שלוות עולמים
בשבוע שעבר, בטקס מצומצם בבית העלמין בקריית–גת, הובאה למנוחות כוהנת תצוגות האופנה שלוה בן גל. רק קומץ קטן של מקורבים ידעו שהאישה התוססת והצבעונית ‑ יקירת מדורי הרכילות של שנות ה–90 ‑ התמודדה בשנה וחצי האחרונות עם מחלת ניוון שרירים סופנית. מוטי רייף, בן טיפוחיה, הדוגמניות שגילתה ובני משפחתה מספרים על מפיקת–העל שהצעידה מלכות יופי על מסלולים בתלבושות גרנדיוזיות והקפידה על איפור מושלם ופן, גם כשהתקשתה כבר לנשום. חייה ומותה של אגדת זוהר מקומית ‑ הסיפור המלא
בנובמבר 1994, במלאת לה 44 חורפים, החליטה כוהנת תצוגות האופנה שלוה בן גל לחגוג לעצמה יום הולדת. וכמו תמיד, עשתה את זה הכי גרנדיוזי שאפשר: 600 אורחים הגיעו לאולמי הדר דימול הסמוכים לבורסת היהלומים ברמת־גן, שם נבנו עבורם דוכני נושא שונים: מברודוויי והוליווד, דרך נפוליאון וג'וזפין ועד הסכם השלום הטרי עם ירדן. בפתחו של ביתן האופנה הוצבה דוגמנית צעירה בשם אביבה תבורי, שבעלה, הזמר שימי, הגיע לצפות בה מקרוב. אורלי לוי, בתו של ח"כ דוד לוי ודוגמנית מתחילה באותם ימים, עטפה את עצמה בדגלי ארה"ב, ישראל וירדן לטובת האירוע. כלת השמחה הסתובבה בין המוזמנים הרבים, שכללו את שגריר מצרים בישראל מוחמד בסיוני ורעייתו נגואה, צביקה פיק ושמרית אור, ועו"ד צבי לידסקי. מלכת היופי לשעבר ניקול הלפרין, שהגיעה עם בעלה, רוני מאנה, סיפרה שהשאירה את התינוקת יולי עם בייביסיטר בבית.
רק מעטים מבין משתתפי המסיבה ההיא — אחת מני רבות שאירגנה בן גל במשך עשרות שנות פעילותה בעולם האופנה הישראלי — הגיעו לבית העלמין בקריית־גת, לפני שבוע וחצי. תחת שמש קופחת התקבצו כמה עשרות אנשים — בהם משלחת דוגמניות עבר ומלכות יופי שהתארגנה במהירות — להשתתף בהלווייתה של בן גל, שנפטרה מסיבוך של מחלת ה־ALS.
"הייתה הלוויה מאוד עצובה", מספר מוטי רייף שנכח במקום. "מכל ההמונים שהכירו אותה הגיעו אולי 40 איש. לקחנו פרח פלסטיק מקבר אחר ושמנו על תלולית העפר שכיסתה אותה. זה היה עצוב, כי שלוה הייתה הדבר הכי צבעוני שיש, הכי קיטש".
מסכת חמצן ורודה
השבוע קמו מן השבעה אוהביה: בתה הבכורה קרן (48), חרדית שחזרה בתשובה לפני שני עשורים, אם לשבעה המחלקת את חייה בין שדרות לקריית־גת; הבן אופיר (45), מנהל חשבונות ואיש מחשבים המתגורר בלונדון, אב לשתי בנות; ובן הזוג האוהב אריה עזרן, בעלים של מכון כושר מכפר ורבורג שתיכנן לעבור איתה לאילת ולעזור לה בהתמודדות עם המחלה שתקפה במפתיע. כולם דיברו על אישה חזקה, מצחיקה, שגם ברגעיה האחרונים לא ויתרה על פן, בלונד מושלם וציפורניים מסודרות. שלא הסכימה לקנות מסכת חמצן עד שימצאו לה אחת בצבע הנכון: לא אדום או כחול סטנדרטיים, אלא ורוד.
