אחת התגליות המרעננות בעולם המוזיקה המקומית, שהפכה בשנתיים האחרונות גם להצלחה בינלאומית, היא להקת A-WA, המורכבת משלוש האחיות לבית חיים — תאיר, לירון ותגל — שנולדו וגדלו ביישוב שחרות שבערבה. כמעט 30 שנה עברו מאז כבשה עפרה חזה, עם "אם ננעלו", את העולם, ושוב שירת תימן, בעיבוד עכשווי, מרגשת ומקפיצה את הקהל בגדולים והנחשבים שבפסטיבלים הבינלאומיים ומול הבימות הגדולות ביותר להופעות. גם בארץ אין כמעט חתונה, מסיבה או תחנת רדיו שלא חרשו בה את הלהיט הגדול שלהן "חביב גלבי".
אבל אצל A-WA לא מדובר רק במוזיקה: כל מי שצפה בקליפים הצבעוניים והמסחררים של האחיות נחשף לעולם ויזואלי מרהיב. השלוש פיתחו שפה אופנתית ייחודית, המעדכנת את הגלביות התימניות המסורתיות בצבעים מטורפים ומשלבת גם סניקרס קופצניים, תכשיטים מוחצנים וארט מיוחד, הכל תוך מודעות והקפדה וטאץ' היפסטרי מדוד. לאחרונה הפגינו האחיות את החיבה הבולטת שלהן לאופנה גם בצילומים לקמפיין הקיץ של קסטרו.
רגע לפני שיצאו לעוד מסע הופעות בארה"ב ובאירופה, פגשנו את האחיות לבית A-WA: תאיר (34), בוגרת רימון, חיה עם בעלה הטרי בצפון תל־אביב; לירון (31), בוגרת לימודי אדריכלות ועיצוב פנים, רווקה, שוכרת בית בפלורנטין; ותגל (27), בוגרת אמנות בשנקר, גרה עם בן הזוג בדרום תל־אביב.
לאחרונה הן חגגו זהב על אלבום הבכורה וכבר עובדות על אלבום חדש, שיורכב מטקסטים ולחנים מקוריים שלהן, אבל ייכתב גם הוא בתימנית, בסיוע מתרגמים.
בית קטן בערבה
לירון: "אנחנו ילדות מדבר. אנחנו שישה אחים ואחיות במשפחה. אמא שלנו מטפלת הוליסטית קצת היפית, שעושה מעגלי נשים, ואבא שלנו אדריכל. נולדנו ביישוב שחרות, שנמצא על הר ומתגוררות בו כ־30 משפחות, ליד נמל התעופה עובדה. אין שם גדרות. כשיוצאים מהבית ומתחילים ללכת — מגיעים למדבר. ממש בית קטן בערבה.
"כנערות היינו יוצאות החוצה, יחפות, מתופפות על דרבוקות, צופות על המרחבים מסביב ומדמיינות שאנחנו מופיעות לפני קהל ענקי. הבנו שכדאי לפנטז הכי רחוק, כי מה כבר יש להפסיד. כבר אז גם אמרנו לכל מי שדיבר איתנו: תראו, אנחנו עוד נהיה זמרות בינלאומיות. בינתיים שרנו בסלון ואבא היה מצלם אותנו".
חוק חמש השניות
תאיר: "בגיל 18 עברתי מהבית ללהקה צבאית. הייתי בשוק. מהמדבר והשקט לרעש של תל־אביב. משם המשכתי ללימודי מוזיקה ברימון. אחרי שסיימתי, חזרתי הביתה ואמרתי לאחיות שלי: בואו נכתוב אלבום ומיד התחברנו בדיוק כמו כשהיינו ילדות קטנות. לא ידענו לאן זה הולך. אמרנו: נשיר בתימנית, זה מדליק אותנו, למרות שאפילו לאבא שלי זה נראה מוזר.
"אחרי שהצטברו חומרים, עברנו למרכז וחיפשנו מפיק מוזיקלי. ככה הגענו לתומר יוסף, אבל באנו אליו אחרי שכבר היה לנו חזון מסודר ומדויק".
לירון: "אני זוכרת שהיינו אוספות את כל הילדים בשחרות ואומרות: יאללה, נרים הצגה לפורים. היינו כותבות מחזה, ותגל הייתה מציירת תפאורה.
"עד היום יש לנו את חוק חמש השניות של האומץ: כשעולה לנו רעיון חדש, אנחנו סופרות עד חמש ומתחילות מיד לעבוד עליו — כותבות מיילים לאנשים שמעניינים אותנו, מרימות טלפונים. יעבוד או לא יעבוד — מה יש להפסיד?"
סוד הקסם התימני
תגל: "נשים בתימן לא למדו קרוא וכתוב, לא הורשו להשתתף בתפילות או ללמוד תורה, ולכן פיתחו עולם משלהן. עולם מאוד פיוטי, עם חוש הומור כסוג של פורקן. כשהן יצאו לשאוב מים מהבאר, הן שרו על הכאב, האהבות והצרות שלהן".
לירון: "הרגשנו שיש לנו כוח וקסם מיוחד, שאנחנו חלק משבט וממסורת שכוללת ריקוד, אוכל ותכשיטים. בכל פעם שהיינו מגיעות לגדרה, שם חייתה המשפחה של אבא, ראינו את החברות של הסבתות מורחות לק אדום ומתופפות על כל דבר שזז. יש להן גרוב מדהים, זה טבוע בגוף שלהן. בלילה, סבתא הייתה מספרת לנו לפני השינה סיפורים אפלים, על מוות, על כישופים ועל מלכה שמרעילה את הבן שלה, הנסיך".
