{ }
שישי 22 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גיל נחושתן
    המוסף לשבת • 06.07.2017
    דיאגנוזה להיפנוזה
    כנס מהפנטים יכול להישמע כמו מפגש ביזארי בין קוסמים לשרלטנים, אבל המציאות שונה: 120 המשתתפים באירוע בעכו היו רופאים ופסיכולוגים, וכולם קיבלו ממשרד הבריאות רישיון להפנט הם עוזרים לנשים להיכנס להיריון, מקלים על התמודדות עם טיפולים כימותרפיים, מסייעים להלומי קרב, ובין לבין מתקוממים נגד הדימוי הבעייתי שדבק בהיפנוזה כתב "ידיעות אחרונות" התמסר לטיפול ולא התאכזב
    נבו זיו

    לא משנה באיזה כנס אתה נמצא, השיחות הכי מעניינות תמיד יתנהלו בפינת הקפה שבחוץ. כרמית אריאלי־כגן, פסיכולוגית קלינית וסגנית יו"ר האגודה הישראלית להיפנוזה, בדיוק מספרת לקולגה על תופעת לוואי מפתיעה שבה נתקלה לאחרונה. "ירדתי תשעה קילו בחצי שנה. זה קצת הלחיץ אותי, אז הלכתי לעשות בדיקות. הן היו תקינות, ואז נזכרתי שלפני חצי שנה התחלתי לטפל בשתי נשים שרצו לרדת במשקל".

     

    אני מתערב ושואל איך זה קרה. "נתתי להן תמריצים לירידה במשקל באמצעות דברים שאמרתי בהיפנוזה: הקיבה התכווצה, היא יותר קטנה; עכשיו הן יכולות לאכול רק קצת; אחרי כמות קטנה הן ירגישו לחץ בקיבה; אם הן ימשיכו לאכול, הן ירגישו קצת בחילה; הן יעדיפו לאכול ירקות ויהנו יותר מהטעם של הירקות. פתאום מצאתי את עצמי באותו מצב: אני אוכלת קצת ומרגישה יותר מלאה".

     

    איך את מסבירה את זה?

     

    "זה מה שנקרא 'תפסתי טרמפ'. בזמן שמהפנטים, זה קורה הרבה פעמים. יש סיכוי שאם תצפה בהיפנוזה, גם לך זה יקרה: תיכנס קצת לטראנס היפנוטי – מצב של תודעה אחרת. לא תמיד תדע מזה. אם המטפל יטפל בכאב של מישהו, יכול להיות שכאב אחר יעבור אליך. הכל שאלה של כמה אתה היפנובילי. אני יכולה לבדוק אם אתה היפנובילי, יש כמה שיטות", היא מציעה, ובשם מקצוע העיתונות אני מחליט לעבור למצב תודעה אחר.

     

    כנס המהפנטים. "בסרטים זה תמיד משהו שלילי"
    כנס המהפנטים. "בסרטים זה תמיד משהו שלילי"

     

     

    וכך, שעה אחרי שהגעתי לכנס של האגודה הישראלית להיפנוזה, התיישבנו על ספה אקראית במסדרון של בית מלון, ברקע מוזיקת מעליות, ומולי כרמית שמהפנטת אותי. בקטע מקצועי.

     

    אני עוצם עיניים, וזה נשמע בערך כך: "אתה נכנס לפרדס. אתה צועד ומרגיש את העלים מתחת לכפות הרגליים. אתה יכול ליהנות מהריח של הפריחה, להרגיש איך הנשימה מתאימה את עצמה לקצב ההליכה. על אחד העצים אתה רואה לימון יפה במיוחד. אתה מושיט יד וקוטף אותו. יש לך בכיס אולר. אתה חותך אותו לארבעה רבעים. אתה יכול להריח את הריח של הלימון, ומה שבא לך לעשות זה לנגוס בו".