"לפני שנה וחצי הופיעה אצלה פתאום בעיה בדיבור", מספרת ל"ידיעות אחרונות" לראשונה הבת קרן. "אמא ניסתה להיעזר בקלינאית תקשורת ועברה גם בדיקה נוירולוגית, חשבנו על אירוע מוחי. שתינו היינו אצל הרופא כשהוא אמר לנו שמדובר ב־ALS, מחלה ניוונית חשוכת מרפא. שתינו פרצנו בבכי באותו הרגע. זה פשוט נחת עלינו משום מקום. ואז התחלנו להיות מעשיות: טוב, מה עכשיו? מה הלאה? הבנו שאין הרבה מה לעשות, רק לנסות לחיות ולעשות הכל כרגיל: לחיות באילת, לבקר את הנכדים בארץ ובלונדון, להיות עם החבר.
"ניוון השרירים התחיל אצלה באזור הפה. כושר הדיבור נלקח ממנה ראשון. משם זה הלך והידרדר, עד לחוסר האונים של החודשיים האחרונים שבהם היה לה כבר קשה להסתובב בבית, לבלוע ואפילו לנשום.
"אמא ניסתה לא להתלונן, רק לפעמים כשהייתי שולחת לה תמונות שלי, היא הייתה כותבת לי: 'אני מצטערת שאיני יכולה להתעניין במה שקורה לך. אני עוסקת בהישרדות'. זה המשפט הכי קשה שהיא אמרה על מצבה".
בן גל, לדברי הבן אופיר, לא חשבה לרגע על הסוף. "אמא לא רצתה לשתף אף אחד ולא רצתה שירחמו עליה. היא האמינה שהיא תשרוד את המקסימום. תוחלת החיים במחלה הזו נעה בין שלוש שנים וחצי לחמש, ואמא האמינה שתשרוד חמש.
"למרות זאת, אני זוכר שאמרתי לה שנגיע לארץ ביולי ולא הייתי בטוח שהבנות שלי יבואו איתי, אז היא ביקשה שהן יבואו בכל זאת. אחר כך זרקתי לה בצחוק: 'חכי לי עם סירת הגומי'. זו הייתה בדיחה בינינו שהתבססה על מקרה אמיתי. כשהייתי בן שש, אמא שכרה לנו סירת גומי באילת, נרדמה והסירה נסחפה למצרים. אני זוכר את אמא עומדת בגבול, בבגד ים, עם הסירה המתנפחת מתחת ליד ועשרה שוטרים מצרים מאחוריה, מנסה לשכנע את החיילים הישראלים שאנחנו אזרחים ישראלים, למרות שאין עלינו דרכון".
הדולצ'ה ויטה
מי שהתקשר לאחרונה לשלוה שמע במהלך ההמתנה את השיר "מיי ויי", של פרנק סינטרה, שהגדיר אותה במדויק.
בן גל, יקירת מדורי הרכילות של שנות ה־90 וראשית האלפיים, נולדה וגדלה ברחוב בלוך בצפון הישן של תל־אביב. אביה, זליג שפירא, היה יבואן של צינורות ברזל. אמה, חיה, טיפלה בבנותיה, אילנה ושלוה, לצד פעילות ענפה בוויצו. "סבתא שלי לא הייתה עקרת בית", מספר אופיר. "היא הייתה דיווה".
חוג מכריהם כלל את אריה פילץ, ממקימי דיזנגוף סנטר, ואריה דולצ'ין, היו"ר המיתולוגי של הסוכנות היהודית. בגיל 17 עזבה בן גל את התיכון והחליטה לטוס לקרובי משפחתה בדרום־אפריקה, אלא שערב נסיעתה פגשה את מי שעתיד להיות בעלה, מנחם בן גל. השניים הכירו בקפה רוול, אחד המקומות הפופולריים בתל־אביב באותה תקופה, ולמרות שתיכננה לטוס לזמן ממושך, הגעגועים הכריעו אותה. היא שבה לארץ ונישאה לו בתוך חצי שנה. היא הייתה אז בת 18, הוא בן 24.
