק הזה עלול לקחת זמן רב, אפילו שנים, אבל אהפוך לסבתא של ילדו".

וההבטחה השנייה?

"גיליתי לו שאני בהיריון, שברחם שלי כבר חי עובר ממין זכר. סיפרתי לו שבישראל לא נהוג שאישה בהיריון נכנסת לבית העלמין, אולי כדי שנשמת המת לא תקנא, אולי כדי לא לעשות עין רעה לעובר. לכן הבטחתי לאילן שבפעם הבאה אגיע לקבר שלו עם עגלה של תינוק".

תקראי לו אילן?

"חס וחלילה", היא מתחלחלת. "התינוק הזה לא יהיה במקום אילן והוא לא יהיה מצבה חיה. אילן שלי היה אחד ויחיד ומיוחד".

בשבוע שעבר, כשהיא בחודש השביעי להריונה, עלתה יענקילביץ', 50, לכנסת בירושלים כדי לתמוך בהצעת חוק ההמשכיות ("זכותם של חללי צה"ל לדור המשך"), שיזמה ח"כ רויטל סויד (המחנה הציוני). חוץ מיענקילביץ' ישנם עוד שני זוגות הורים שכולים שנמצאים בחזית המאבק הזה, הדרת ורוני מאירי, ואירית ואשר שחר, שמנהלים מאבק משפטי ארוך מול המדינה בדרישה לאפשר להם להביא לעולם ילד מהזרע שנשאב מבניהם המתים.

אנחנו נפגשות בבית קפה בנתניה, לא רחוק מהדירה שהיא חולקת עם אחותה ומשפחתה, ועם אביהן הקשיש. "אמא שלי נפטרה שלושה שבועות אחרי האסון. היא לא יכלה לעמוד בזה. בכל פעם שמדברים על אילן אבא שלי מתחיל לבכות וזה מסוכן בשבילו. הוא בן 85, אחרי צנתור וחייב לשמור על הלב. לכן ביקשתי שניפגש בחוץ", היא מסבירה.

אביך יודע שאת בהיריון?

"בטח. כל הזמן אני אומרת לו 'אבא, עוד מעט יהיה לך נכד חדש ואתה תשב איתו, כמו שישבת עם אילן, ותלמד אותו את כל מה שלימדת את אילן'. זה הדבר היחיד שנותן לו כוח להילחם על חייו".

זה לא קשה לשאת היריון בגיל 50?

"זה לא קל", היא מודה. "אני עייפה, ולפעמים יש לי סחרחורות בגלל החמסין, אבל בכל פעם שהעובר בועט לי בבטן אני מאושרת. זה סימן שיש בי חיים".

הבעיטות של העובר והלידה שבאופק לא מפחיתות מהמאמצים שמשקיעה יענקילביץ' בהצעת חוק ההמשכיות. "אלה שני דברים שונים", היא אומרת. "יש לי כוח לגדל תינוק ויש לי סבלנות ותהיה לי עזרה, אבל אני לא אשקוט ולא אנוח עד שייוולד תינוק מאילן, בני הבכור, שלא זכה להפוך לאבא בחייו. לנכד שלי תהיה אמא צעירה ואני אהיה הסבתא שלו. הבן שלי יהיה אחיו של אילן, ובבוא היום אני אספר לו על אחיו הגדול".

ומה יהיה הקשר המשפחתי בין הבן שתלדי, כאחיו של אילן, לבין התינוק שייוולד מזרעו?

"אני לא יודעת אם כבר המציאו הגדרה כזאת".

"הכי חשוב שיהיה ילד"

יענקילביץ' עלתה לישראל מאוקראינה כשהייתה בת 24, יחד עם הוריה, אחותה הגדולה ריטה ומשפחתה של אחותה. "גרנו שם בעיר גדולה והמשכורות של הוריי, מורה ומהנדס, איפשרו לנו לחיות טוב", היא מספרת, "אבל האנטישמיות הייתה באוויר. אחרי התיכון למדתי בסמינר, קיבלתי תעודה ועבדתי כגננת. חברים שעלו לישראל לפנינו כתבו לנו שזאת ארץ חמה ויפה שכל היהודים מרגישים בה בבית, חופשיים".

משדה התעופה לקחו אותם לנתניה, "לדירה שבה אנחנו גרים עד היום. למדתי באולפן, מצאתי עבודה בגן ילדים והייתי מאושרת. במסיבה הכרתי בחור שלמד רפואה באוקראינה, אבל בארץ לא הכירו בתעודה שלו ונתנו לו עבודות קשות כמו לטאטא רחובות. היינו זוג במשך שנתיים עד שהוא נשבר והחליט לחזור לאוקראינה. הוא רצה שאחזור יחד איתו, אבל באוקראינה כבר הייתה מלחמה וגם לא רציתי להיפרד מהמשפחה, אז נפרדנו. רק אחרי שהוא טס חזרה גיליתי שאני בחודש השלישי".

