ירון זהבי על אסיד

נוגה // נד באומן (מאנגלית: אמיר צוקרמן, עם עובד, 270 עמודים)

צעיר לונדוני - כלומר, דרום לונדוני - בשם ראף, הסובל מתסמונת אקזוטית של שיבוש בזמני ערות־שינה, פוגש בצעירה אסיאתית יפה (ברור שיפה, היא אסיאתית, מה לא תהיה יפה?) ברייב במכבסה (ברור שבמכבסה, איפה תלך לרייב, במועדון?). מתברר שהבחורה קשורה ל, או למעשה נלחמת ב, או למעשה גם וגם, בתאגיד כרייה אכזר שמנסה לחפות על כישלונותיו בתחום הכרייה על ידי השתלטות על סם חדש ומלהיב בשם "נוגה" שמופק מגללי שועלים. אם אתם אומרים לעצמכם: היי, זה נשמע כמו חסמב"ה, וגם חסמב"ה זה שם ממש טוב לסם - אתם צודקים. אבל איפה בחסמב"ה תמצאו אסיאתית שיורקת שפיך? 

'נוגה' - ספרו השלישי של נד באומן הצעיר, מחבר הרומן 'מתאגרף חיפושית', שכבר הספיק להיות מועמד לפרס בוקר על ספרו השני וגם לגדל זקן מרשים ביניהם - הוא דוגמה מצוינת לבלבול שחל בשנים האחרונות במושג "ספרי מבוגרים", ולמעשה מתקיים לא רק בספרים אלא גם בסדרות טלוויזיה, סרטים, מוזיקה, סטטוסים בפייסבוק ושאר תצורות האמנות הפופולרית ואולי החיים עצמם. רמת הדיון, התכנים, התהליכים - כולם אינפנטיליים, ברמת ילדי גן, ומה ששם יצירות אלו על "מדף המבוגרים" הוא פשוט - סקס (או אלימות, או טרור, או כל מה שנחשב למטונף או אסור בתרבות ניאו־צדקנית ופסאודו־ליברלית). ניקוי של כל אלה מגלה, כאמור, יצירות שנועדו לאנשים כמו אלו שכתבו אותן: ילדודס עם זקפה וכרטיס אשראי.

על המצע הזה מוסיף באומן הרבה ידע ויקיפדי אזוטרי וקונספירטיביות לטף. כלומר, אם אתם מאמינים שכל כוחות האופל של העולם עובדים יחד - שדאעש עובדים עם היחצן של קוקה־קולה או שמורדים בדרום אמריקה מגויסים בעזרת אלגוריתם של פייסבוק - תוכלו למצוא פה קצת כיף. מדי פעם צף גם רעיון מעניין למחצה - כמו הטענה שהחברה מתביישת בעונג ושחשיבותו של העונג מוצנעת תחת ביטויים תועלתניים מתחום תרבות הפנאי - אבל הוא מתפוגג כאסיד־פלאשבק קצר ולא מחייב.

סוג הביקורת־הנוגעת־בסאטירה של באומן על הקפיטליזם הגלובלי מביא אנשים לטעות ולחשוב שהוא מזכיר את תומס פינצ'ון, את פיליפ ק' דיק או את דיוויד פוסטר וואלאס. ואכן, יש רגעים שנדמה: "בשעת אחר צהריים ביום סגריר בתחילת אפריל חזר פורפטל מארוחת צהריים וקרס מאחורי השולחן במשרד, בתחושה שבאותה מידה אפשר היה לתפור זה לזה את כל חפצי הפלסטיק החלקלקים האלה שהתחככו בו יום אחרי יום - האקרילוניטריל האפור של משטח העכבר, הפוליפרופילן הכחול של אפרכסת הטלפון, הפוליאוריתן השחור של הכיסא המשרדי המסתובב (האגדי) שלו - למין חליפת גומי שבתוכה היה רוכס את עצמו לתמיד". לכאורה זו חגיגה ספרותית של אימה תאגידית וכל מה שאהבנו במד"ב: התכה רעיונית של הגוף האנושי עם סביבתו המשרדית לכלל ישות היברידית מודעת ומדוכאת. אבל הו, כמה המשפט הזה מתאמץ, רווי טריוויה ויקיפדית, מטאפורי ומרוחק.

גם הדיאלוגים ב'נוגה' מאולצים ברובם, בעיקר משום שבאומן, עם העלילה המורכבת עד מופרכת שטווה לעצמו בסגנון "ג'יימס בונד ופרח לב הזהב", מתעייף לעיתים מתפקידו כמספר ומכריח את דמויותיו לשמש מקדמי עלילה ולהסביר מה קורה ולמה. לפעמים הן גם סתם מדברות כמו שאף אחד לא מדבר, גם לא על ספיד: "אם רוצים צפיפות סינפטית, לא צריך פשוט לאכול מוח שלוק של טלה או משהו?" הבעיה כאן היא לא הצפיפות הסינפטית וגם לא המוח השלוק, אלא השילוב שלהם בטון אגבי כולל הסיומת "או משהו", שמטרתה לסמן לנו שהחבר'ה צעירים ושיחתם קולחת בכיף.

באומן, דרך גיבורו ראף, הוא למעשה רומנטיקן: הוא מתגעגע לאקסטות ולרייבים הטובים של הניינטיז, מתרפק על רדיו FM, חושב על אהבה ואפילו על חתונה; הדיסטופיה היא לו ולקוראיו כאגדות האחים גרים על כוחות אופל שיש למגרם; הוא מאמין שהחורים במטריקס ייווצרו בסופו של דבר על ידי כוחות הרשע עצמם, ואחרי הכל הוא חושב שאין כמו בבית.

מסקנתו האחרונה מעמידה את ההרפתקה הפסאודו־דיסטופית שנבנתה כאן בשורה אחת עם סדרת סרטיו המביכים של וודי אלן המוקדשים לערים אהובות. זה הרגע שבו מתבונן הקורא אחורה, אל הרומן הזה, המשועתק, הילדותי, המתאמץ להיות מגניב, ומבין שלא היה מתפלא לו הייתה מלווה אותו חסות, נגיד, של עיריית לונדון, שהחליטה שכדאי להפוך את הרייבים המיתולוגיים למוצר תיירותי. כלומר, הספר הזה, על האנטי־ממסדיות־לכאורה שבו, הוא בדיוק מה שהממסד אוהב לאהוב. •