עד שנקלעה ללב התופת לא היה לה שום קשר למצלמה, למסך ולעולם התקשורת. בנובמבר 2002 טליה פלד־קינן היתה אימא טרייה ומובטלת. חברת הסטארט־אפ שבה עבדה כמנהלת משאבי אנוש נסגרה עם התנפצות הבועה, וחופשת הלידה שלה התארכה בלית ברירה. "כשאלמה היתה בת שנה הלכתי עם בעלי לקניון כפר־סבא לקנות מקרר", היא משחזרת. "בחרנו, הגענו לקופה, וכרטיס האשראי שלנו לא עבר. הפרט הקטן והאגבי הזה הפך לגורלי בחיינו. מנהל החנות הציע לי להמתין עם התינוקת בפינת ישיבה שבעומק החנות עד שבעלי יחזור מהכספומט, וברגע שנכנסנו פנימה כל החנות התפוצצה עלינו. אלמה דיממה באופן מאסיבי מהראש, המשקפיים שלי התנפצו לתוך העיניים ולא ראיתי כלום, אני זוכרת שצרחתי ופחדתי לצאת מהחנות. זה לא רציונלי, אבל חששתי שבחוץ מחכה לי כיתת רובים. המאבטח נהרג, נער בן 14 נהרג, ורק בחדר המיון קלטתי שקרה לנו נס. הפצעים של אלמה היו שטחיים ומה שכיסה את ראשה לא היה שלה. אלה היו חלקי אדם".
היא הועברה למחלקת עיניים, "לבדוק שאין רסיסים, ופתאום עמד בפתח שר הביטחון שאול מופז עם פמליה של שלושים איש, דוברים ויועצי תקשורת ועיתונאים וצלמים. לא הבנתי למה הם באו דווקא אלי", היא מגחכת, "הרי הדרמה התרחשה במיון, היו שם שני הרוגים. למחרת חטפתי הלם. התמונה שלי עם אלמה התפרסמה בעמודים הראשונים של כל העיתונים. באותה תקופה עוד לא הייתי עיתונאית, ולא ידעתי את מה שידעו העיתונאים — שהתמונה שלי, בחולצה לבנה ספוגת דם, עם תינוקת בידיים, היא האימג' החזק ביותר של הפיגוע".
הגיוני, לא?
"לא. לא הבנתי למה לא פירסמו את תמונות ההרוגים. תהיתי אם עורכי העיתונים תיאמו ביניהם איזו תמונה לפרסם בעמוד הראשון. עברתי תהליך של התפכחות והתבגרות, עד שהבנתי איך התקשורת מספרת לנו סיפור ובאיזו מידה אנחנו שטופים, יום־יום ושעה־שעה, במסרים שמעצבים לנו את התודעה. באותו השבוע התראיינתי המון כי הרגשתי שאני חייבת לדבר. כשאת קולטת שהחיים שלך יכלו להסתיים לא בגלל אסון טבע אלא בגלל מעשה ידי אדם, את שואלת 'עד מתי?'. בער בי לדבר על הסכסוך ועל המחיר שאנחנו משלמים. חודשיים לאחר מכן, כשסיכמו את שנת 2002, הפכו אותי ל'סיפור ישראלי'. הייתי גם מובטלת, גם קורבן היי־טק וגם ניצולת פיגוע. ככה זה במדינה המוזרה שלנו. וככה, בגיל 32, התגלגלתי לתקשורת. ערוץ 10 פתח לי את הדלת".
השקר הנשי בתקשורת
וכך, ממסוקרת הפכה פלד־קינן למסקרת. בשנותיה הראשונות בערוץ 10 שימשה ככתבת רווחה, ובהמשך התפתחה לתפקידי כתבות ובימוי נוספים. סרט הדוקו החדש שלה במסגרת הערוץ, "כדור האושר", עוסק בישראלים שחווים חרדה ומקבלים טיפול תרופתי פסיכיאטרי. "עשיתי סרטים דוקומנטריים לאמנון לוי, ו'כדור האושר' הוא הדוקו הרביעי שלי. כמו קודמיו הוא עוסק בהתמודדויות אנושיות", היא אומרת. המעבר לתקשורת לא היה המהפך היחיד בחייה של פלד־קינן אחרי האירוע הטראומטי. "עברנו מכפר־סבא לתל־אביב, התחלתי להתלבש אחרת. בעלי טען שחוץ ממנו החלפתי הכל. פיגוע מחדד בך את התחושה של 'החיים קצרים, אז תחיי כמו שאת רוצה'. ברוב ימות השנה זו קלישאה, אבל זו באמת טלטלה ענקית. הרגשתי שקרה לי נס כפול - גם חיי ניצלו וגם עברתי לעבודה עם עניין ומשמעות".