היא לא עידכנה את בן זוגה לשעבר ("הרגשתי שגם אם הוא יידע שאני בהיריון הוא לא יחזור לישראל") ולא שקלה הפלה. "המשפחה שלי שמחה שאני בהיריון, ולא היה אכפת לי מה יגידו עליי אנשים מהסביבה. אמרתי 'אני אהיה רווקה וחד־הורית, הכי חשוב זה שיהיה לי ילד'. ילדתי את אילן בגיל 30. הוא נולד במשקל שניים וחצי קילו, קטנצ'יק, גם אני לא גדולה. לא רציתי לתת לו שם רוסי מפני שידעתי שהוא יגדל בישראל.

"הוא אהב לבנות בלגו דברים מסובכים, מכוניות ובניינים, וזו הייתה המתנה שקניתי לו ליומולדת או כשלא הרגיש טוב. כשהוא גדל, הצעתי למסור את קופסאות הלגו שהוא כבר לא נגע בהן, ואילן אמר 'אסור, אני אשמור את הלגו לילדים שלי'. כזה הוא היה, מגיל קטן חשב על משפחה".

בגלל היותו בן יחיד?

"כנראה. הייתה לו חגורה חומה בקראטה, והוא אהב להתאמן. לפעמים אמרתי לו 'תישאר יום אחד בבית, תנוח' והוא ענה 'לא. אני רוצה גוף יפה עם שרירים, כשיהיו לי ילדים ואבוא לקחת אותם מבית הספר, אני רוצה שכל החברים שלהם יגידו 'יש לכם אבא חתיך'. הוא גם אמר לי 'אמא, אני אף פעם לא אשאיר אותך לבד, אני תמיד אשמור עלייך', וכל משפט כזה היה בשבילי עולם שלם".

אילן לא ביקש ממך אחות או אח?

"ודאי שביקש, לגדול בתור בן יחיד זה קצת משעמם, אבל לא רציתי זוגיות, בטח שלא חתונה, כי לא ידעתי אם הגבר שאבחר יהיה טוב לבן שלי, שהוא כל עולמי. כיום אני חושבת שאולי עשיתי טעות. סמכתי על ההבטחה של אילן שהוא אף פעם לא ישאיר אותי לבד".

בתיכון ש"י עגנון בנתניה הוא היה תלמיד מצטיין, "אבל מה שחשוב לא פחות זה שאילן היה מחונך ואחראי", היא מוסיפה. "כשישבנו שבעה באו כל השכנים וסיפרו איך אילן עזר להם. הוא אפילו לא חיכה עד שיבקשו ממנו עזרה".

היא הבהירה לבנה היחיד שלא תחתום על הסכמה לשירות קרבי ולדבריה, "אילן לא התווכח. הוא הבין. הוא ידע כמה אדאג".

"קיוויתי שהוא נח"

אבל למרות שהשתדלה להגן על בנה היחיד משירות קרבי, עולמה חרב עליה ב־27 ביולי 2016. "בראשון בבוקר הוא ירד לדרום, למשימה סודית, ואמר שיצלצל כשתסתיים. ברביעי, ב־12:00 בצהריים, הוא צילצל ואמר שהם נוסעים לאיזשהו קיבוץ, לאכול ולנוח ואולי גם לשחות לפני שהם חוזרים לבסיס. עברה שעה ועוד שעה ואילן לא צילצל. התחלתי לדאוג, קיוויתי שאולי הוא נח. בשש בערב דפקו בדלת ואחותי ריטה פתחה. שאלו 'מי אמא של אילן?' ועניתי 'אני'. ואז אמרו לי שאילן שלי טבע במאגר מים. אמרתי שזו טעות ושאני לא אאמין עד שאראה אותו. נסענו לאסף הרופא וראיתי. זה היה אילן. בן 19. אילן שלי".

מה סיפרו לך על נסיבות האירוע?

"בהתחלה רק אמרו לי שהוא טבע. אחר כך שמעתי עוד פרטים שמוכיחים שזו הייתה רשלנות של הצבא. לקחו אותם למאגר מים עמוק, 8־9 מטר, לא היה שם מציל, לא היו שם שלטים של 'אסור להיכנס' והקצינים, במקום לשמור על החיילים, הלכו לשתות קפה. חבר שהיה עם אילן פחד ויצא. ואני כל הזמן חושבת על אילן שבטח הרגיש משהו וצעק לעזרה ואף אחד לא שמע".