     

    נגסתי בלימון, יצאתי מהפרדס, ספרתי מאחת עד חמש, פקחתי עיניים – ומצאתי את עצמי בעכו. לא עברתי לממד אחר, הייתי פה גם קודם. כך, על קצה המזלג, זה נשמע: ניסיון זריז של חמש דקות לבדוק אם אני היפנובילי. התוצאה: בינונית. לא הרגשתי את חמיצות הלימון בגרון, אבל תפסתי שלווה לא נורמלית בפרדס ההוא.

     

     

    ד"ר אודי בונשטיין. "מפחדים מזה כמו מאש"
    ד"ר אודי בונשטיין. "מפחדים מזה כמו מאש"

     

    מישהו הפסיק את הזרם

     

    כנס של מהפנטים יכול להישמע כמו מפגש ביזארי בין קוסמים לשרלטנים, אבל המציאות שונה. רוב האנשים שמתכנסים כאן מדי שנה עברו את גיל 50, חייכנים ונחמדים; אין כאן אף תמהוני ושום דבר על־טבעי. המזגן באולם מקרר מדי, הלפטופ לא מתחבר למקרן, בשורה שלפניי מישהו משחק טטריס, ובערב יש הופעת בידור. סקסי ופרוע כמו כנס של אורתופדים. כל 120 המשתתפים הם רופאים, רופאי שיניים או פסיכולוגים: לפי החוק הישראלי, אלה אנשי המקצוע היחידים המורשים לעסוק בארץ בהיפנוזה. למעשה, אתה יכול לחטוף פה התקף פסיכוטי או לעקור לעצמך שן, וכמעט כל אחד מהמשתתפים יוכל לעזור. אנשי המקצוע הללו צריכים לסיים לימודי הפנוט במכון מוכר על ידי משרד הבריאות, לעבור הדרכה והשלמות לפי הצורך, ואז לגשת לבחינת רישוי ממשלתית. מי שעובר אותה, מקבל רישיון ומופיע בפנקס המהפנטים של משרד הבריאות.

     

    הפסיכולוג הקליני נצר דאי, מהפנט יותר מ־30 שנה, מספר לי על החוויה שמשכה אותו לתחום. "כשהייתי בן עשר, בטהרן, הגיע מהפנט רוסי מאוד מכובד והיפנט אנשים דרך הטלוויזיה. הוא עשה תרגיל, שהיום אנחנו מכירים כמאוד פשוט – לשים את הידיים מעל הראש ולנעול אותן, כך שאתה לא יכול לפתוח אותן".

     

    זה תרגיל פשוט?

     

    "כן. ההורים שלי אמרו, 'אל תעשה', אבל אני התעקשתי ועשיתי את התרגיל. ואז, באמצע התרגיל הלך החשמל בחצי טהרן, ואני נשארתי תקוע עם הידיים ככה", הוא מחבר את כפות הידיים מעל הראש ומדגים. "ההורים שלי ניסו להפריד, האחים שלי ניסו – ושום דבר לא נפתח. כולם היו בפאניקה, מה יהיה? מתברר שזה לא רק בבית שלנו: חצי טהרן נתקעה עם הידיים על הראש. ואז חזר החשמל, וההוא בטלוויזיה אמר איך לשחרר, ובאמת זה השתחרר".

     

    נמרוד הראל  | צילום: טל שחר
    נמרוד הראל | צילום: טל שחר

     

     

    תסביר לי מה זה הדבר הזה שנקרא היפנוזה.

     

    "לקורא הפשוט חשוב לדעת שיש שלושה מצבים של מודעות: ערנות, שינה ומצב שלישי – היפנוטי – שבין ערנות לשינה. במצב היפנוטי החלק הער של המוח קצת רדום, והחלק הישן שלו קצת ער, ואז הגישה אל התכנים הלא מודעים שלו הרבה יותר קלה. בעצם, אנחנו פותחים סוג של חלון להארד דיסק, ודרכו אפשר לטפל, לשנות דעות, להעלות זיכרונות. הלוגיקה בזמן היפנוזה לא דומה לזו שבזמן ערות. בזמן היפנוזה אני יכול להגיד לך ששחור זה לבן, ואתה תאמין בזה.

