כאשר ליאו ורדקר היה בן שבע, אירחה אמו כמה חברות בסלון המשפחתי בדבלין. כשהנשים שאלו את הילד הקטן מה ירצה לעשות כשיהיה גדול, הוא ענה בלי למצמץ: "שר הבריאות". השתיקה הגדולה שנפלה בחדר התחלפה מיד בפרצי צחוק רמים. "כולן ציפו שאגיד שאני רוצה להיות נהג אמבולנס או שחקן כדורגל. אמא שלי הייתה מזועזעת", סיפר ורדקר בראיון לרדיו אר־טי־אי באירלנד. "אני לא יודע למה רציתי להיות דווקא שר הבריאות בגיל כזה צעיר. אולי בגלל שגיליתי עניין מוקדם בפוליטיקה והייתי מלא תשוקה לנושא מגיל קטן. אחד הדברים האהובים עליי היה כרזות של מפלגות ברחבי העיר, לפני כל מערכת בחירות".
אפשר לנחש שאמו של ורדקר הייתה פחות מזועזעת בחודש שעבר, כשבנה קבע יותר מתקדים אחד. בגיל 38 הוא הפך לא רק לראש הממשלה הצעיר ביותר של אירלנד, אלא גם להומו הראשון ולבן המהגרים הראשון שנבחר לתפקיד. את כל אלה הוא עשה דווקא כראש מפלגת הימין־מרכז השמרנית פינֶה גייל — לאחר שאיש לא ציפה שהמפלגה השמרנית תבחר בגיי מוצהר לעמוד בראשה.
התקדים המשולש הפך את ורדקר מכוכב לוהט בפוליטיקה האירית המקומית לאייקון בינלאומי. בתזמון מושלם, בחירתו לתפקיד באה בחודש הגאווה העולמי. עם זאת, דווקא פעילי הארגונים הגאים באירלנד מקבלים את ראש הממשלה החדש בחשדנות מסוימת. במדינה שבה עד לפני 24 שנים יחסים הומוסקסואליים היו נגד החוק וההפלות עדיין אסורות — לא מתרשמים מדיבורים, אלא מחכים למעשים. ורדקר אולי הגיע לפסגה מהר מאוד — יש שיאמרו אפילו מהר מדי — אבל גם הוא מבין שאין לו הרבה זמן לחגוג. אם הוא רוצה להגיע להישגים משמעותיים ולהותיר חותם, הוא צריך לעבוד קשה, ומיד.
מרפאה בבית
כל הדרכים בחייו של ורדקר הובילו לפוליטיקה. הוא נולד ב־1979, בנם הצעיר של אשוק ומרים. אביו, רופא במקצועו, נולד במומבאי ועבר ללונדון בגל ההגירה הגדול בשנות ה־60. אמו, אחות במקצועה, נולדה בדונגרוואן, עיר חוף בדרום אירלנד. בני הזוג ניסו את מזלם בכמה מקומות בעולם לפני שהחליטו להשתקע בדבלין. אביו, בן לדת ההינדו, נעתר לבקשת אשתו וגידל את ורדקר ואת שתי אחיותיו הגדולות על ברכי הנצרות.
ההורים פתחו מרפאה בבית. "הם הסבו את המחסן לקליניקה וחדר ההמתנה היה הסלון שלנו", סיפר ורדקר. "זה היה כמו לגדול בחנות לכל דבר. אבי היה הרופא ואמי הייתה האחות ומנהלת המרפאה. היינו מוערכים מאוד בקהילה שלנו ומגיל צעיר הדבר לא רק הסב לי עונג, אלא גם כיוון אותי לתפקיד ציבורי. הרגשתי אחריות ורצון לתרום לקהילה".