תאיר: "גם לנו יש שיר באלבום על אישה קנאית שאומרת לגבר: ‘אם לא תאהב אותי, לא תהיה של אף אחת’. אנחנו מרגישות כמו הנשים התימניות ההן. הקול שלהן הוא גם שלנו. כל מה שסבתא לא יכלה להגיד יוצא דרך הפה שלנו, מעמדה של כוח והמון אהבה".
שלוש אחיות
לירון: "אנחנו משלימות אחת את השנייה. תגל היא יצירתית בטירוף, בי יש עקשנות טובה ויכולת ארגון ותאיר כריזמטית, מנהיגה. החלוקה הזו באה לידי ביטוי גם בשירה: תאיר שרה את הליד, תגל את הצלילים הגבוהים ואני את הנמוכים. ניסינו פעם לשנות, לא הלך.
"על הבמה אנחנו רוקדות כאילו אנחנו נערות בסלון בבית בשחרות. מרגישות נוח ומשתטות. אחרי הופעה אנחנו מסמסות אחת לשנייה, לראות שכולן הגיעו הביתה בשלום. האמת היא שגם אין לנו זמן לריב".
האחות הרביעית
תאיר: "בתחילת הדרך לא ידעו בעולם שאנחנו מישראל, חשבו שאנחנו מתימן. גם אנחנו שמרנו על עמימות ולא ממש גילינו מאיפה אנחנו, כי רצינו שיקבלו אותנו בלי שיפוטיות. כמובן גדלנו על עפרה חזה, שפתחה לשירת תימן את השערים להצלחה בינלאומית, אבל היא לא היחידה שטיפחה ושימרה את התרבות הזו. היו גם יוצאות להקת ענבל, כמו הזמרת ברכה כהן והמייסדת, שרה לוי־תנאי. נשים ששילבו תיאטרון, מחול ומוזיקה מקורית. אנחנו אוספות תמונות שלהן, וזה משפיע על השפה האמנותית שלנו.
"הקהל שלנו מגוון, מהיפסטרים ועד משפחות תימניות שחיות באירופה ומגיעות להופעות בתלבושות מסורתיות. נשים אומרות לנו: החזרתן אותנו הביתה, אפשר להיות האחות הרביעית שלכן?"
מ"גלמור" ועד "ווג"
לירון: "אני זוכרת שבבית הספר שמרו במקלט את התפאורות לתיאטרון. את כל ההפסקות הייתי מבלה שם, בין התלבושות. כל הזמן היינו מתחפשות, חובשות פאות ומתלבשות. בבית היינו לוקחות מאמא ומסבתא בגדים, קושרות מטפחת ורוקדות ריקודי בטן. אבל אנחנו מושפעות מהמון דברים. הכל התערבב לנו — תרבות רחוב, היפ־הופ, צורפות תימנית, להקת ענבל, פופ־אפ, רקמות תימניות".
תגל: "רצינו להביא לקהל את העולם המיוחד שיצרנו ב־A-WA, גם ויזואלית וגם מוזיקלית. עיצבנו פונטים, פוסטרים, קולאז'ים. עשינו הפקת אופנה ל'גלמור', וגם 'ווג ארה"ב' צילמו אותנו. לא רצינו ללכת עם הגלביות התימניות המסורתיות אחד לאחד, אלא להוסיף להן ולעדכן. אנחנו עובדות עם סטייליסטית, מציגות לה את השפה שלנו, והיא תופרת או מאתרת פריטים בסגנון.
"שיתפנו פעולה גם עם הצלם והמעצב המרוקאי חסן חג'ג'. טסנו אליו כמה ימים ללונדון. הוא מצלם בתאורת יום, עובד בלי צוות, מאפר בעצמו. היינו שם בשיא הכפור. יצאנו לרחוב בגלביות והוא אמר לנו: תקפצו ותרקדו, שלא תקפאו".
לירון: "מיד התחברנו לסניקרס, כי הכי נוח להופיע ולרקוד איתם. לאחרונה התחברנו עם מעצב שיש לו ברנד של סניקרס בכמה מדינות אפריקאיות, שנועד גם לסייע לקהילות המקומיות, והתחלנו בשיתוף פעולה איתו. יש מעצב מלונדון שראה קליפ שלנו ועיצב ליין של כובעים בהשראתו ושלח לנו. אנחנו גם עובדות עם מעצבים ישראלים, ובהפקות האופנה בחו"ל מציגות אותם. לאחרונה הצטלמנו לקמפיין של קסטרו. הבגדים האלו מלווים אותנו גם בחיי היום־יום".
אהבה
תאיר: "בן זוגי הוא לא זמר. לא, לא, לא. איזה מזל. הוא איש עסקים וזה מאזן אותי. לאחרונה התחתנו וערכנו חינה. זו הייתה חוויה מקסימה. העובדה שסבתא וסבתא־רבתא שלי התחתנו בשידוך ואני עושה אותו טקס, אבל מתחתנת מתוך אהבה — מדהימה בעיניי".
תגל: "אני עם בן זוג וחתול. הוא מאוד תומך ובתוך העולם שלנו. אי־אפשר שלא. אנחנו קמות בבוקר ל־A-WA".
לירון: "מי שאוהב אותך באמת לא מפחד מהקריירה שלך. זה חלק בלתי נפרד מהחבילה. מי שנדלק על זה, נדלק עד הסוף. זה אורח חיים. כמו לנשום". •
סטיילינג: חיה וידר / איפור: אסנת בית און ל־MAC / שיער: כנרת כהן ל"סולו" / ע' צלם: אסף שמע לסטודיו dna