     

    "אחד הדברים שאני עושה זה ניתוח קיצור קיבה בלי לנתח. רק לשכנע בן אדם שהקיבה שלו מנותחת. האדם יודע שהוא לא עבר ניתוח ולא היה בחדר ניתוח – הוא היה בחדר שלי – אבל ההארד דיסק יודע שהוא עבר ניתוח, והגוף שלו מגיב בהתאם, מצמצם את הצריכה של האוכל, ואז יש ירידה במשקל. השגנו בטיפול כזה גם טווחים של ניתוח רגיל, בלי סכין ובלי סיכונים".

     

    מצב של חתול

     

    לא לכל אחד נותנים להגיע לכנס, בטח לא לעיתונאי. אחרי הבטחות ושכנועים להתייחסות רצינית קיבלתי אישור להגיע לחלק הפומבי, שכלל הרצאות ומעט הדגמות. לאחר מכן המשתתפים התחלקו לקבוצות קטנות כדי לעבוד על טכניקות מורכבות של היפנוזה.

     

    את ההרצאה הראשונה מעביר ד"ר אודי בונשטיין, הפסיכולוג הראשי של המרכז הרפואי לגליל ויו"ר האגודה הישראלית להיפנוזה. השאלה המרכזית שהוא מעלה היא זו שנשארת תלויה באוויר כל הכנס, ולמעשה, במשך כל שנות הפרקטיקה של ההיפנוזה: "אם יש לנו כלי כל כך יעיל ואפקטיבי, למה לעזאזל אנחנו היחידים שעובדים איתו?"

     

    התסכול הזה נמצא בבסיס העיסוק שלהם, שנדמה שמתלווה לו הרבה פעמים פקפוק, גיחוך או הרמת גבה. מדובר בקבוצה רצינית של מטפלים, אז מדוע השימוש שלהם בכלי ההיפנוזה – כלי מוכח מחקרית – מעורר תהייה? לבונשטיין יש כמה תשובות. הראשונה: יחסי ציבור גרועים. "בסרטים ובסדרות כמו 'בוב ספוג', היפנוזה היא תמיד משהו שלילי או מגוחך. רואים מישהו שהיפנטו אותו, והוא נתקע במצב של חתול".

     

    מה אומרים לך כשאתה מספר שאתה עוסק בהיפנוזה?

     

    "'תהפנט אותי!' ואז מגיע משפט ההמשך: 'אותי אי־אפשר להפנט!' התגובה מתחלקת לשניים – חלק מהמטופלים באים רק בשביל זה, והחלק השני מפחדים מזה כמו מאש, חושבים שאני משתלט להם על המוח. אני פסיכולוג ראשי של בית חולים, ואני יודע שרוב הרפואה היא מאוד טכנית ובכלל לא מתייחסת לחלק הנפשי, לאדם. מי שכן מתייחסת היא הרפואה האלטרנטיבית, ואז מטבע הדברים ההיפנוזה משויכת לרפואה האלטרנטיבית או המשלימה, למרות שזה לא חלק נפרד מהרפואה. התחושה היא שזה כמו מין הוקוס־פוקוס כזה".

     

    אולי זה לא יעבוד, אבל לא יזיק.

     

    "כן. ההיפנוזה נופלת בין הכיסאות: מרגישה שייכת לרפואה, אבל משויכת לרפואה המשלימה. אין סיבה שרופא מרדים לא יעבוד עם היפנוזה, וגם כל רופא שיניים, אורתופד, רופא ילדים, מיילד, גינקולוג או אונקולוג. זה רק ישפר להם את העבודה, אבל זה דורש שינוי בתוכנית המוכרת".

     

    כלכלית אתם בעיה.

