"התייחסתי לסרטן כמו אל משימה מבצעית"
עידו ביטרן רצה להיות לוחם ולא התכוון לתת לשום דבר לעמוד בדרכו — גם לא לגידול סרטני שגזל ממנו ריאה. מאז שהתאושש במהירות שיא מהטיפולים ביטרן הספיק לטייל בנפאל, לטפל בחיות בר בערבה וגם לסיים מסע כומתה כלוחם בחטיבת כפיר. "אחרי הניתוח הרופא אמר 'יש סיכוי שהצבא לא ייקח אחריות עליך' וקיבלתי את זה קשה. אבא שלי היה קצין בגולני, וגם אני כיוונתי גבוה"
לב תל־אביב, ליד הצומת שבו קבענו להיפגש, עמדה הומלסית. טוראי עידו ביטרן לא חיכה שהיא תפנה אליו. הוא הכניס את ידו לכיס והגיש לה שטר של 50 שקלים. היא הביטה בו בתדהמה. "יש לי ריאה אחת", הוא זרק אליה בחיוך מבויש, "אז אני מנסה לפצות על זה בלב רחב".
ריאה אחת? אתה נראה כמו שיא הבריאות.
"הבראתי. אחרי שהורידו לי את הריאה השמאלית, עם הגוש הסרטני שהיה בה".
איך גייסו אותך לצבא?
"לא השארתי להם ברירה. נלחמתי כדי ללבוש מדים".
ואם חשבתם, כמוני, שאחרי המלחמה הזאת הוא יושב במשרד, תחשבו שוב. "נראה לך?" הוא מגחך, "נלחמתי בכולם, כולל אימא שלי, כדי להפוך ללוחם בחטיבת כפיר".
הוא חתיך הורס, וקמצן במילים. מבחינתו, מה שהיה נמצא כבר מאחוריו.
בן 20, נולד בערבה, במושב עין תמר. "הוריי היו חקלאים, בקטיף כולם התגייסו לעבודה והחיים התרכזו סביב האדמה". הוריו התגרשו, וכשאמו ליאת עקרה לקיבוץ עין גדי עם נישואיה השניים הוא עבר איתה ונרשם לתיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר. "עשר שניות אחרי שהגענו אמרתי 'יאללה, מתי מתחילים ללמוד?'. זה גן עדן לאנשים כמוני, שאוהבים את הטבע והסביבה". שנה לאחר מכן, בגיל 17, חלה בדלקת ריאות שסירבה לחלוף. "נתנו לי אנטיביוטיקה וישבתי שבוע בבית, בפעם השנייה החליפו לי את האנטיביוטיקה וישבתי עוד שבוע בבית, ובפעם השלישית הכפילו לי את המינון וגם זה לא עזר, אז אימא החליטה שאני צריך לעבור בדיקה יותר רצינית", הוא נזכר.
אמו, ליאת קורן־ליטבינוף, משלימה את התמונה: "עידו חזר מהפנימייה ביום שישי, העפתי מבט לעבר הדלת ושאלתי 'מה קרה?' והוא ענה לי באדישות 'מה קרה?'. שאלתי 'למה אתה כזה רזה?' ובאותו הרגע הבנתי שזה לא ייגמר באנטיביוטיקה".
בהדסה עין כרם הוא נכנס לסדרת בדיקות, "ככה גילו שבריאה השמאלית שלי יושב איזה גוש".
וזה היה פטיש במשקל רבע טון?
"לא. אמרו לי 'מצאנו ככה וככה, הוצאנו ריקמה, נשלח אותה לבדיקה ונחזור אליך'. לא הבנתי את המשמעות ולכן זה לא הפחיד אותי. בסוף גילו שיש לי גידול סרטני מסוג קרצינואיד. זה גידול מאוד נדיר, שכמעט לא רואים בקרב בני נוער. אף אחד לא יכול להסביר למה הוא בחר דווקא בריאה שלי. עניין של מזל. בעצם, של חוסר מזל. באותה נשימה נאמר לי שאין גרורות וזה סימן טוב, זה אומר שגילינו אותו מוקדם".