מדובר צה"ל נמסר: "ב־6 במרץ 2017 הוגשו לבית הדין הצבאי כתבי אישום נגד קצין בדרגת רס"ן ושני קצינים בדרגת סג"ם, בגין אחריותם לאירוע שבו נפטר רב"ט אילן יענקילביץ' ז"ל, כתוצאה מטביעה במאגר מים. לקצין בדרגת רס"ן ולקצין בדרגת סג"ם, שמשפטם עודנו מתנהל, יוחסה עבירה של גרימת מוות ברשלנות בגין תכנון הפעילות שבמהלכה נפטר החייל וקיומה בניגוד להוראות הבטיחות וללא נקיטת אמצעי זהירות מתאימים. לקצין נוסף בדרגת סג"ם יוחסה עבירה של התרשלות, שבה הורשע, בגין התנהלותו במהלך הפעילות. הוטל עליו עונש של הורדה מדרגות קצונה ומאסר מותנה. הקצין, שמשרת בשירות חובה, לא ימשיך לשירות קבע. כל השלושה הודחו מתפקידם לאחר האירוע. צה"ל משתתף בצער משפחת יענקילביץ', מקיים עימה קשר רציף תוך כדי התפתחות החקירה, וימשיך ללוותה".

בבוקר שאחרי הדפיקה על הדלת, כשקצינת העיר הגיעה לדירתה של יענקילביץ', הודיעה לה האם השכולה שהיא מעוניינת בהליך שאיבת זרע מבנה. "ידעתי שיש דבר כזה", היא מספרת, "וידעתי שאפשר לעשות אותו עד 72 שעות מהפטירה. אמרתי לקצינת העיר 'היה לי בן יחיד, נתתי אותו לצבא וזהו? נגמר? לא תהיה שום המשכיות שלו?' באותו הבוקר, כמה שעות לפני הלוויה, עשו קצירת זרע. כשקמנו מהשבעה צילצלתי לאסף הרופא. אמרו לי שהזרע בסדר, שיש שבע או שמונה מבחנות ושרק שנה אחרי הלוויה ייתנו לי אישור להשתמש בו. הבשורה הזאת נתנה לי תקווה. אני רוצה למצוא בחורה טובה שתסכים להיכנס להיריון מהזרע של אילן ולהביא לי נכד מפני שילד שיהיה דומה לאילן יהפוך את העולם שלנו לטוב יותר. היא תהיה האמא שלו ואני אהיה הסבתא שלו. מה הבעיה? כל כך הרבה נשים הופכות לאמהות חד־הוריות בזכות בנק הזרע, ואין להן שום מושג על זהות האב. במקרה שלנו זה יהיה אחרת. הבחורה תדע שהיא מקבלת זרע של בחור טוב ומוכשר וחכם, והילד שלה ושל אילן יקבל את כולנו בתור משפחה".

"שוב חוגגים את החיים"

התקווה לעשות שימוש בזרע של בנה חיזקה אותה במהלך השבעה. "כשכולם בכו אמרתי להם 'אל תבכו, אילן הוא לא כמו עץ שנפל ונעלם. בעולם נשאר חלק חשוב מאוד של אילן, הזרע שלו, וממנו יגדלו עוד ילד או ילדים שיהיו דומים לו ושוב נהיה מאושרים'. זה מה שנתן לי את הכוח להמשיך. לא ידעתי שאני אצטרך לצאת למלחמה. אילן כתב בבקו"ם שכל הרכוש שלו הולך לאמא שלו, לי, ובאמת קיבלתי כסף. אילו ידעתי שהשימוש בזרע שלו יהיה כרוך בקשיים הייתי אומרת לו לכתוב שגם הזרע שלו שייך לאמא שלו".

השבועות הראשונים היו נוראיים. "לא ישנתי, לא אכלתי, לא הפסקתי לבכות. אחר כך אחותי אמרה לי 'סבטה, את עוד צעירה, את יכולה להיכנס להיריון, אנחנו נעזור לך'. התגובה הראשונה שלי הייתה 'לא, אני רק אמא של אילן'. עם הזמן הבנתי שיש רק שתי דרכים: או ללכת כל יום לבית העלמין ולבכות — או לקום ולהמשיך לחיות. ברור שהיו לי הרבה התלבטויות, בעיקר בגלל הגיל שלי, ובסוף אמרתי לעצמי שאם אילן מסתכל עליי מלמעלה הוא רוצה לראות שאני מאושרת ורגועה. נכנסתי להיריון בטיפול הראשון".

