שינוי בתוכנית
רומי אברג'יל נולדה בשם יניר ותמיד הרגישה כבת שכלואה בגוף של בן. אמא שלה נלחמה בה, אבא שלה התבייש בה, בבית הספר התעללו בה. אחרי שאיימה לסיים את חייה, הגיע המהפך: אמא אילנית למדה לקבל אותה ובגיל 13 היא הפכה לאדם הצעיר ביותר בישראל שעובר שינוי מין. עכשיו היא מככבת ב'הבנים והבנות' של ערוץ הילדים במה שעשוי להתברר כאירוע מכונן במאבק לקבלה של טרנסג'נדרים בחברה הישראלית
אילנית אברג'יל ניסתה הכל כדי למגר את הרצון של בנה הקטן יניר להיות בת. "הייתי אצל הרבה רבנים, קיבלתי הרבה ברכות ותפילות וקמעות. רב אחד אמר לי שאני צריכה ליטול לה ידיים כי יש בה טומאה, אחרת היא תהיה נקבה. רב אחר אמר לי להכין קמעות, אמרתי, 'מה עכשיו כסף לקמעות?' הייתי אצל רב מאוד מקובל בבני־ברק, אמרתי לו, 'הבן שלי מתנהג כמו בת', הוא ענה לי, 'יש לנו במשפחה כזה דבר, יש את זה בתורה, זה נקרא 'טומטום'. את צריכה לקבל את המצב, זו פשוט נשמה נקבית'. שאלתי, מה עושים?' הוא אמר, 'לא עושים כלום'".
אבל אילנית לא הרימה ידיים ובמשך שנים נלחמה בבנה כדי שייסוג לתוך התבניות הקשיחות שהכירה כל חייה. לא הצליח לה. השבוע אפשר לראות את התוצאה על מסך הטלוויזיה של ערוץ הילדים ללקוחות HOT ופרטנר טי־וי בתוכנית הריאליטי האתגרית, 'הבנים והבנות'. בגיל 13 יניר שינה את שמו לרומי, החל לקחת "בלוקרים" שחוסמים התפתחות מינית גברית ובהמשך גם הורמונים נשיים, ועכשיו רומי בת ה־15 וחצי היא אחת המתמודדות בקבוצת הבנות של תוכנית הקיץ הפופולרית.
הן גרות באשדוד. אילנית - אמא צעירה בת 36, התחתנה לאחר שילדה את רומי בעקבות אהבה בוסרית, הביאה לעולם עוד שתי בנות קטנות והתגרשה - יושבת לצידה לראיון משותף, תומכת ומלאת גאווה בפריחתה של בנה שהפך לביתה.
"היא באה מאהבה גדולה. ילדתי אותה בגיל 19 וחצי, אבא שלה היה מבוגר ממני בתשע שנים - התחלנו לצאת כשהייתי בת 16 וחצי והוא בן 25. נפרדנו כשהייתי בחודש השישי, הוא לא ליווה אותי במהלך ההיריון. היא עשתה לי הרבה בעיות בבטן, נולדה בניתוח קיסרי, ילד ששקל 3.9 ק"ג, יפהפה, עגלגל עם עיניים כחולות. עשינו ברית, קראנו לילד יניר. הסבא מצד האבא היה הסנדק, היום הוא רואה אותה ברחוב ופשוט מסובב את הראש".
מתי הייתה הפעם הראשונה שחשבת שיניר מתנהג בצורה שונה?
"בגיל שנה וחצי היא הייתה ילד מהמם שמדבר בלשון נקבה. הייתי מתקנת אותה, 'אל תדבר ככה', וזה חלף, אבל הייתה לי תחושה שמשהו שונה בילד שלי. היינו הולכים לים והיא הייתה לובשת טייצים קצרים, לא רצתה בגד ים של בנים. היו לה תלתלים והייתי עושה לה גלח, פעם בשבועיים וחצי, עם המכונה, קצוץ, למרות שרצתה להאריך, כי אולי ככה זה יהיה יותר גברי. זה היה יותר להילחם עם עצמי".