הוריו לא היו מעורבים באופן ישיר בפוליטיקה, "אבל אבי היה אדם מאוד פוליטי. הוא דיבר כל הזמן על שלושת הנושאים שעליהם אסור לדבר בארוחת הערב — פוליטיקה, דת וכסף. חלק מהאנשים רואים את המציאות כמו שהיא ושואלים למה. אחרים רואים את המציאות כפי שהיא הייתה יכולה להיות — ושואלים למה לא. אני, מגיל צעיר, שייך לקבוצה השנייה".
המראה של ורדקר, השונה מהלוק האירי הטיפוסי, משך גם תשומת לב בלתי רצויה. "אנשים היו אומרים דברים מצחיקים ולא תמיד התכוונו לפגוע. היו שואלים אותי: 'מאיפה אתה במקור?' או 'אתה מתכנן לחזור להודו?' היום, בעידן הטוויטר והמדיה החברתית, יש אנשים שכותבים כל מיני דברים, אבל אני לא נותן לזה לפגוע בי", סיפר בראיון. "למוצא של אבא שלי היה גם יתרון: ידעתי מגיל צעיר שיש עולם שלם מחוץ לדבלין ולאירלנד. הבנתי שהמוצא הוא חלק מהזהות שלי ומהרקע שממנו באתי, אבל זה לא הדבר שישלוט בחיי או יגדיר אותי".
הוריו שלחו אותו לתיכון פרטי, שם התפקד לראשונה למפלגת פינה גייל. ורדקר למד תחילה משפטים ואחר כך עבר לרפואה. הוא המשיך בפעילות פוליטית ונבחר לתוכנית היוקרתית "וושינגטון־אירלנד", המאתרת קומץ סטודנטים בעלי כישורי מנהיגות מאירלנד ומצפון־אירלנד ומכשירה אותם להיות דור המחר של ההנהגה. כבר אז סומן כבחור מבריק ושאפתן. בשנה השנייה ללימודים, כשהיה בן 20 בלבד, התמודד בבחירות המקומיות של מחוז מולהדרט. הוא אמנם הפסיד, אבל ארבע שנים אחר כך נבחר למועצת מחוז קסלנוק. שלוש שנים לאחר מכן נבחר לבית התחתון של הפרלמנט האירי, ובין לבין הספיק לעבוד כרופא מתמחה.
מיומו הראשון בפרלמנט סומן ורדקר הצעיר כהבטחה פוליטית מזהירה. הוא זכה לפופולריות במפלגתו ועורר עניין תקשורתי רב. כשהמפלגה הקימה קואליציה עם הלייבור, ורדקר מונה לשר התחבורה, התיירות והספורט. בשנת 2014 הוא שודרג לתפקיד שר הבריאות, אחד התפקידים החשובים בממשלה האירית. בתפקיד זה ביצע צעד שנוי במחלוקת, כשקיצץ חלק גדול מתקציב בריאות הנפש במדינה. שנתיים אחרי שמילא תפקיד זה, קיבל את המשרד לעניינים חברתיים.
ורדקר נחרת בתודעה האירית כפוליטיקאי כן, דעתן, שלא מהסס לומר את דבריו בקול, גם כשאלה לא פופולריים. ביומו הראשון כחבר פרלמנט הצביע על ראש הממשלה דאז ברטי אהרן והכריז: "הוא צריך להתפטר". הוא הציע שמהגרים חסרי עבודה יקבלו קצבה לשישה חודשים אם יסכימו לעזוב את המדינה, ודרש שאסירים בבתי הכלא ישלמו עבור האוכל שלהם. בעקבות ההצעות הללו הואשם בגזענות ובדריסת זכויות, אך סירב לחזור בו. לאחר מכן גם הצליח להביך את ראש הממשלה ממפלגתו, אנדה קני: זה קרה ב־2011, זמן קצר אחרי שאירלנד קיבלה מהאיחוד האירופי חבילת סיוע של 85 מיליארד יורו שנועדו להציל את המדינה שהייתה על סף פשיטת רגל. האירים ניסו לשדר לעולם עסקים כרגיל, אבל ורדקר אמר שהוא עדיין מטיל ספק ביכולתה של הכלכלה האירית להתאושש מהמשבר וציין שהמדינה תזדקק למענק חילוץ נוסף מהאיחוד. הדברים שאמר הכעיסו את ראשי הכלכלה האירית ואת אנשי האיחוד וגרמו לירידות בבורסה. ורדקר נאלץ למתן את דבריו ולחזור בו, לפחות חלקית, עד שחלפה הסערה.