מה היתה המחשבה הראשונה שחלפה לך בראש?
"שאני לא מתכוון לעצור את החיים שלי בגלל שגילו לי סרטן. הראש שלי עבר למצב של אוטומט. ברור שפחדתי, אבל הבנתי שהפחד לא יעזור לי. הכרחתי את עצמי להיות פרקטי. שאלתי את הוריי 'מתי אני חוזר לפנימייה?'. אחרי שלושה שבועות בבית ועוד שבוע בבית חולים הרגשתי שאני מת לחזור ללימודים ולחברים ולשגרה. כשהרופא אמר לי 'אפשר לחיות עם ריאה אחת' רציתי שייקח אותי לחדר הניתוח עכשיו, מיד, חבל על הזמן. הייתי נאיבי. לא הבנתי, או לא רציתי להבין, שזה הרבה יותר מורכב".
"הגוף שלי היה בטראומה"
"האבחנה הגיעה ונכנסנו לסערה", אמו מעידה. "עידו אמר 'אין מצב שאני נשאר בבית החולים, אני חייב לחזור לעדלאידע בשדה בוקר'. אבא שלו ואני ענינו 'לאט־לאט, כרגע אנחנו חייבים לטפל בדברים שחשובים לבריאות שלך'. הופתעתי כשהרופאים אישרו לו לצאת מבית החולים לעדלאידע. כנראה שהם הבינו שזה יעזור לו להתחזק. נסענו איתו לפנימייה, ראינו אותו עובד ומתאמץ, מרים קרשים ובונה. עמדנו בצד, מבוהלים, וראינו אותו רוקד וצוהל".
בשוך השמחה והצהלה אמו חזרה לטפל במחלה. "קיבלנו המלצות על פרופ' אלון בן־נון, שאני קוראת לו 'המלאך בן־נון', והתאשפזנו במחלקה לכירורגיית חזה בתל השומר".
"פרופ' בן־נון הסביר לי שחייבים לכרות את הריאה כדי להוציא את הגידול בשלמותו ושיש שתי אפשרויות", אומר עידו. "הראשונה היא ניתוח פתוח, שבו שוברים את עצם הבריח כדי להגיע לריאה. האפשרות השנייה היא ניתוח באמצעות רובוט. לא צריך לשבור עצמות והצלקת לא ענקית. הוא המליץ על הרובוט וסמכתי עליו, אבל אז צצה בעיה חדשה. כדי לתפוס תור ברובוט, הניתוח היה חייב להתבצע בעוד שלושה ימים ואני בניתי על זה שהוא יתבצע בעוד חודש. לא יהיה לי זמן להיפרד מהחבר'ה בפנימייה. מצד שני הבנתי שחייבים לחסל את הדבר הזה כמה שיותר מוקדם, אז התייחסתי אליו כמו אל משימה מבצעית".
איך נפרדת מבני המשפחה לפני כניסתך לחדר הניתוח?
"אמרתי להם שאנחנו לא נפרדים מפני שבעוד כמה שעות אני אחזור. אחרי שמונה שעות התעוררתי במחלקה לטיפול נמרץ. הגוף שלי היה בטראומה, וכל תנועה קטנה גרמה לכאבים נוראיים. הכי קשה היה לעבור משכיבה לישיבה. לא, הכי כואב היה להשתעל. הייתי אמור לשהות שלושה ימים בטיפול נמרץ, אבל אחרי 12 שעות הועברתי למחלקה ולמחרת הניתוח ירדתי מהמיטה והתחלתי להסתובב קצת. הרופא אמר לי 'כל יום תעלה שלוש מדרגות', אז רצתי שלוש קומות, למעלה ולמטה, ואחרי שבוע שוחררתי הביתה".
איך?