לא עזר.
"לא. גרנו אצל אמא שלי ומרגע לרגע את קולטת שהילד לא באמת ילד. הוא רוצה רק ברביות ולא משחק בדברים של בנים. בגיל שלוש בערך שמתי אותו במעון. כשהייתה יום הולדת הוא לקח מפה ורודה ועשה ממנה חצאית".
רומי: "תמיד הייתי אומרת לה, 'בא לי להיות כמו בת', והיא הייתה אומרת לי, 'אסור'".
אילנית: "דיברתי עם מישהו שהיה לו נכד שאהב צעצועים של בנות. הוא אמר לי, 'תזרמי עם זה', וקצת זרמתי עם זה אבל בתוך הבית. לא בחוץ, חלילה. בהמשך שלחתי אותה לגן דתי, כדי שייתנו לה מוסר, שלא תלך לגן ליברלי ויקבלו את זה. קיבלתי טלפון והגננת אמרה שהילד קושר מפות כחצאית ושם על עצמו כיסוי ראש, ויש פה בעיה, 'אולי תלכי לקופת חולים לבדוק את זה'. הלכתי, שלחו אותנו לפסיכולוגית קלינית. היו לה גם בעיות קשב וריכוז ואני שמחתי כי חיפשתי תירוץ לא להבין שיש לי משהו שונה. בגיל חמש אמרתי לאבא שלה שיבוא איתנו לפסיכולוגית, גם כי לא היה לי מספיק כסף".
רומי, את זוכרת את זה?
רומי: "אני זוכרת שהפסיכולוגית שאלה אם בא לי להיות בת, ואם אני אוהבת דברים של בנות. פחדתי להגיד לה את האמת כי היא תספר לאמא שלי. ואז ביקשתי ללכת לשירותים. בדרך ראיתי את החדר של הבת שלה, היו שם בובות בראץ, נכנסתי לשם ואמרתי לפסיכולוגית, 'בא לי לקחת אותן הביתה, לשחק איתן, למה רק לבנות מותר ולי לא?"
אילנית: "הפסיכולוגית אמרה לנו משהו על הבעיות קשב וריכוז, שנלך לקופת חולים, ודיברה על פרחי באך ותרופה. ואז היא אמרה שיש פה מקרה נדיר של טרנסקסואל או טרנסג'נדר. ידעתי למה היא התכוונה אבל אני ואבא שלה ישבנו שם ולא הצלחנו לשמוע. חשבתי, 'מי את בכלל?', לא רציתי להאמין. היא נתנה לנו עצות - שאבא שלה ייקח אותה למשחקי כדורגל, לרכיבה על סוסים, לעשות דברים משותפים של גברים. הוא לא עשה את זה. כשהגענו הביתה ורומי יצאה מהאוטו הוא פשוט בכה. תבין, זה גבר של פעם, והוא בכה, 'מה, יהיה לנו ילד הומו?' לא ידע מה זה טרנסג'נדר. אני ישר הגנתי עליה, 'מה יש לך? זה הילד שלנו'".
איך את ידעת מה זה?
"בתור נערה הייתי הולכת לפעמים למסיבות גייז ב־TLV ושם נחשפתי לעולם הזה. במועדון הייתה דראג קווין בשם קיי לונג ותמיד היינו יושבות על ספסל ומדברות. שאלתי אם היא עשתה ניתוחים. סיקרן אותי, כאילו ידעו מלמעלה שמתישהו אני אצטרך להתמודד עם דבר כזה. אבל בהקשר של הילד שלי לא רציתי לחשוב על זה בכלל. אמרתי בטח יהיה הומו אבל לא תיארתי לעצמי טרנסג'נדר. ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדי, זה תיסכל אותי. האשמתי את עצמי, חשבתי, 'הוא חתיך - אולי יהיה דוגמן', כל הזמן בראש שלי הכל היה חיצוני, סביב מראה, התעלמתי ממה שהיה בפנים".