בעקבות התפטרותו של קני, שהסתבך בטיפול לקוי בפרשת שחיתות במשטרה, מונה ורדקר לראש הממשלה. הוא החל להיערך ליום שבו יתפטר קני כבר לפני שנה והצליח לגייס תמיכה רבה בשורות המפלגה. "אני אעבוד עבור כל האנשים שקמים מוקדם בבוקר", אמר בסלוגן פוליטי שנדבק אליו מאז.
פוליטיקה חדשה
הזינוק של ורדקר לצמרת הפוליטיקה האירית נובע גם מהעובדה שהוא מייצג פוליטיקה חדשה, נקייה ממניפולציות זולות. בשנים האחרונות, בעקבות המשבר הכלכלי החמור, האירים חשים מיאוס כלפי הפוליטיקאים בארצם. על הרקע הזה נתפס ורדקר כפוליטיקאי חריג בנוף, אדם ישר ובעל אידיאולוגיה מוצקה, למרות שהיו גם מקרים שבהם ביצע פניית פרסה מהצהרות שונות. "ההישג הגדול ביותר של ורדקר הוא בהיותו פוליטיקאי שנתפס על ידי הציבור, ובעיקר על ידי הצעירים, כאדם שאינו פוליטיקאי", כתב סטיבן קולינס, בעל טור ב"אייריש טיימס".
"הכהונה של ורדקר צפויה להיות מעניינת הרבה מעבר לעניין הזהות המינית", אומר בארי וויליאמס, איש פרסום בדבלין שמכהן גם כנשיא אגודת "אירים למען ישראל". "הוא היה מפורסם מאוד באירלנד עוד לפני היציאה מהארון. הוא צעיר, הצליח מאוד בבחירות האחרונות, הכוח שלו במפלגה גדול, יש לו קשרים טובים עם התקשורת. האג'נדה הכלכלית שלו מאוד שמרנית: הוא תומך בשוק חופשי, נגד קצבאות — אבל האג'נדה החברתית שלו מאוד ליברלית. הוא כמו אוויר לנשימה, מרענן מאוד ביחס לפוליטיקה הישנה. אנשים לא אוהבים אותו בגלל שהוא עומד בראש מפלגת מרכז־ימין ויש כאלה שהיו מעדיפים שראש הממשלה הגיי הראשון יהיה מהשמאל".
כמו ישראל, גם אירלנד עברה מהפכה מהירה בזכויות להט"בים ובמעמדם בחברה. התנועה לזכויות הקהילה הגאה הוקמה במדינה בשנת 1974, בעקבות מאבקים דומים בלונדון ובניו־יורק. אבל גייז סבלו באירלנד הקתולית יותר מאחיהם במדינות מערביות אחרות, בעיקר בגלל האופי הדתי־שמרני של המדינה. כשוורדקר היה נער, יחסים הומוסקסואליים היו אסורים על פי חוק. בשנת 1993 אולצה המדינה על ידי בית המשפט לזכויות אדם של האיחוד האירופי לאשר אי־הפללה של יחסים בין בני אותו מין. התרחבות האיחוד האירופי, פריחת הכלכלה האירית ודעיכת הכנסייה שימשו כזרז לשינויים חברתיים רבים.