מנחם עבד בחברה בת של אגד, ושלוה החלה בלימודי קוסמטיקה ואיפור. את פרנסתה מצאה בעבודה אצל המפיק גיורא גודיק ואחר כך בתיאטרון ענבל ובחברת הביגוד משכית.
בשלב מסוים עזב מנחם את העבודה באגד ופתח חנויות לחומרי ניקוי וקוסמטיקה. בחדר האחורי של אחת מהן פתחה שלוה קליניקה קטנה לטיפולים. אבל בן גל לא רצתה להסתגר בחדר. "אמא שלה, בעלת הקשרים בוויצו, סידרה לה לעבוד שם בתור מארגנת תצוגות אופנה", נזכר השבוע מנחם בן גל. "יום אחד אני פתחתי את חשבון הטלפון וראיתי סכום עצום. אמרתי לה: 'עם מי דיברת כל כך הרבה?' והיא ענתה שזה בגלל התצוגות. 'אז לכי לוויצו ותבקשי כסף', הוריתי לה. הנשים של ויצו אמרו לה: 'מה פתאום כסף, אצלנו הכל בהתנדבות'. 'אז את לא עובדת איתן יותר', אמרתי לה. 'תהיי עצמאית ותראי שבעוד שנה־שנתיים הן יתחננו שתעבדי בשבילן'. זה היה בשנת 79'. הלכנו יחד וקנינו שני סטנדים לבגדים, לאט־לאט הבחורה התחילה לעבוד בארגון תצוגות ובתוך שנתיים עשתה שתיים־שלוש תצוגות ביום".
העיסוק בעולם האופנה הצבעוני, יחד עם פריחת מדורי הרכילות במקומונים והצמא של אנשים לקרוא על המתרחש בחיי הזוהר — הובילו את בני הזוג בן גל לנהל חיים סוערים ומלאי הפתעות, בעלות אפסית.
"חיינו את הדולצ'ה ויטה", משחזר בן גל. "לא קנינו בכלל אוכל הביתה, אכלנו רק באירועים. לא היה יום שבו לא היינו מוזמנים לפתיחת מסעדה, אירוע, חתונה או בר־מצווה. היינו וי־איי־פי ברמות הכי גבוהות. פעם, בשנת 88', הלכנו עם תמי בן עמי לאירוע של סוכני נסיעות מטעם אמריקן איירליינס. זה היה בהילטון, ליד הבריכה, ובסוף הייתה גם הגרלה של כרטיסי טיסה. שלוה הייתה עייפה, אבל הסכימה לחכות לי בלובי עם תמי, והופ, יצא שזכיתי. הפרס היה עצום. חמישה כרטיסים זוגיים לכל יעד בעולם במחלקה ראשונה, ושלוה אמרה: בוא נמכור את זה. זה היה שווה איזה 30 אלף דולר. בסוף אף אחד לא קנה, אז נסענו בעצמנו לפריז, לאמסטרדם ולפורטו־ריקו.
"כשנערכו חגיגות ה־50 להודו שלוה אירגנה לנו תצוגה שם. כשהגענו, השגריר הישראלי בהודו אמר לי: 'אני לא מבין למה צריך תצוגה, אבל אשתי מתעקשת על דוגמניות'. עשינו את התצוגה והלכתי לישון בסוויטה הכי־הכי במלון טאג' מאהל, שעזר ויצמן ישן בה שבוע לפניי. פתאום, בשתיים בלילה, אני מקבל טלפון. השגריר בכבודו ובעצמו על הקו. 'כל השנים אני מחכה שיכתבו עלינו ובזכותכם יש לי כתבות אוהדות ב־17 עיתונים. חסכתם לי 20 שנות עבודה'.