והרקע המסורתי לא הקל.
"בדיוק. גדלנו בבית מזרחי ופרימיטיבי, אנחנו ממרוקו ותוניס, המשפחה של אבא שלה מרוקאים פרימיטיביים. בבית היו אומרים לי, 'את אשמה', כי אני לא נותנת לה להאריך שיער, וגם כי לא התחתנתי, ואם היה אבא בבית...".
רומי: "אם היה אבא בבית, הילדות שלי הייתה עוד יותר נוראית. ככה היה לי לפחות חופש בבית".
אילנית: "אבא שלה בא מרקע עברייני, מבחינתו ילד שמתנהג בצורה של בת זה קטסטרופלי. הוא היה מעדיף בן עבריין. היינו נפגשים והוא היה מתעניין ולעיתים רחוקות לוקח אותה אליו. אבל הוא היה מתבייש בה, זו האמת. זו הרגשה נוראית".
* * *
הפחד להתמודד עם החריג משבש את הדרך שבה הורים נוהגים בילדים שלהם, כשאלה מגלים סימנים של שונות מהסביבה. רצונו של הילד נדחק - הוא ילד, מה הוא מבין? - וההורים מפרשים את רצונם בטובתו כאישור ללחוץ עליו ללכת בתלם. אז יש ילדים שנשברים בדרך, שומרים בפנים עד שמתפוצצים או ממשיכים בחיים אומללים עד הסוף. רומי לא הסכימה להיות כזו.
"בגיל חמש וחצי בקייטנה אמרו לנו להביא מחר בגד־ים לבריכה", היא נזכרת. "בבוקר ביקשתי מאמא שלי את הבגד־ים שלה, הביקיני. היא לא הסכימה. לקחתי אותו בלי שהיא שמה לב. בבריכה הלכתי לשירותים של הבנות להחליף. כל הבנות החליפו לבגד־ים וגם אני. שמתי חזייה, הן היו בהלם, ואני יוצאת עם הבגדים בגאווה, מגשימה חלום. הן לא ידעו מה לעשות. צעקו עליי להוריד, לא הסכמתי".
אילנית: "קיבלתי טלפון, 'תבואי מהר לבריכה'. מגיעה, אמרו לי, 'הבן שלך שם למעלה'. יש גבעה של דשא וכולם מסתכלים והיא יושבת שם על הגבעה בביקיני שלי. קיבלתי פיק ברכיים, צעקתי עליה, משכתי אותה, 'תורידי את הבגד־ים, אין קייטנה יותר'. והיא לא הסכימה להוריד את הבגד־ים. איזה בושות, בכיתי, הייתי בהיסטריה, כולם צחקו, רציתי לקבור את עצמי. לא שלחתי אותה יותר לקייטנה".
רומי: "זה היה אחד הימים הכי טובים בחיים שלי".
ואז היית צריכה ללכת לכיתה א'.
"לבית ספר דתי אבל בחיים לא שמתי ציצית. כיפה הייתי שמה בבוקר שאמא תראה, מאחרת כדי לפספס את התפילה, מגיעה לבית ספר וזורקת את הכיפה, אומרת, 'אבדה לי'".
אילנית: אחרי שבוע היועצת מתקשרת אליי, 'יש לך ילד עם בעיות קשב וריכוז, היא צריכה ריטלין, אבחון'. התעצבנתי על היועצת, הילד רק עלה לכיתה א', שבוע ראשון, הוא צריך להסתגל. אבל אז היא התחילה לאהוב כנסיות ומסגדים".
מה זאת אומרת?
רומי: "היא הייתה אומרת שאני אלך לגיהינום, שאלוהים יכעס עליי, שזה אסור, אז אהבתי כל מה שנגד חוקי היהדות. שנאתי את הדת. המורים קלטו אותי והיו צוחקים עליי, 'בן זה בן, לבן אסור צמידים, אתה לא בת ולא תהיה בת'".
מה נתפס בבית ספר יותר גרוע, שבן אוהב דברים של בנות או דברים של גויים?