בתחילת המילניום זיעזעו את המדינה פרשות רבות של ניצול מיני של ילדים ונערים על ידי כמרים ונחשפה פרשת חטיפת תינוקות באופן שיטתי על ידי הכנסייה. רבים התחלחלו גם מהאופן שבו ניסו ראשי הכנסייה להשתיק את הפרשות. בשנת 2010 הכירה המדינה בברית אזרחית של בני אותו מין והתקרבה צעד אחד נוסף לעבר שוויון זכויות מלא. לפני שנתיים הייתה אירלנד המדינה הראשונה בעולם שאישרה נישואים בין בני אותו מין במשאל עם — בשיעור תמיכה גבוה של 62 אחוז. לקראת משאל העם, ורדקר, אז שר הבריאות, יצא מהארון. "אני גיי וזה לא סוד, אבל גם לא פרט שכולם ידעו לפני כן. לא דיברתי על כך באופן פומבי עד עכשיו. הרבה אנשים משערים שאני גיי, אחרים לא חושבים על כך. אבל זהו לא פרט שמגדיר אותי", אמר בראיון ברדיו. "אני לא פוליטיקאי חצי הודי או פוליטיקאי שהוא גם רופא או פוליטיקאי שהוא גיי, לצורך העניין. זה רק חלק ממני וחלק מהאישיות שלי, אבל לא הדבר שמגדיר אותי".
ורדקר סיפר כי אמו חששה מרגע יציאתו הפומבית מהארון. "היו לה חברים גייז באנגליה בזמנו והם סבלו לא מעט. היא חששה שירביצו לי ברחוב, שאאבד את מקומי בממשלה או שאנשים ישתמשו בכך נגדי. ניהלנו כמה שיחות והיא נרגעה. אבי הגיע ממשפחה ומחברה מאוד שמרניות בהודו, כך שבהתחלה היה לו קשה, אבל כעבור זמן קצר הוא השלים עם זה. היציאה מהארון הייתה חוויה טובה עבורי ואני מודה על כך, כיוון שאני מכיר רבים שעבורם זו לא הייתה חוויה קלה כלל".
הוא סיפר כי תמיד ידע על נטייתו המינית, "אבל לא הייתי בטוח לגמרי עד לפני שנה או שנתיים". כשנשאל אם הדבר נבע מחוסר קבלה עצמית, ענה: "אני חושב שהגעתי לשלב בחיים שפחות אכפת לי מה אנשים חושבים. סיבה נוספת היא שכל חבריי נישאו וילדו ילדים. הגעתי לשלב שבו שאלתי, 'מה העתיד צופן עבורי? האם אני רוצה להיות לבד?' והשאלות הללו פתחו אותי לרעיון שהחיים יכולים להיות אחרים".
"היציאה שלו מהארון, בעיצומו של הקמפיין לקראת משאל העם, נתנה רוח גבית אדירה לתנועה למען שוויון", אומר טוני וולש, פעיל בקהילת הלהט"ב והמייסד של "גיי קומיוניטי ניוז", העיתון המרכזי של הקהילה באירלנד. "אבל היציאה שלו מהארון גם הזכירה לרבים שאנחנו לא חיים בחברה מושלמת ולא משנה כמה חוקים נגד אפליה נחוקק, עדיין קשה לאנשים לחיות בפתיחות עם הזהות המינית שלהם. הוא היה בן 36 כשחשף את זהותו המינית בציבור, זמן רב אחרי שהפך לדמות ציבורית ולשר בממשלה. הוא ההוכחה לכך שעם כל הקדמה, יש אנשים שנותרים כבולים לתרבות ולנורמות שלא מקבלות גייז כמו שהם".
למה לדעתך הוא לא יצא מהארון קודם לכן?
"אתה צריך לשאול אותו. אני יכול רק לשער מה הן הסיבות. הוא לא הגיי היחיד בממשלה — יש שרה שהיא לסבית מוצהרת וחברי פרלמנט שהם גייז. כנראה אין גיל מושלם או נסיבות נכונות ליציאה מהארון. אני מניח שליציאה המאוחרת שלו מהארון יש גם קשר לאופי השמרני שלו ולעובדה שמבחינה אידיאולוגית הוא משתייך למחנה השמרנים. בל נשכח שהוא פועל בעולם הפוליטי, שלא תמיד מצטיין בהבנה ובקבלה של האחר, ואני מניח שזו לא סביבת העבודה הנוחה ביותר. בקהילת הלהט"ב ידעו כבר מזמן שוורדקר הוא גיי. היציאה שלו מהארון לפני שנתיים הייתה רק החותמת הרשמית, מול האומה כולה".