מי שבאה לעזרתה הייתה עירית אורן־גונדרס, יו"ר ומייסדת עמותת "אור למשפחות" שמפעילה, בין היתר, את פרויקט "קרן אור לחיים חדשים" שבזכותה כבר נולדו כמה וכמה תינוקות לאמהות שכולות. "מניסיוני, אין אם שכולה שהמחשבה על תינוק לא חולפת בראשה. יש משפחות שנרתעות בגלל החשש שהתינוק ייראה כמו 'תחליף' שעלול לפגוע בזכר הבן שנפל, יש משפחות שבהן הנשים רוצות אבל בני הזוג שלהן מסרבים לשתף פעולה, ואני אומרת להן שזה בסדר, שזה מותר ושזה גם אפשרי. הרופאים שלנו עושים עבודת קודש, בהתנדבות, וכשהורים שכולים מזמינים אותי לברית או לבריתה הם מתארים את האור שנכנס לביתם. בזכות התינוק הם לא סתם חיים, אלא שוב חוגגים את החיים".

ח"כ רויטל סויד התוודעה לצורך בחוק ההמשכיות בעקבות פנייתם של הדרת ורוני מאירי, הוריו של סרן שקד מאירי שנהרג בתאונת אימונים, שאלמנתו, שנישאה מחדש והביאה ילדים משלה, התנגדה להבאת ילד מזרעו. "מתוך הכאוס הנוראי הם ביקשו קצירת זרע והאלמנה, שהייתה נשואה לו שלושה חודשים בלבד, רצתה להרות ממנו. אחר כך היא המשיכה בחייה, התחתנה, יש לה ילדים, ובאיזו זכות היא מתנגדת לשימוש בזרע של בעלה הראשון לצורך הבאת חיים? לפני 15 שנה הוציא היועץ המשפטי מני מזוז הנחיה שלפיה 'אנחנו בוחנים את רצונו של המת וחזקה על הנפטר שרצה המשכיות רק מבת זוגו'. זה אומר: אם לא הייתה לו בת זוג אין להורים מעמד, ואם יש לו בת זוג שמתנגדת, אפילו אם המשיכה בחייה ואין לה יותר זיקה למשפחה, גם אז להורים אין מעמד. זה מצב מעוות. לנו, כחברה, יש חוב ערכי, רגשי ומוסרי להורים ששלחו את בנם לצבא והוא חזר אליהם בארון. לא ייתכן שההורים יהיו טובים דיים כדי לגדל את הילד ולמסור אותו לצבא, ולא יהיו מספיק טובים כדי לקבל החלטות לאחר מותו. הצעת החוק שלי נובעת מנקודת המוצא שלפיה כל אדם רוצה המשכיות, אלא אם הוכח אחרת".

ולבת הזוג אין בעלות על הזרע.

"למה שתהיה לה? זו מיטת סדום של 'שלי שלי, ושלך גם שלי'. לפי ההלכה, אלמנה שאין לה ילדים לא נשארת בבית הוריו של הבעל שנפטר, אלא חוזרת לבית אביה. במקרה של מאירי, שהוכח כי רצה המשכיות, בית המשפט העליון, בניגוד להחלטות של בתי משפט קודמים, התיר לאלמנה לקבל החלטה למרות שהיא המשיכה בחייה".

פרקליטתה של "האלמנה שהמשיכה בחייה" נימקה כי "בעלה המנוח לא היה מסכים שאישה זרה, שאיננו מכיר, תהא אם לילדיו שייוולדו לו לאחר לכתו ואשר עליהם תיגזר יתמות מתוכננת".

"זו לא יתמות", עונה ח"כ סויד. "האם ילד שנולד מבנק הזרע ואינו יודע דבר על התורם הוא יתום מאב? במקרה של מאירי, וגם של יענקילביץ', הילד שיגדל עם אמו יזכה בכל המשפחה של אביו שלא זכה לגדלו".

על הצעת החוק של סויד חתומים חברי כנסת מכל סיעות הבית, "כולל אלעזר שטרן, ראש אכ"א לשעבר, עמיר פרץ, שר הביטחון לשעבר, יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר, אנשים שמבינים מה זה לשלוח חיילים לקרב וכמה מחויבות יש למדינה להמשכיות של חללי צה"ל. הצעת החוק עוסקת גם בחובתו של משרד הביטחון ליידע את המשפחה באפשרות של קצירת זרע, והיא מבהירה שילד שייוולד באופן כזה לא יוגדר כיתום צה"ל לעניין הזכויות מפני שלא עושים זאת למען כסף, אלא אך ורק למען ההמשכיות של החלל".

לדברי סויד, הצעת החוק שתעלה להצבעה במושב הזה, שמסתיים בסוף החודש, היא רק ראשיתו של המסע. "האפשרות לקצור זרע ולהשתמש בו תהפוך לחלק מאורח חיינו כמו שרוב האנשים מחזיקים בכרטיס אדי לתרומת איברים". •