"בן שאוהב דברים של בנות הרבה יותר גרוע. הילדים לא התייחסו אליי ואם התייחסו אז במכות רצח, התעללות, איומים, בכיתות ג'־ד' היו קוראים לי 'קוקסינל', 'ליידי־בוי', 'דנה אינטרנשיונל', 'הומו' - ואצלם הומו זה הקללה הכי קשה שיש. לוקחים את התיק שלי וזורקים אותו, מפזרים את הדברים, דוחפים לי את הראש בברזייה. לא עניתי. שנה אחרי שנה של מכות, קללות והשפלות על בסיס יומי עד כיתה ז' בערך. לא סיפרתי לאמא, פחדתי".
אילנית: "ואז היינו צריכים ללכת לפסיכולוג של בית הספר. היא הלכה פעמיים־שלוש. בשביל שהיא תגיע לשיחה הייתי חייבת לקנות לה ברבי או המבורגר וגבינה. הכי נגד".
רומי: "היינו משחקים משחקי חברה שקשורים לבנים ובנות ותמיד הייתי בוחרת בתפקיד הבת. הייתי הולכת אליו בבגדים ורודים, סקיני ג'ינס, בגדים של נסיכה קטנה. לא רציתי פסיכולוג, רציתי בת שיהיה לי לדבר איתה".
אילנית: "בשיחת סיכום הוא אמר, 'אני לא חושב שכרגע יש לו נטייה מינית, זה מוקדם, אבל יש בעיה של זהות מגדרית'. לא הבנתי מה הכוונה זהות מגדרית, אמרתי לעצמי, 'זה לא הומו, בטח יעבור, איזה יופי'. לא הבנתי שזה יותר 'גרוע'".
ובינתיים רומי גדלה.
רומי: "בכיתה ו' העבירו אותה לבית ספר חילוני. שם כבר לא היו מקללים אותי ומרביצים, אבל היועצת לא סבלה אותי. באותה תקופה, גיל 12, כבר התחלתי להבין מה אני באמת, שאני פשוט בת בגוף של בן. ראיתי בנות והבנתי שאני צריכה להיות כמוהן - שיער ארוך ושמלות ובובות, ולהיות עם בנים מבחינה רומנטית, לא לשחק איתם כדורגל. בחופשה לפני כיתה ז' הלכתי לסבתא מצד האבא. אחות של אבא שלי הייתה שם ושאלה אותי אם אני רוצה לעשות שינוי מין. אמרתי, 'כן'. פעם ראשונה בחיים שלי הבנתי מה זה שינוי מין. היא אמרה שיש תוכנית שנקראת 'חלומות מפלסטיק' ויש שם טרנסג'נדרית שעשתה ניתוח לשינוי מין. הלכתי הביתה, ראיתי את התוכנית, קראתי באינטרנט מה זה ומצאתי הגדרה. זהו. אחרי כמה ימים סיפרתי לאמא שיש דבר כזה שינוי מין ושלוקחים הורמונים".
מה חשבת?
אילנית: "קודם כל סיפרתי לאמא שלי והתקשרנו לשם והיה בלגן ומריבות, 'מי את שאת מכניסה לבן שלי רעיונות לראש?' היא אמרה לו, 'אנחנו נהיה שם בשבילך, נתמוך בך, יש ניתוחים כאלה בתאילנד'. בדיעבד, איזה מזל שזה קרה, אבל באותו רגע רציתי להרוג אותה. אבא שלה התקשר והתחיל שוב לבכות. הוא אמר שיש פרופסורית למגדר שיכולה להוציא את זה ממנה. חששתי שזה יהיה יקר אבל קבעתי פגישה אצל פרופ' נורה גרינברג, מומחית למגדר. הגענו לפגישה, נכנסנו ואני רואה - היא בעצמה גברת שהייתה פעם גבר. טרנסג'נדרית. רציתי לקבור את עצמי, 'איפה הבאתי את הילד שלי?' היא לא תוציא אותה מזה".