שאלת הברקזיט
באירלנד לא נוטים לחטט בחיים הפרטיים של נבחרי ציבור. צילומי פפראצי של בני משפחה של מנהיגים ופוליטיקאים כמעט לא מתפרסמים בצהובונים. הפרטים הידועים על בן זוגו של ורדקר מעטים ביותר ונסמכים בעיקר על בלוגים רכילותיים. מה שכן ידוע הוא שמתיו בארט, בן זוגו, הוא רופא כמוהו. השניים הכירו לפני שנתיים, הם אוהבים לרוץ ולהתעמל ביחד ונצפו כמה פעמים בתיאטרון. ההערכות באירלנד הן כי יינשאו בקרוב. "אני אדם מאוד פרטי, וזה לא הולך להשתנות", אמר ורדקר לא מכבר בראיון לטלוויזיה האירית. "אני מדבר על כך שאני גיי כי נוח לי לדבר על זה עכשיו, אבל זה לא תמיד היה ככה. זה לא ביג דיל עבורי ואני מקווה שזה לא ביג דיל עבור אחרים".
“הוא לא מרבה לדבר על הזהות המינית שלו, ולא בגלל שהוא פוחד לאבד בוחרים", אומר וויליאמס. "הוא מדבר על היותו בן למהגר הודי יותר מאשר על הזהות המינית, בגלל שזה נראה לו פרט יותר רלוונטי. גם ראשי הממשלה הקודמים של המדינה לא דיברו על נשותיהם. בארט מגיע עם ורדקר לאירועים, אבל אין עניין סביב זה. כולם ידעו שהוא יהיה ראש ממשלה עוד לפני שהוא יצא מהארון, כך שההפתעה וההלם בעולם לעצם בחירתו של ראש ממשלה גיי ראשון באירלנד — לא מהדהדים כאן באותן עוצמות. השאלה היחידה היא מה יקרה כשהוא יוזמן לביקורים במדינות ערביות ואיך יקבלו שם את בן הזוג שלו. הוא יצטרך ללכת בין הטיפות, בין הזכות שלו להיות מי שהוא ובין הצורך לא לפגוע במארחיו. הוא אמר לא מזמן שלבן זוגו יש קריירה משלו וברור שהוא לא יהפוך ל'גבר הראשון' ולא יעביר את ימיו בלגימת תה מנחה עם נשות השגרירים. אני מניח שהוא גם לא יצטרף לוורדקר בכל ביקור מדיני".
וולש האקטיביסט מסכים. "הפרט הראשון שעלה באירלנד בהקשר של המינוי של ורדקר לא היה היותו גיי, אלא העובדה שהוא ראש הממשלה הראשון של אירלנד שאינו נשוי. וגם מזה לא עשו עניין גדול. השינוי של אירלנד ביחס לקהילה מתרחש כבר זמן רב ובעקביות. הבחירה שלו מראה שזהות מינית לא מונעת מאדם להגיע למשרות הגבוהות ביותר במדינה וזה מסר חשוב, ודאי לדור הצעיר. בקהילה מאוד שמחים על הפרופיל הגבוה שלו, שלא לדבר על החשיפה הבינלאומית החיובית שיש לאירלנד בהקשר של שוויון. אבל — וזה אבל גדול — קהילת הלהט"ב האירית לא שבויה שלו. אנחנו מאוד מודאגים מהאידיאולוגיה שלו. הוא מתנהל באופן מאוד שמרני בעוד שמרבית הקהילה נוטה לכיוון סוציאליסטי־ליברלי. לא אכפת לנו אם החבר שלו יגיע איתו לאירועים או לא. מדאיג אותנו מה הוא יעשה עם קהילות מוחלשות ועם מיעוטים בחברה. בתור מיעוט שחווה לא מעט אפליה, תפקידנו לדאוג לקהילות מוחלשות אחרות ואנחנו מצפים לראות מה הוא יעשה בהקשר הזה. אנחנו מקווים שדווקא בגלל שהוא בא מקהילה מוחלשת, הוא יזכור זאת בעמדת המפתח שלו וידאג לאחרים. אי־אפשר לנתק את כהונתו כראש הממשלה הגיי הראשון מהמדיניות שבה הוא תמך עד היום, שפגעה במיעוטים אחרים".
