שיר לשלום

בשנה הקרובה יסיים אלן גילברט, המנהל המוזיקלי של הפילהרמונית ניו־יורק, כהונה בת שמונה שנים. תקופתו בתפקיד התאפיינה בחתירה להביא את התזמורת הוותיקה למחוזות מוזיקליים חדשים. למשל בהפקות מבוימות של יצירות כמו Le grand macabre, האופרה היחידה של ליגטי; 'השועלה הערמומית הקטנה' מאת ינאצ'ק; 'פטרושקה' של סטרווינסקי; ובייסודן של שתי סדרות קונצרטים שהוקדשו למלחינים של מוזיקה אמנותית בת זמננו.

כעת, לקראת סיום כהונתו, הוא שוקד על ייסודה של תזמורת רב־לאומית, בשאיפה שזו תשמש מעין כלי דיפלומטי שיישלח לאזורי עימות ברחבי העולם. פרויקט שזוכה לעידוד מזכ"ל האו"ם היוצא באן קי־מון וזה הנכנס, אנטוניו גוטרש.

"אני חושב שתזמורת שמורכבת מנגנים ממדינות רבות ומרקע תרבותי שונה - שחלקן אינן מקיימות יחסים דיפלומטיים אחת עם השנייה - מביאה אמירה תרבותית בעצם הקיום שלה", מסביר גילברט בשיחה במשרדו במרכז לינקולן במנהטן, מקום מושבה של התזמורת. "במצב הפוליטי העולמי כיום, שבו הכיוון הוא להדגיש את כל מה ששונה, אני סבור שתזמורת רב־לאומית שתישלח לאזורים שבהם מתרחש עימות תוכל להביא לידיעת הציבור הרחב את מה שמתחולל במקומות שבהם היא תבקר. והיא תוכל גם להדגיש את הערכים התרבותיים המשותפים לכולנו".

כמובן, יש לא מעט אזורי עימות בעולם, וחלקם הגדול לא בהכרח שוכן או מזוהה עם המוזיקה הקלאסית המערבית. אילו יצירות בדיוק התזמורת הרב־לאומית תבצע במקומות הללו? "מעבר ליצירות הגדולות של המוזיקה האמנותית, אני אשמח לבצע מוזיקה של מלחינים שבעצמם מתגוררים באזורי עימות", משיב גילברט. "גם כדי לבטא את רוח המקום, וגם כי אני חושב שאחד התפקידים של התזמורת הוא לתמוך במלחינים מספקטרום יצירה ותרבות רחבים ככל האפשר".

"אני מאוד מקווה שנגיע לנגן גם בישראל, בהחלט", הוא משיב להצעתי. "אני חושב על שני קונצרטים, משני הצדדים של הגבול. בתזמורת, שכעת נמצאת בהתהוות, חברים מוזיקאים שמגיעים ממדינות כמו איראן, עיראק, ישראל, רוסיה, ונצואלה ומדינות נוספות. חלקן לא מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וכבר בכך אני רואה הישג לא מבוטל".