מה היא אמרה?
"היא אמרה לידה, 'יניר, איך אתה רוצה שאני אפנה אליך, כבן או כבת?'"
רומי: "ישר אמרתי, 'בת'. פחדתי מאמא אבל ידעתי שלידה היא לא תוכל לעשות לי כלום".
אילנית: "לא נעים, היא בעצמה טרנסג'נדרית. ואז היא ביקשה ממני לצאת החוצה כדי שהן ידברו".
רומי: "סיפרתי לה הכל, שתמיד הרגשתי בת ותמיד רציתי להיות בת. אמרתי לה שיש לי שם שבחרתי - רומי. היא הסבירה לי שיש הורמונים שלוקחים כדי שיצמחו ציצים, ויש בלוקרים שחוסמים את הגבריות. הייתי בעננים. זה היה היום הכי יפה בחיים שלי".
אילנית: "אחרי זה היא אמרה לי, 'הבת שלך' - היא המשיכה לקרוא לה 'בת' - במצוקה. את חייבת להבין שאם לא תקבלי אותה ותעזרי לה, המצוקה שלה תהפוך לקשה מאוד'. היא הציעה שבבית ננסה לקבל אותה בלשון נקבה, ורומי אמרה לי, 'אחרת לא אענה לך יותר'".
רומי: "סיפרתי לחברה מבית הספר ולמחרת היא סיפרה לכולם. הבנות קיבלו את זה יותר, אמרו שזה היה ברור. היו לי אז שתיים־שלוש חברות טובות. יצאתי מהארון מגדרית ואני נמשכת לבנים. אבל הבנים המשיכו לצחוק ולהשפיל אותי אפילו יותר".
אילנית: "היה המון בלגן. היינו צריכים להיפגש עם פסיכולוגית בית ספר, מנהלת התיכון, פסיכולוגית עירונית - כדי שיתחילו לפנות אליה כנקבה. המחנכת קיבלה את זה קשה, גם היא ממשפחה פרימיטיבית. היא בכתה, מנהלת החטיבה בכתה, אמרתי להן, 'אתן בוכות, מה אני אגיד?' הסכימו לקרוא לה רומי ולהתייחס אליה כאל נקבה, אבל ההתפתחות שלה המשיכה - הייתה כבר מטר שבעים ומשהו, הכף רגל גדלה, המבנה השתנה, הקול השתנה, הגוף, השיער. לא הסכמתי לתת 'בלוקרים', חשבתי שאולי זה עוד ישתנה, אבל היא הפסיקה ללכת לבית ספר ונכנסה לדיכאון".
רומי: "לא הייתי יוצאת מהמיטה, לא מדברת עם אף אחד, לא אוכלת, בקושי יוצאת מהחדר. אמרתי לעצמי שאם אני לא אקבל את התרופות אין לי לאן להגיע".
מה עושים?
אילנית: "אחרי שמונה חודשים של דיכאון מבינים שאין מה לעשות, זה המצב. יום שישי אחד אחרי הארוחה שמעתי מה זה בכי, 'אני מעדיפה לחיות יום אחד כבת ולמות, את לא אוהבת אותי, לא מקבלת אותי, אני רוצה למות, אני אעשה לעצמי משהו'. בכתה כאילו רוצה לחתוך ורידים. הייתי נסערת, מצב ממש קיצוני, שאמרתי לעצמי, 'אילנית, או שתביני ותקבלי שאין דרך חזרה או שאת מאבדת את הילדה'. אני לא מוכנה שיהיה לי ילד מת, לא מעניין אותי מה יחשבו, שיקפצו לי. אמרתי לה, 'אל תדאגי יהיה בסדר'. התחלתי לבדוק באינטרנט, נכנסתי לפורומים, בית חולים איכילוב, מחלקה אנדוקרינית. כתבתי להם מייל עם כל הסיפור. קיבלתי טלפון - 'הגעת למקום הנכון'. הגענו לפגישה, היא כבר הייתה לבושה כאישה, שמחה מאוד. הדוקטור קרא לפרופסור ולרופאים שנפעמו ממנה, חשבו שאני נותנת לה בצורה לא חוקית הורמונים. היא הייתה נשית, למדה שיטות מהאינטרנט. וזהו, בגיל 13 וחצי הפרופסורים החליטו שהיא צריכה לקבל את הבלוקרים. אז גם הבנתי שיש מימון דרך קופת חולים, אז זה לא יקר".