במהלך כהונתו יצטרך ורדקר להתמודד עם לא מעט סוגיות בינלאומיות חשובות. אחת מהן היא המשא ומתן של האיחוד האירופי מול בריטניה בשאלת הברקזיט, אשר נמצא עכשיו בעיצומו. אין גבול פיזי בין שתי המדינות, וצפון־אירלנד, השייכת לממלכה המאוחדת, מפרידה בין אירלנד לבין בריטניה. אם תרזה מיי תוציא לפועל ברקזיט קשוח, כפי שהתבטאה לא אחת, הדבר עלול לחייב הקמת גדר גבול בין שתי המדינות, ומהלך כזה יפגע בהסכם "יום שישי הטוב" שנחתם בין בריטניה וצפון־אירלנד, שהוביל לסיומו של סכסוך אלים ועקוב מדם. האירים מהצפון כבר הודיעו שלא יאפשרו הקמת גבול בינם ובין אחיהם ברפובליקה שוורדקר עומד בראשה — וגם הממשלה שלו לא תצדד במהלך כזה. במקביל, אחרי פרישת בריטניה, אירלנד תהיה המדינה היחידה דוברת האנגלית באיחוד, מה שצפוי להגביר את השפעתה.
בישראל קוראים את המפה הפוליטית החדשה ואת החשיבות של אירלנד כחברה בכירה באיחוד. האירים מתייצבים באופן כמעט אוטומטי לצד הפלסטינים ונוקטים עמדה אנטי־ישראלית חריפה, המתבטאת בדעת הקהל המקומית העוינת, בסיקור תקשורתי שלילי של ישראל וביוזמות חרם רבות נגד מוצרים מישראל.
"ליאו ורדקר נחשב למנהיג מתון, העובדה שהוא לא אנטי־ישראלי היא כבר הישג", אומר זאב בוקר, שגריר ישראל באירלנד. "אירלנד היא בעלת השפעה באיחוד וישראל זקוקה לה, ודאי ביום שאחרי פרישת בריטניה. היחסים בין שתי המדינות מסובכים, אבל היום יש אווירה קצת פחות עוינת כלפי ישראל באירלנד, ודאי בדרג הפוליטי. הממשלה הצהירה שיש לתושבי אירלנד הזכות לנהל דיאלוג עם ארגוני החרם אבל באותה נשימה הזכירה כי היא לא תומכת בחרם כאסטרטגיה.
"מעבר לזה, חשוב לעשות את ההפרדה בין הפערים שקיימים בין שתי המדינות בנושא הסכסוך ובין חשיבות קידום היחסים ההדדיים ושיתופי הפעולה. ורדקר ישקף את עמדת המפלגה שלו ולהבנתי, הוא עשוי דווקא לפעול לקידום שיתופי הפעולה בין המדינות. אני מקווה שהוא ירצה להתדיין איתנו ואם הממשלה בישראל תרצה לנהל איתו דיאלוג, היא תמצא אוזן קשבת. זה לא תמיד פשוט או מובן מאליו: להיות פרו־ישראלי באירלנד זה הרבה יותר מסובך מאשר לצאת מהארון". •