"שלוה הייתה מאוד דומיננטית", ממשיך בעלה לשעבר. "היא הייתה בולדוזרית והשאירה מנוע פועל תוך כדי שינה. כשביקרה בפסטיבל המסכות בוונציה, היא הייתה מסתובבת ברחובות ואוספת את המסכות שאנשים זרקו, מביאה לארץ ומשלבת את זה במופעים שלה, ואנשים מתו על זה. הייתה לנו מזכירה שהתאהבה בבחור שגר באמסטרדם. יום אחד היא באה לשלוה ואמרה לה: 'יו, איך אני מתגעגעת לחבר שלי'. ומה שלוה ענתה לה? 'בתוך שבוע תפגשי אותו'. אחר כך היא הרימה טלפון לוויצו באמסטרדם והציעה להם אירוע. בתוך שבוע קבעו לנו תצוגה עם אירוח מלא: מלון, מסעדות, וכמובן המזכירה נסעה איתנו".
הסכסוך של המדינה
בן גל ניחנה בחושים של ציידת. מספרים שנהגה לחכות לערב הכתרת מלכת היופי החדשה ולקטוף את המלכה היוצאת ממש ביציאה מהאולם. "מלכות היופי היו מפעל הפיס שלה", אומר מנחם בן גל. "הקלף המנצח. כשהייתה עושה תצוגה, היא ישר שלפה את השמות הגדולים: ‘אני מביאה את רוית אסף, רוית ירקוני, יאנה קלמן’. אני זוכר שב־98' נפתח הקזינו ביריחו והיא התקשרה אליהם ואמרה: אני שלוה בן גל ואני עובדת עם מלכות היופי של ישראל. היא תקעה להם סכום של עשרות אלפי דולרים. בסוף נסענו עם ארבע דוגמניות, מהן רק שתי מלכות יופי. למרות זאת, הם מאוד התלהבו".
הדרך שבה ניכסה לעצמה בן גל את הצלחתן של מלכות היופי הצליחה להכעיס לא מעט אנשים. אבל העימות הזכור ביותר של בן גל היה עם מי שפגשה לראשונה כבחור בן 21, ילד שהגיע אז מחיפה לעיר הגדולה כדי לנסות את מזלו, מוטי רייף שמו. הסכסוך המתוקשר ביניהם ביוני 1989 נפרש על גבי עמודים רבים בעיתונות דאז, תוך אזכור השמות הגדולים של התקופה: אנאבל טמיר, פינצ'י מור, חני פרי, רונית ויגלר ועוד.
רייף שמר על שתיקה. רק עם מותה, השבוע, הוא מוכן לפתוח צוהר אל המריבה המיתולוגית. "אין כמעט תיעוד למה שהיה אז, כי לא היו אז פייסבוק או אינטרנט, אבל שלוה ואני עשינו מהפכות יחד", הוא נזכר. "כל שבוע הייתי על השער של 'העולם הזה'. היינו מלכי העיר. עבדנו קשה וסיימנו את הלילות במלון ימית, בקולוסיאום ובסינרמה".
הפגישה הראשונה ביניהם התרחשה במסיבה אצל הדוגמנית יהודית נגר. "שלוה ניגשה ושאלה אם אני יודע ללכת על מסלול כמו שאני רוקד. חזרתי הביתה ובשתיים בלילה קיבלתי ממנה טלפון. קווי. לא היו אז סלולריים. דיברנו עד חמש ובבוקר היא נתנה לי תאריכים של תצוגות בקניון איילון. אמרה לי: 'מחר בבוקר אני נסגרת לשבועיים של ניקוי מיצים, תבוא אליי לקאנטרי קלאב בתל־אביב'.
"כשהגעתי, היא קיבלה את פניי בחלוק ואמרה: 'כשאני יוצאת מפה, יש לי יום הולדת'. 'אז בואי נארגן לך מסיבת הפתעה', אמרתי מיד. סגרנו עבורה את מועדון הפלאקה והיא כמובן עשתה את עצמה מאוד מופתעת כשהגיעה.