רומי, איך זה הרגיש?
רומי: "חזרתי לבית ספר, הביטחון העצמי שלי התחיל לעלות, המצב הנפשי השתפר. כל הזמן שאלתי, 'מה עם ההורמונים?' אני כבר בתהליך הזה וברור שאני לא רוצה לחזור אחורה. אמרו, 'טוב, אין מה לחכות לגיל 16'. נתנו לי אישור להורמונים במינון מאוד נמוך כדי שהגוף יתרגל, שני מיליגרם בשבוע. ראו שזה משפיע עליי בצורה מאוד טובה ולאט־לאט העלו את המינון".
יהיה לזה המשך?
"בטח, אני רוצה לעשות ניתוח לשינוי מין ולסיים את השינוי הזה באופן מלא".
* * *
הילדים יוצאים לחופש הגדול ורומי יוצאת לחופש משלה עם השתתפות בתוכנית הריאליטי הכי חזקה בערוץ הילדים, 'הבנים והבנות'. זו בעצם גרסת 'הישרדות' לילדים - מבוקרת ובלי קלוז־אפים של ביקיני לח. תוכניות כאלה נוצרו כחלק מהאבולוציה של התוכן לנוער, כחלק מהחרפת המאבק בין שירותי הטלוויזיה הרב־ערוצית על לב הילדים וכיס ההורים. הפתיחות כלפי הקהילה הלהט"בית זוחלת גם לשם. טום באום, הומו מוצהר, הוא מנחה פופולרי בערוץ. הסדרה 'פלאשבק' הציגה השנה דמות של תיכוניסט שיוצא מהארון. כעת הערוץ קופץ כמה מדרגות עם ייצוג של טרנסג'נדר, ולא כדמות בדיונית. וכאן לא מדובר בנטייה מינית אלא בתהליך עם סממנים פיזיים, מסקרן ומעלה שאלות. רומי מספרת בפתיחות על כך שהיא האדם הצעיר ביותר שעבר תהליך לשינוי מין בישראל, עונה על שאלות של עמיתיה לתוכנית ומקבלת שבחים על האומץ שלה. קשה להגזים בחשיבות של ייצוג כזה עבור ילדים שנאבקים בעצמם בבלבול וחוסר סובלנות בבית או בבית הספר. המיינסטרים הישראלי לא אימץ לחיקו טרנסג'נדר מאז דנה אינטרנשיונל, למעט הבלחות ריאליטי, ובטח שלא כיוון זרקורים לילד שחווה את מה שרומי חוותה. לכן ההופעה של רומי ב'הבנים והבנות' היא אירוע מכונן, מעבר לכך שמדובר בהגשמת חלום עבור רומי.
"זה הדבר הכי משמח שקרה לי בחיים. מאז שהתקבלתי התחילו להיפתח דלתות, נרשמתי לסוכנות, אני מתחילה לקבל בגדים ודברים ולפרסם תמורת תשלום. יש לי 12,200 עוקבים באינסטגרם וזה עוד לא התחיל. אני הטרנסג'נדרית הראשונה שמשתתפת בתוכנית בערוץ הילדים. הם התחילו לתת במה לאחרים ועכשיו יש אותי בנבחרת הבנות. שאלו אותי שם איך עברתי את התהליך, באיזה גיל, אבל מעבר לזה התייחסו אליי בצורה נורמלית. ילדה רגילה. זה מה שאני רוצה, להתפרסם כילדה רגילה. הופתעתי גם מהבנים, הם קיבלו את זה בצורה תומכת ואוהבת".
את מבינה שיהיו הורים וילדים שלא יקבלו את זה?
