שישי 15 בדצמבר 2017
ידיעות אחרונות
ל
24 שעות • 01.07.2017
הקן כן מתרוקן
(בסוף. וזה מהר מדי)
ליהיא לפיד

"נו?", הוא שאל, "החלטת?".

כולם מתכננים, נוסעים אל הצפון והדרום ואל מעבר לים. חלק אפילו כבר חוזרים.

ובתווך המון הורים מתלוננים. מתלוננים על החופש של הילדים.

ההורים לילדים הקטנים כבר מותשים ומרוששים, ושאריות הסבלנות שלהם שוכב אי שם בתחתית הבריכה של העמוקים. כי כשהחופש הגדול בעיצומו, אז כל ההורים כבר לא נראים כמו פרגיות עליזות של תחילת החופשה.

אלו מתלוננים על הילדים שלא נותנים לישון, ואלו על הילדים הקצת יותר גדולים שישנים יותר מדי.

אלו על אלו שעושים בלגן, והאחרים על אלו שעושים רעש כשהם חוזרים ב־3:00 בבוקר ומקפיצים להם את הלב.

 

אני תמיד הייתי חרדה מהחופשים. מהצורך להמציא את הטיול הכי הכי. חרדה מהתחרות הבלתי כתובה הזאת שמצטרפת לזה שאנחנו חייבות להיות אימהות נהדרות ונשות קריירה מנפצות תקרות ובחופשים גם צריכות להיות סוכנות נסיעות מושלמות שתופרות את הדיל הכי כלול להכול שכולם ימצאו בו את כל מה שנעים וטוב להם. ולא יתלוננו.

 

"לא רוצה בננה", אמר זה שהיום חייל באותה חופשה בקלאב טורקיה כשהוא היה קטן, וארדואן עוד לא חשב להיות רודן. ואחותו בכתה. היה לה חם והיא רצתה הביתה.

האח הגדול שלהם לא הבין מה הוא עושה בקלאב המטופש הזה עם פעילות התינוקות בבריכה ושמח לגלות שקולטים שם טלוויזיה מישראל וצפה בגמר של "כוכב נולד" וסיפר שזכתה צעירה בשם נינט טייב.

ואני רצתי בין כולם מנסה להתחנף, משפילה את עצמי, קצינת הבידור עם החיוך המאולץ של "תראו איזה כיף לכם" בעודי מנסה להתחמק מהמבט הסובל של החזק, שלא הבין למה צריך להיות בחוץ בלי מזגן כשכל כך חם ומה רע בבית שלנו עם הסלון והמיטה הנוחה.

כי אף מיטה לא נוחה כמו זו שבבית.

 

ולוח השנה מראה אוגוסט. והקטנה אמנם בחופשה, אבל היא כבר גדולה.

וזה שלא רצה לצאת מהחדר בטורקיה נמצא בין אבני הבזלת בצפון, ואני לא מצליחה לחשוב על כמה חם לו כשהוא בתרגיל בשטח בלי מזגן.

ואני נזכרת בשורה "ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ" ומאמינה שאם היו נפתחות לרגע ארובות השמים והיה להם קצת בוץ, אז הם היו שמחים.

 

ואני יוצאת מהבית וחוזרת, ומה שהשארתי על השולחן נשאר. ואף אחד לא היה פה. ולא הזיז כלום. ובערב אני והחזק מדברים, ואף דלת לא נפתחת ולא נסגרת. ואף צעקה לא נשמעת.

 

וכן, הקן מתרוקן.

הוא לא ריק לגמרי, הוא רק לא מזין אותם 24/7.

ובסופר אני לוקחת מהמדף את הדברים שהם אוהבים ומחזירה. כי רק בשבוע הבא הוא יחזור, ואחיו נסע לסוף שבוע עם חברים, וזה רק אנחנו והקטנה בשבת בבית.

 

כשהילדים היו ממש קטנים, החלום הגדול שלי היה לישון. לישון עד דלא ידע. אני זוכרת שחברה שאלה אותי איזו חופשה אני רוצה, והבנתי שהחופשה שאני הכי רוצה זה שכולם ייסעו ורק אני אשאר בבית.

בלי לדאוג לאף אחד.

בלי לטפל באף אחד.

חופשה כמו של הזוג הצעיר שהיינו אז, פעם. חופשה שאפשר לקום מתי שרוצים ולרדת לקפה בשכונה סתם ככה, בלי להתארגן.

חופשה כזו שבה את לא דואגת לאף אחד. והחופשה הזאת יכולה להיות גם בבית שלך. להיות בבית, אבל להיות בחופשה. הכי מושלם.

 

ועברו הרבה שנים, והנה אני בסוג של כמעט חופשה כזו. במהלך השנה כשאני עובדת אני פחות מרגישה את זה, אבל עכשיו בקיץ זה כבר שקט מדי וצובט בלב. וריק.

ואני מגלה שאני רק מחכה שהם יבואו כבר.

החייל מהצבא, והאחים שלו מהעיסוקים שלהם. אני מתגעגעת לזה שהם ינדנדו ולזה שאצטרך לטפל בהם. וזה שהם יצטרכו אותי כמו פעם.

והם מדברים פחות מדי ולא כל כך נותנים שיטפלו בהם. בקושי נותנים לחבק אותם.

 

ואם הייתי יכולה לחזור עכשיו לחופשה ההיא שהם התלוננו. זו שבה הם רק רצו להיות בחדר ולא לצאת לקלאב. ואם הייתי חוזרת לחופשה ההיא, הייתי גם אני נשארת איתם במיטה. במזגן. לא יוצאת מהחדר. רואה "כוכב נולד" ושרה איתם כמו שאהבנו, ולא מרגישה שאני מחמיצה כלום.

 

יש מי שנוסעים עד קצה העולם, ויש מי שלצפון או לדרום או לחוף הים שליד הבית.

אבל זה לא משנה את החלק הכי חשוב בחופשה, להיות יחד.

כי חופשה אמיתית זה פשוט להיות יחד.

 

הקן בסוף כן מתרוקן. והשנים עוברות מהר מדי.

אז אני מחכה לסוף שבוע הבא שהחייל יחזור (בעזרת השם) ונשב יחד כולנו. ונאכל, ונצחק, והם יעשו בלגן בסלון ובמטבח, ולי לא יהיה אכפת.

להיות יחד. יותר מזה אני לא צריכה.

 

אולי רק נכדים.

בעצם, אולי עוד לא.

 

 


פרסום ראשון: 01.07.17 , 20:10