"אחרי זה הלכנו לשבת במסעדת תל־אביב הקטנה ואמרנו: בוא נעשה משהו שישגע את המדינה. זה היה 40 שנה לישראל, אז הלכתי והבאתי שמלה מסוניה פרס, כזו שהיא לבשה באיזה אירוע, ושמלה של יפה ירקוני. מאירוע חד־פעמי, זה הפך למופע ששלוה מכרה שוב ושוב. עשתה מלא כסף, אבל לי היא שילמה רק כדוגמן ולא כבעל הרעיון.
"עבדנו שנתיים יחד", ממשיך רייף, "עד שאנאבל טמיר, שיצאתי איתה אז, אמרה לי: 'חמוד, קח כסף עבור העבודה שלך'. אני זוכר שבאתי לשלוה, והיא אמרה לי: 'לך, תנסה לעבוד עם אחרים. עוד תחזור אליי עם הזנב'".
בסופו של דבר חבר רייף לדוגמניות המיתולוגיות של אותם ימים, חני פרי ופינצ'י מור. כעבור כמה חודשים התפרקה החבילה, ורייף נשאר עם מור. "שלוה עשתה מופעים", הוא אומר. "היא הייתה שייכת לעולם הבידור והבמה ולא לאופנה. אבל היא הייתה אלופה בשיווק. היא עבדה על גימיקים. היו לה דוגמניות תאומות, או אחת שהיא בכלל אלופת קיקבוקס", הוא מתאר. "לא היה לה קל עם העזיבה שלי. הנקמה שלי הייתה שהצלחתי, אבל מעולם לא התראיינתי וסיפרתי על המריבה בינינו".
לפני שנה וחצי נפל דבר. "באתי אליה לדירה בתל־אביב, כי נפגשנו ואמרנו: 'יאללה די, מספיק', והיה לנו לילה מהמם יחד של העלאת זיכרונות. היא רצתה שנתחבר מחדש, אבל זה לא היה יכול לקרות. אמרתי לה שמה שהיה לפני 30 שנה נשאר שם. שזה טו לייט. היא לחלוטין לא נראתה לי חולה או משהו".
את ההספד שנשא בהלוויה ניצל רייף גם כדי להעביר לה מסר. "בסך הכל התחלנו יחד ובגלל המריבה והמלחמות, כל אחד רצה להוכיח לשני למי יש יותר גדול. זה מנע ממני כל השנים להגיד לה תודה, ובהלוויה הספדתי אותה וסוף־סוף אמרתי לה תודה. היא לגמרי שייכת ליסודות חיי".
"חיים על המסלול"
מנחם בן גל, מצידו, לא התערב במריבות של אשתו. במשך כל השנים ניהל את החנויות שבבעלותו ונתן לה גב כלכלי, רגשי ומקצועי. "רק ב־96' פתאום היא אמרה לי: 'תזרוק את הכל, אתה חייב להצטרף אליי'", הוא מספר השבוע. "קניתי רכב גדול והתחלתי להסיע את הדוגמניות לכל התצוגות בארץ ובמקביל אספתי קולקציות מגוטקס ומחברות אחרות. ככה תפסתי נישה של מכירת בגדים באירועים עצמם".
בנות הנבחרת שבן גל גיבשה אז, בשלהי שנות ה־90, שומרות על קשר עד היום. אחת מהן היא עו"ד לימור מגן, סגנית מלכות היופי לשנת 1988 שנבחרה באותה שנה גם לסגנית מיס אירופה. "היינו איתה בכל העולם, בהודו, בוושינגטון, בקפריסין, בתוכנית של דן שילון", היא נזכרת בערגה. "הקבועות היו רוית אסף, רוית ירקוני, עינת זמורה, מירי בוהדנה, אורלי לוי, יאנה קלמן ויאנה חודריקר".