"כל יום נידנדתי לרופא 'נו, מתי אני הולך כבר?'. ביום החמישי כבר הייתי מנותק מכל הצינורות ועשיתי הכל לבד. הוא הורה לי להישאר בבית חודש, אבל אחרי יומיים חזרתי לפנימייה. כשחברים באו לחבק אותי עשיתי הבעה של כאב וביקשתי 'אל תחבקו חזק מדי', ומהר מאוד הם קלטו שאני עובד עליהם. המשכתי לעשות תרגילי נשימה ופיזיותרפיה נשימתית. בביקורת הראשונה אחרי הניתוח הרופא אמר 'יש סיכוי שהצבא לא יסכים לקחת אחריות עליך, הוא משחרר משירות על דברים הרבה פחות קשים כמו אסטמה' ולקחתי את זה קשה. אבא שלי היה קצין בגולני, וגם אני כיוונתי גבוה. רציתי סיירת".
גיבוש קרבי בלי ריאה
בסיום התיכון עידו יצא עם אביו עזרא, מדריך טיולים בעולם, לחודש בנפאל. השלב הבא היה שנת שירות ברשות הטבע והגנים, ב"חי בר" בקיבוץ יוטבתה. "במהלך שנת השירות שלחו לי זימון לגיבוש צנחנים ושמחתי. הגעתי, וכשהרופא שאל למה כתוב בתיק שלי שיש לי רק ריאה אחת שלפתי את המכתב שקיבלתי מפרופ' בן־נון, אישור לפעילות גופנית מלאה, להוציא צלילה עם מכלים. עצרתי את הנשימה עד שהרופא הצבאי אמר שהוא מתיר לי לצאת לגיבוש. הוא לא היה קל, אבל עברתי אותו. בראיון שאלו אותי למה אני רוצה לשרת בצנחנים. חשבתי רגע ועניתי 'אני לא רוצה להיות בצנחנים'. שאלו אותי 'אז למה באת?' ועניתי בכנות שעשיתי את זה כדי להוכיח לעצמי ולכולם שאני מסוגל, שאני בריא".
הפרופיל שלו היה אז 21. "הציעו לי להתנדב לשירות לאומי והתעקשתי להפוך ללוחם. כשיצאתי לגיבוש 'עוקץ' רופא היחידה דיבר עם הרופא שניתח אותי והעלה לי את הפרופיל ל־97, ולא לקחתי ללב את העובדה שלא עברתי את הגיבוש הזה. באמת לא הייתי מספיק בכושר. דקה לפני ששנת השירות נגמרה קיבלתי זימון ליום גיוס לחטיבת כפיר וקצת התלבטתי, יש סטיגמות על החטיבה הזאת, כמו שהיו בעבר על גולני, אבל די מהר התאפסתי על עצמי. לצבא חסרים לוחמים, וזה מה שאני אהיה!".
לפני תשעה חודשים הוא התגייס, עבר טירונות, סיים את ההכשרה כמצטיין פלוגתי, יצא למסע כומתה ("35 ק"מ עם משקלים על הגב בצפון בקעת הירדן"), קיבל כומתה מנומרת ושובץ לתפקיד קשר מ"מ. "אני מבסוט", הוא מסכם. "כפיר היא חטיבת החי"ר הגדולה בצה"ל, שנמצאת בחזית המלחמה בטרור".
כמי שנלחם על הזכות לשרת כלוחם, מה אתה אומר למי שלא מתגייס?
"כל אחד עושה את הבחירות שלו. אני מאמין בצבא שלנו ובשירות מלא. ביומיום אני לא נסחף למחשבות כמו 'אילו היו לנו עוד ארבעה חיילים אולי היציאות שלנו היו יותר טובות', כמו שאני לא שואל את עצמי איך החיים שלי היו נראים אלמלא חטפתי גידול בריאה. זה מה שיש, וזה הכי טוב שיש".
לפנייה לכתב/ת 