     

    "נכון. כל מחקר מראה שהיפנוזה יעילה לשיפור כאב – זה אחד הכלים המוכחים ביותר מדעית – אבל לך תשכנע רופאים, ואת כל התעשייה הזו שמבוססת על מכירת תרופות, להשתמש בכלי שהוא לא בחינם אבל גם לא משתווה למיליארדים שמתגלגלים בתעשיית התרופות. העובדה שאני מציע כלי לא תרופתי מאיימת כלכלית על תעשייה שלמה".

     

    הפסיכיאטר ד"ר איתן אברמוביץ', היו"ר הקודם של האגודה, מסכים. "זאת הסיבה שלא ראית חברת תרופות בכנס שלנו. בכנסים של רופאים בדרך כלל יש מימון מאוד עשיר של חברת תרופות, שנועד להיחשף בפני קהל של אנשי מקצוע. פה להפך, אנחנו עובדים בתחום פסיכותרפויטי שבוודאי לא מעניין את חברת התרופות".

     

    יש פחד גדול מהיפנוזה. אם זה כלי טיפולי, למה אנשים מפחדים?

     

    "סטיגמה ומיתוס – אלה הברכה והקללה של ההיפנוזה. הודות למיתוס אנשים פונים לטיפול, ובגללו הם מפחדים. חושבים שאחד ישתלט על השני, שאפשר לנצל בן אדם ולהתעלל בו, להחדיר משהו לתוכו והג'יני ייצא החוצה והמיניות תשתלט. כל אלה מיתוסים שמאחוריהם יש סיפורים היסטוריים שבהם מתעללים או צוחקים על בן אדם על הבמה בזמן מופע היפנוטי. יש מרחק של שנות אור בין טיפולים לבין מה שקורה על הבמה – דברים כמו לאכול בצל ולומר לקהל שזה שוקולד. הופעות היפנוטיות לשם בידור עושים בכל העולם. עד לפני כמה עשרות שנים גם בארץ זה היה מותר".

     

    תקלה במסיבת פורים

     

    ב־1975 עלתה לבמה במסיבת פורים תלמידת בית ספר מדימונה בשם יפה סוויסה. היא הופנטה על ידי אבשלום דרורי, מהפנט מנוסה אבל לא מטפל, שהשתמש בהיפנוזה בעיקר למופעי בידור. דרורי השכיב את סוויסה על שלושה כיסאות, הוציא את האמצעי ונתן לה הוראה להקשיח את גופה. לאחר מכן נעמד עליה. הוא שאל אותה כמה הוא שוקל, היא ענתה, "קילו אחד", והתלמידים בקהל צחקו.

     

    לגבי מה שקרה בתום המופע, הדעות חלוקות. הסיפור הזה כבר הפך מיתוס. בזמנו טען דרורי כי החזיר את הנערה למצב של ערנות, והיא הורדמה לאחר מכן על ידי אחד התלמידים, חובב היפנוזה. לעומת זאת, תלמידה שנכחה באירוע טענה שסוויסה לא התעוררה כלל בתום המופע. מה שבטוח הוא שלמחרת היא הובהלה לבית חולים חסרת הכרה. מאמצי הרופאים להעיר אותה לא הועילו. אחרי חמישה ימים של תרדמת הגיע לבית החולים הפסיכיאטר ד"ר מוריס קליינהאוז, שנחשב לאבי ההיפנוזה בישראל, ובתוך כמה שעות הצליח להעיר את סוויסה מהתרדמת. המקרה עורר סערה והוליד שתי תוצאות: המערכון של הגשש החיוור על חכם מימון וחוק ההיפנוזה שקבע למי מותר להפנט, ובעיקר למי אסור.

     

    "כדי לקבל רישיון בארץ, אתה צריך להוכיח שאתה מומחה בתחום ויודע להתמודד עם תקלות", מסביר ד"ר בונשטיין, "בעיקר לאבחן נכון ולדעת מתי לא להפנט ואיפה הגבולות שלך, איפה לא להיכנס. הסיכון המרכזי בהיפנוזה הוא שאתה מהפנט מישהו שאתה לא אמור להפנט, ואז אתה עלול להסתבך בעיקר בעבודה עם מצבים טראומתיים שעולים. ואם אתה לא איש מקצוע, זה יכול להיות מסוכן".