חברת נבחרת נוספת הייתה הדוגמנית שירלי הכהן. "הייתי איתה בכל העולם", משחזרת השבוע הכהן ובקולה ניכרת אהבה רבה. "ניהלתי לה את בית הספר לדוגמנות, הפקתי לה הרבה תצוגות, כולל את התצוגה בחתונה של פנינה רוזנבלום. לימדתי את כולן, רוית, אורלי לוי, אביבה תבורי, ללכת על המסלול לבקשתה של שלוה. היא הייתה אישה צבעונית, ססגונית, חסרת מעצורים, ופוליטיקאית לא מי יודע מה, ובאמת היו כאלו שלא הסתדרו עם זה".
הכהן זוכרת במיוחד את תצוגת האופנה בקפריסין. "בנסיעה הזו היה מה זה בלגן", היא צוחקת. "שם התחיל הרומן שהסתיים בחתונה בין רוית אסף לדוגמן אבי חזן שנסע איתנו. גם אני ניהלתי שם רומן עם אחד מאנשי הצוות.
"בנסיעה אחרת לגרמניה, שלוה סגרה לנו תצוגה במועדון של מיליונרים כבדים באיזו עיירת נופש מפוארת ליד המבורג. היינו ילדות צעירות והלכנו לנו בכיף על המסלול בבגדים פרובוקטיביים, נו, כל השואו. איך שאנחנו יורדות מהבמה, אני שומעת מישהו אומר באנגלית: 'אוי, זה ממש נורא', אז שלוה אמרה לו בקולי קולות בעברית: 'אתה יכול להיכנס לי לתחת'. האיש המשיך ללכת, אבל אז הסתובב ואמר לה בעברית רהוטה: 'לתחת שלך אני לא אכנס'.
"כל תצוגה הייתה קרנבל. הייתה דוגמנית אחת עם ציצי קטן, ואז לא עשו ניתוחים כמו היום, אבל היא החליטה להגדיל את החזה. בפעם הראשונה שהיא עלתה לדגמן אחרי הניתוח, שלוה עמדה על הבמה ואמרה: 'קבלו את הדוגמנית עם הציצים החדשים שלה במחיאות כפיים סוערות', וההיא מאוד התפדחה. יום אחד נסענו לתצוגת אופנה בשטחים. זה היה בסוף שנות ה־80, אינתיפאדה ראשונה, והרבה בנות פחדו לנסוע. שלוה התעצבנה עליהן: 'אני כל השנים מפרנסת אתכן ועכשיו אתן מפחדות?' בסוף התארגן צוות מכובד והגענו, והיה מרשים ויפה, וחזרנו בלילה מאוחר. נסענו באוטובוס ממוגן, אבל זרקו לנו מסמרים על הכביש וכל הגלגלים התפנצ'רו. אני כבר לא זוכרת איך יצאנו מזה, אבל הייתה היסטריה. שלוה, לעומת זאת, התפוצצה מצחוק: 'מה, רע לנו ביחד? אז נשב כמה שעות'. בסוף הצבא חילץ אותנו".
ב־97' החליטה בן גל שהגיע הזמן לספר זיכרונות פרי עטה. "חיים על המסלול", שזכה כמובן למסיבת השקה גדולה כמיטב המסורת הבן גלית, הוגדר על ידה כ"ספר זיכרונות בעל ערך היסטורי".
בשנת 2001 החליטה בן גל לחתוך מתל־אביב הסוערת לאילת, בעצת בעלה. "הרעיון לעבור לאילת היה שלי", אומר מנחם. "היא איבדה גובה מבחינת עבודה. הזמנים השתנו, אף אחד כבר לא רצה תצוגות ומופעים, והליכה על המסלול התחילה להיות פאסה. גופים העדיפו לקחת זמר לאירועים. לפני שנישאנו ברחנו מההורים שלה לאילת, שם בילינו כמה ימים קסומים על החולות, ותמיד אמרנו שפעם עוד נחזור לזה. אז כשהעבודה ירדה, אמרתי לה: 'בואי נבדוק את אילת', ובאמת התברר ששרתון מוריה היה צריך יחצנית. היא קיבלה את העבודה ואני הפעלתי שם מספרה ומכון יופי".