רומי: "עברתי הכל, אני חסינה. יש עד היום הורים של חברות שלא מרשים להן להסתובב ולדבר איתי. אבל הילדים הם דור מתקדם, חשופים לזה יותר ויודעים שזה לא דבר כזה נורא".
אילנית: "יש פה מסר מאוד חזק מערוץ הילדים - 'האחר הוא אני', יש מקום לכולם והיא שווה כמו כולם. האחר מאיים, חושבים שהוא יכניס רעיונות לראש. יש הורים עם דעות מאוד פרימיטיביות כי הם לא מכירים מה זה באמת. הם צריכים להבין שזה לא משהו מידבק שילד יראה בטלוויזיה ויחליט להיות בת. כשגם הורים יצפו ויראו כמה רומי חכמה ומתוקה זה ישבור סטיגמות, הם יפחדו פחות מהדבר הזה. מן הסתם יהיו גם דעות שליליות, אנחנו מוכנות לזה. במדינה שלנו צריך לדעת לקבל את האחר - הומו, טרנסג'נדרית, ערבי, יש הכל מהכל".
אילנית, גם את עברת שינוי עצום.
"בטח. קבלה, הכלה, זה דבר לא פשוט. עכשיו אני מאוד־מאוד גאה בה. יש לי רגשות אשם על מה שהיה, לא הבנתי מה היא באמת. אני אומרת להורים - זה משהו מאוד עמוק. אסור להתכחש לזה".
רומי, איך המשפחה מקבלת אותך היום?
רומי: "אבא עדיין לא מקבל. הוא נמצא בכלא, טיפוס עברייני, כבר אין לנו קשר איתו. גם לא הייתי רוצה, יותר טוב ככה".
אילנית: "ואין שום קשר עם המשפחה שלו. לאבא שלי מאוד קשה, הוא עוד מדבר איתי ומנסה לשנות. לאמא היה קשה בהתחלה אבל עכשיו רומי היא כל עולמה, רק רומי".
פתאום כל הניסיונות לשמור את זה בבית יצאו החוצה.
אילנית: "כן. בגיל 14 היא באה אליי עם תעודת הערכה - שיפור בלימודים, אנגלית כמו שפת אם, תעודת הצטיינות. חצי שנה לפני היו שלוש התאבדויות של בני נוער טרנסג'נדרים, אמרתי לעצמי, 'צריך להראות את זה'. כתבתי ל'צינור לילה' שתיעדו את הטרנסג'נדר שהתאבד והם עשו עלינו כתבה. אחרי זה היא כבר השתתפה בתחרות מלכות יופי של הדרום - לא תחרות של טרנסיות - והיא זכתה שם ב'תגלית השנה'. זה ממש להציל חיים. כשאת מכילה ומקבלת את הילד את מצילה את החיים שלו".
רומי: "רוב הטרנסג'נדריות שאני מכירה לא קיבלו תמיכה והן מצאו את עצמן זרוקות ברחוב - אין להן בית, אוכל, עבודה. חיים מאוד־מאוד קשים. אם אמא שלי לא הייתה מקבלת אותי - או שהייתי גומרת כמוהן או שהייתי גומרת את החיים שלי. אותי קיבלו ואני רוצה שאת כל הטרנסג'נדרים בעולם יקבלו".
מה עם אהבה?
אילנית: "לא צריך עכשיו, עדיין לא. כשהיא תגדל אני אקבל ואתמוך והכל".
רומי: "אני תמיד חושבת על זה, לחברות שלי יש חבר. ברור שהייתי מאוהבת ושעברתי פה ושם דברים. אבל בגילאים האלה ברגע שבנים שומעים מה אני - וקרו לי יותר מדי מקרים - נגמר הסיפור. בגילאים האלה אנשים לא כל כך פתוחים. אולי בגילאים יותר מאוחרים לאנשים יש יותר אומץ. בכל זאת, אנחנו בני נוער, זה קשה".
לפנייה לכתב/ת 