     

    בעצם, מהפנט שאינו מטפל עם רישיון זה קצת כמו רופא בלי רישיון.

     

    "מדויק. היפנוזה, כמו סכין מנתחים, היא כלי מאוד חזק שצריך לעבוד איתו מאוד בזהירות, ואם אתה לא זהיר, אתה יכול לפגוע. שרלטנות בהיפנוזה היא עבירה פלילית. משרד הבריאות, המשטרה והפרקליטות נלחמים בזה. כבר הוגשו כתבי אישום, ויש גם מישהי שהורשעה".

     

    "השבוע ראיתי את נמרוד הראל עושה היפנוזה בטלוויזיה", אומר ד"ר בונשטיין על הבמה. אחד היושבים בקהל שואל: "ואיך הוא מתחמק מהחוק? הוא עובר עליו". מתעורר ויכוח אם זה באמת לא חוקי. "חוק ההיפנוזה אוסר על מופעי בידור היפנוטיים בישראל, אבל בפריים־טיים יש מופעי היפנוזה", ממשיך בונשטיין.

     

    הראל מסר בתגובה: "אסור לי להגיד על שום דבר שזה היפנוזה. אם אני אומר שאני מהפנט, זו עבירה על החוק. הבעיה הכי גדולה של חוק ההיפנוזה היא בהגדרה שלה כמצב תודעתי אחר. לראות סרט נחשב היפנוזה. לקרוא ספר נחשב היפנוזה. זה בעצם מרוקן את ההגדרה מתוכן. זומנתי פעם לחקירה במשטרה וטענו שהיפנטתי את מכבי חיפה במספר הזדמנויות. נפגשתי עם התביעה ופשוט אמרתי להם, 'תקשיבו, תנו לי לעשות את זה לכם'. עשיתי את זה להם. אמרתי להם מה שאני רוצה שיקרה, וזה מה שקרה, והם ירדו מזה תוך שנייה. הם הבינו שאין כאן טראנס היפנוטי".

     

    יכול להיות שהפנטת אותם?

     

    הראל צוחק: "אין לדעת".

     

    בחזרה ל–1973

     

    למרות שמדובר בכלי חשוב ויעיל, רק ל־400 אנשים בישראל יש כיום רישיון להיפנוזה. "גם בארצות־הברית ובאירופה זה תמיד גרעין קטן של אנשים", מסביר הפסיכיאטר אברמוביץ'. "חלק מהאנשים לא מחזיקים מעמד בתחום: הוא דורש יצירתיות ולחץ, ואנשים מעדיפים לעסוק בדברים קלים יותר. בבית חולים הדסה הכשרתי עשרות רופאים, אבל ברגע שעזבתי, המרכז התפוגג. אותו דבר עם מכון ההיפנוזה שהיה בצה"ל. ב־18 שנות השירות שלי בקבע הכשרנו עשרות קצינים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ורופאי שיניים שעבדו בתחום, אבל הם התפוגגו. אנשים משתחררים מהצבא.

     

    "הייתי פסיכיאטר צבאי עד לפני שנה, בין היתר של חיל האוויר, ושש שנים ביחידה לתגובות קרב. עסקתי שם בהיפנותרפיה של הלומי קרב. בזמן קרב אנשים מוחקים את האירוע, ושנים אחר כך לא יכולים להיזכר בו בגלל תחושת אשמה ובושה רבה. אולי לא התנהגו יפה, אולי לא נלחמו כמו שצריך. בהיפנוזה ניתן לעזור להם לגלות, לשחזר, לפתוח".

     

    תן דוגמה.