מי שזוכרת את בני הזוג בן גל מאותם ימים היא שושי ורה, קניינית אופנה מחיפה, בעלת המותג ורוז. "הנפילה התחילה בתקופה שבה כתבה את הספר", אומרת ורה השבוע. "אחרי המסיבה הגדולה לשמה ולתפארתה התחילו הבעיות הכלכליות. שלוה הייתה אמנית וככזו לא ראתה דברים נכון מבחינה תקציבית. היא חשבה שנות ה־90, כשהחיים כבר התקדמו קדימה. זו גם הסיבה שהפסקתי את התצוגות. זה לא נראה לי כלכלי. בסוף שנות ה־90 נגמר הסיפור, והן הפכו לתצוגות קטנות ללקוחות נבחרים".
אילת לא עשתה חסד עם בני הזוג בן גל, וזמן קצר לאחר שהגיעו לשם פתחו במאבק גירושים ממושך ומתיש. מחיי הזוהר, מהארוחות המפוארות בהילטון ומהטיסות במחלקות הראשונות נותרו רק זיכרונות. על מצבה הקשה של שלוה שמע מנחם מהבת קרן רק ביום האחרון לחייה של אהובת נעוריו.
"היא התקשרה אליי ואמרה לי: 'אבא, אני חייבת לספר לך משהו, אמא במצב לא טוב'. שאלתי מה קרה, והיא התוודתה שזה נמשך כבר חצי שנה. ביום שני בערב, בשעה שבע וחצי, דקות אחרי ששלוה נפטרה, קרן התקשרה ואמרה לי בבכי: 'אמא מתה'. הייתי בשוק. צעקתי עליה: 'למה עשית לי את זה, למה לא סיפרת לי?' היא ענתה: חסכתי לך סבל".
לא רק בעלה לשעבר ואבי ילדיה לא ידע על המחלה, גם חבריה. כך למשל מעצב האופנה ירון מינקובסקי, שלפני שנתיים ערך מסיבה רבת־משתתפים בביתו תחת הכותרת "דוגמני שנות ה־80 וה־90". שלוה, שהתמוגגה לפגוש שם את בנות טיפוחיה, הכריזה, בדרכה היזמית, שהיא חייבת לפתוח סוכנות דוגמנות לבנות 40 פלוס. לפני כשנה, כשכבר הייתה חולה, החליטה לעשות אירוע השקה לליין המוצרים החדש שלה. היות והיא גרה באילת, ביקשה עזרה מהדוגמנית לשעבר לימור מגן התל־אביבית.
"היא ביקשה שאזמין את הבנות בשמה", משחזרת מגן, "כי יש לה יבלות על מיתרי הקול. כשהגענו לאירוע באמת נוכחתי שהיא בלי קול. אבל היא נראתה מצוין ויצאה איתי החוצה וקישקשנו והצטלמנו".
מי שלא קנתה את הסיפור הייתה שירלי הכהן. "לימור סיפרה ששלוה לא מתקשרת, רק בסמסים. אמרתי לה: 'תקשיבי, לימור, זה לא מריח לי טוב. אני מכירה את שלוה, היא מסתירה משהו'. ואז היא ירדה למחתרת ולא ענתה לטלפונים, וביום שהיא נפטרה לימור התקשרה בהיסטריה, בוכה, וסיפרה ששלוה נפטרה. חטפתי שוק, כעסתי כי הייתי יכולה להיות שם בשבילה, אבל זו הייתה שלוה. היא הייתה מלכה ורצתה שיזכרו אותה כמו שהייתה".
בחודשים האחרונים, מספרת הבת קרן, חלה החמרה במצבה. "אמרתי לה: אמא, קשה לי להתמודד עם ההסתרה והשקרים. היא ענתה: 'אני לא מסוגלת. אני רוצה להתמודד עם זה לבד, שלא ירחמו עליי'. היו לה הרבה רגעי שבירה, למשל כשרצתה לבשל לעצמה. בסוף גם היא הבינה שהיא חייבת עזרה יומיומית. הייתה מישהי מהביטוח הלאומי, אבל זה לא הגיע לעובדת זרה. זה הסתיים לפני".