את גם מגישה אחת לשבוע את "הכל כלול".
"נכון, אבל ככל שהעמקתי בעבודתי העיתונאית זיהיתי שהמסך עבר תהליך מדהים ואנטי־נשי, תופעה שאני קוראת לה 'השקר הנשי בתקשורת'".
למה הכוונה? ובכן, פלד־קינן מתארת את הדרך שעשתה הטלוויזיה מאז ימי חיים יבין, "גבר לבן, אשכנזי, מר טלוויזיה. כיום רואים על המסך את ברהנו טגניה, יוצא הקהילה האתיופית, ואת יאיר שרקי שיושב באולפן עם פיאות מסולסלות. לונדון וקירשנבאום, עליו השלום, קיבלו תוכנית יומית. מי חלם בעבר לתת תוכנית טלוויזיה לשני זקנים? לעופר שלח יש עין מזכוכית. מיקי רוזנטל צולע. אמנון אברמוביץ', גיבור ישראל, יושב באולפן שישי עם פנים שרופים. סוף־סוף הבינו שהמין האנושי בא בכל צורותיו ואי־שלמותו".
אז איפה הבעיה?
"הבעיה היא שמה שתקף לגבי גברים לא חל על נשים. עבור הנשים המציאו סרגל אחר. מה היו אומרים אם שתי נשים בנות 70 היו מגישות תוכנית יומית? שהן קצ'קעס, שהן אוכלות את המוח, שהן מטרחנות".
מה רע ביונית לוי?
"היא נהדרת. היא, תמר איש־שלום וטלי מורנו הן מגישות אינטליגנטיות, מוכשרות וראויות — ובקלות רבה היו יכולות לעשות קריירה כדוגמניות. היופי שלהן לא מפחית מערכן, אבל הצופים שבבית, ובמיוחד הצופות, מקבלים את המסר 'דבר ראשון תהיי ברבי'. המסר המזיק הזה מחלחל אלינו גם בפרסומות. למשל, בפרסומת ללימודי אנגלית. הגבר לומד אנגלית כשהוא יושב במכונית, בפקקים, בדרך לעבודה, עם חליפה ועניבה, ואילו האישה לומדת אנגלית בעודה משתכשכת באמבטיית קצף".
אותי זה דווקא הצחיק.
"מרוב שהתרגלנו לשפה המעוותת זה נראה לנו מצחיק, אבל נגד זה אני נלחמת. את הסרגל הזה אני מנסה לשנות ורואה בזה שליחות".
אבל נגה ניר־נאמן הגיעה לפריים טיים.
"נו, באמת. איך אפשר להשוות בין אישה עם קצת עודף משקל לבין גבר בעל פנים שרופים? הדוגמה הזו רק ממחישה את גודל הפער. בשנה האחרונה חברתי לסוכנות 'ידע במדיה' והתחלתי להרצות בפני בני נוער וארגונים. כשאני מעלה את הדוגמאות האלה בהרצאות, המאזינים זורקים לי שמות של מגישות שבעיניהם הן לא יפות ואפילו מכוערות".
מבחינת פלד־קינן, המאבק יצליח כשבקצה הפירמידה התקשורתית יעמדו נשים שלא עונות על מודל היופי הלבן והמיינסטרימי. "זה המאבק שאני מובילה והוא חייב להתבצע על ידי נשים מפני שההיסטוריה הוכיחה ששום שינוי לא ניתן לנו במתנה או בקלות. אני לא מוכנה לראות בפרסומות רק ילדים בלונדיניים ותכולי עיניים כאילו שאנחנו חיים בשווייץ. גם ילד בעל עור כהה, עם תלתלים חמודים, יכול למכור יוגורט. ועד שילדים שחומים ומתולתלים לא יראו את בן דמותם על המסך, הם לא יידעו שהם יכולים".