להחזיק פאסון
ביום שישי לפני שבועיים עוד תיכננו בן גל ובן הזוג עזרן את מעברו הסופי מכפר ורבורג לאילת. השניים נפגשו לפני שלוש שנים וחצי, לאחר שהתאלמן. שנתיים חיו את החיים הטובים, עם ביקורים בלונדון אצל אופיר או אצל ילדיו שחיים בקנדה, טיולים ומסעדות. "יום אחד", הוא מספר, "הדיבור נחלש והתחילו בדיקות ובתי חולים. שלוה לא פחדה מהמוות. היא קיבלה את זה כמו גיבורה. היא החזיקה פאסון והמשיכה לנהל את עסקיה, לכתוב ולהצטלם. היא לא הייתה בכיינית, היא הייתה אישה גדולה מהחיים. אחרי קבלת הבשורה יצאנו יותר, בילינו, היינו בחו"ל. גם כשהיה לה קשה לסמס, היא קנתה טלפון עם עט מיוחד, והייתה שולחת לי סמסים עם לבבות".
בניסיון למגר את המחלה, לאחר ששמעו לאחרונה על תרופה ניסיונית, רכשו אותה והתחילו לקבל טיפול בן שבועיים בתל השומר, במרכז הארץ, שבסיומו ירדו לנוח מהטיפולים באילת. את סוף השבוע האחרון בחייה בילתה בן גל בזרועות אהובה עם ארוחה טובה וסרט.
"בשבת בבוקר היה לה קשה לנשום", מספרת הבת קרן. "היא אמרה לאריה שייקח אותה ליוספטל, שם אמרו שבגלל בעיה שיש לה בלב היא צריכה צנתור ושלחו אותה לסורוקה. היא עוד שלחה לי הודעה: 'אני בבית חולים, לא מרגישה טוב נשימתית, תבואי ותביאי אוכל'. כי הייתי עושה לה מרקים טחונים. רק במוצאי שבת שמעתי את ההודעה ובראשון בבוקר הגעתי למחלקה. לא חשבתי שזה כזה חמור. פגשתי את אריה והוא אמר לי: 'היא קצת ישנה ואני הולך לנוח. כשהיא תתעורר תיתני לה משהו לאכול'".
עם חלוף השעות הבינה קרן שהפעם מדובר במשהו רציני יותר. היא התקשרה לאופיר ואמרה לו: "זה לא נראה טוב". אופיר עלה מיד על טיסה ופגש את אמו בהכרה חלקית מאוד. "היא הייתה במיטה, לא מסוגלת לדבר, רק להזיז את הידיים. ידעתי שהיא שומעת. שאלתי אם כואב לה, אם היא רוצה משהו. דיברתי אליה: אמא, הגעתי מלונדון, יאללה קומי, בואי תראי אותי, בואי תתעוררי. ביום שני בבוקר כבר נתנו לה מורפיום והיא נרדמה לשנת הנצח שלה. רק אז נודע לי שאמא הייתה אצל עורך דין וחתמה שהיא לא רוצה שיאריכו את חייה באופן פולשני".
"לפני חודש", מספרת קרן, "אמא שאלה אותי: 'מה את אומרת, איפה כדאי לי להיקבר?' עניתי לה: אם את רוצה שיגיעו לקברך ויתפללו עבורך לשנה ולחודש, זה בקריית־גת, כי כאן הילדים שלי. גם לגבי מיקום השבעה התלבטתי – בכפר ורבורג? אולי באילת? אולי בשדרות? אחרי שהיא נפטרה, אחותה אמרה לי שהיא ביקשה ממנה שהקבורה והשבעה יהיו פה, בקריית־גת. מתברר שהיא המשיכה את ההפקה גם אחרי מותה".
לפנייה לכתב/ת 