מיותר לשאול אם את פמיניסטית.
"בהרצאות שלי נוכחתי שהמילה 'פמיניזם' מעוררת רתיעה גדולה מאוד. אני מציגה את השאלה הזאת לנשים והן מהססות. הפמיניזם ניסה, והצליח, לשנות סדרי עולם, הגברים שמתנגדים לו הדביקו לו קונוטציות שליליות כדי להרוג את המותג, ואני משתגעת כשאישה חוששת לצעוק בקול רם 'אני פמיניסטית!'. אני לא מוכנה לוותר על המותג ועל השם שמעצימים נשים".
טיפול לעשירים בלבד
נשים, כך גילתה במהלך העבודה על "כדור האושר", סובלות מחרדות הרבה יותר מגברים. "לחרדות יש גם בסיס גנטי־ביולוגי", היא מדגישה, "אבל בדרך שבה הגברים מנהלים את העולם — במלחמות מוטרפות ואגואים פסיכיים — לא פלא שאנחנו יותר חרדתיות מהם. הרגשתי את זה על בשרי. בשנה שאחרי הפיגוע ישבתי עם חברה בבית קפה ודמיינתי אוטובוסים מתפוצצים". בתקופה שאחרי הפיגוע היא דווקא לא נטלה טיפול תרופתי. "כיום אני חושבת שזו היתה טעות, כי אחרי הפיגוע כדור פסיכיאטרי דווקא יכול היה לעזור לי, אבל לא הציעו לי אותו מפני שהתכנסתי בעצמי ולא הצפתי את הסערה שהתחוללה בי".
"כדור האושר" צולם לפני שנתיים, "במקביל לאבל שלי על מות אמי. עזבתי את חברת החדשות לשמונה חודשים כדי לסעוד אותה במהלך הטיפולים האגרסיביים בסרטן. היא תמיד הייתה הגב שלי ורציתי להיות הגב שלה. גם בימים רגילים זה לא פשוט לתמרן בין שני ילדים לעבודה. כשהיא נפטרה הרגשתי שכל האופטימיות שלי נעלמה. כשהציעו לי 'קחי ציפרלקס' נרתעתי מתופעות הלוואי כמו מיסוך הרגשות, אבל תוך כדי צילום הסרט הבנתי שעבור מאות אלפי אנשים בישראל זה פתרון טוב ומציל חיים. על פי הרישומים של קופות החולים 200 אלף ישראלים משתמשים בציפרלקס, וזה בלי תיעוד על מרשמים שנותנים פסיכיאטרים פרטיים".
בסרט פלד־קינן (45) מלווה חמש דמויות שונות זו מזו: כבאי מבית־שמש, תסריטאית מבת־ים, מאיירת מתל־אביב, סטודנט לרפואה מגוש עציון ונגר מגבעתיים. "אין ביניהם שום דמיון חוץ מתיאורי החרדה. המחנק שבגרון ובחזה. תחושת ההשבתה. התמהיל של הדמויות בא לומר 'זה קורה לכולם, אל תתביישו, תטפלו בעצמכם'. מי שלא מטופל עלול להגיע לאובדנות. איזו אלטרנטיבה המדינה מציעה לסובלים מחרדות? למות מדיכאון?"
ללכת לפסיכולוג.
"קופסת כדורים לחודש עולה 30 שקלים, וביקור אצל פסיכולוג עולה בממוצע 400 שקלים, שזה 2000 שקלים בחודש. במילים אחרות, הטיפול הנפשי בישראל מוצע לעשירים בלבד. משרד הבריאות מתייחס לטיפול נפשי כאילו שהוא מסאז', סוג של מותרות. כולם חשבו שאני מביימת סרט שייצא נגד חברות התרופות, וכולם יופתעו. אני באה מזווית שונה לחלוטין".
את בעד כל סוגי הכדורים?
"השתגעת? ויאגרה, שמעניקה לגברים זיקפה ניצחית, היא תרופה אנטי־נשית".
סרטה התיעודי של טליה פלד־קינן, "כדור האושר", יוקרן הערב ב־21:00 בערוץ 10