     

    "מטופל שהגיע ליחידה לתגובות קרב ביקש עזרה כי הוא לא יכול להסביר את ההתנהגות המאוד חולנית שלו לאסוף טרמפיסטים: לא משנה איפה אדם עומד, וכמה מאוחר בלילה – הוא יביא אותו הביתה גם אם הוא צריך לנסוע מירושלים לקריית־שמונה. הוא לא יכול להתמודד עם הדחף לעזור ולהציל אותם, ומצד שני לא זוכר למה זה קשור. הוא נפצע מאוד קשה במלחמת יום כיפור אבל לא זכר את הקרבות.

     

    "כשהתחלנו לעבוד, הוא נרגע, למד להיכנס למצב היפנוטי ולהרגיש את עצמו מתבונן על חייו מהצד. אחר כך הוא נפתח. התברר שבקרב הוא היה אחד הטנקיסטים הצעירים שנכנסו לתוך טנק. הטנק לא קיבל אותו, הצוות מרד נגדו; זרקו אותו החוצה והתקדמו כמה עשרות מטרים, ואז הטנק התפוצץ. הוא שרד, אבל התחושה הייתה מאוד קשה. הוא המשיך ברגל תחת הפגזות, ואז נפגע".

     

    הטנקים המשיכו, ואף אחד לא אסף את הטרמפיסט הזה.

     

    "בדיוק. לא מעט לוחמים חשבו כך, שאולי הם לא בסדר, אולי ברחו, בגדו בחברים. זיכרון והיפנוזה הם שני דברים שמאוד מתחברים. לא תמיד אנחנו עולים על האמת של מה שהיה בקרב, אבל אמת היא לא מה שמעניין אותנו. מעניינת אותנו החוויה הסובייקטיבית של האדם, ואיך הוא יוכל לחיות איתה בצורה טובה יותר. אנחנו עושים את זה בטכניקות מסוימות ממקום של שליטה. זו לא כניסה טוטאלית לקרב. בכל רגע הוא יכול לחזור לכאן ועכשיו".

     

    פניתי לצה"ל כדי לשאול למה זנחו את התחום, ומתברר שההיפנוזה זוכה שם לתחייה בימים אלה: לאחרונה אפילו הסתיים קורס היפנוזה חדש שבו הוכשרו לטיפול כ־20 פסיכיאטרים ופסיכולוגים. ראש ענף קליני, סא"ל אריאל בן־יהודה, מסר: "בצה"ל נעשה שימוש רחב בהיפנוזה בעיקר לצורכי ויסות רגשי במצבים נפשיים קשים דוגמת 'תגובות קרב' ולבעיות נפשיות שלהן ביטויים גופניים טורדניים. מאז ומתמיד היו בצה"ל אנשי מקצוע מוסמכים בתחום ההיפנוזה".

     

    כמו מדיטציה

     

    כמה ימים לאחר הכנס הגעתי לקליניקה של הפסיכולוגית כרמית אריאלי־כגן בגבעת־שמואל כדי לחוות את הדבר האמיתי: לא חמש דקות במסדרון של מלון, אלא 50 דקות על ספת המטופל. אחרי שיחה מקדימה ואיתור בעיה שאנחנו רוצים לעבוד עליה, מילאתי טופס הסכמה, חתמתי ועצמתי עיניים. אריאלי־כגן לא העבירה דרכי אף חרב, רק דיברה בצורה נעימה וליוותה אותי במילים לטיול עבר בקוסטה־ריקה, לרגע מסוים שבו הרגשתי חזק מאוד.

     

    איך מרגישים בזמן היפנוזה? די כיף. מכבים את הסלולר ואת טרדות היומיום ונכנסים לריכוז עמוק ושליו, דומה מאוד למדיטציה. אם מרגישים שנכנסים עמוק מדי, קל מאוד להתעורר. "זה דומה לתחושה של הנים־לא־נים בבוקר, כשאתה קצת מתעורר אבל לא לגמרי", מתארת אריאלי־כגן. "אתה עם עיניים עצומות כדי להשאיר את השקט הזה לפני שאתה רץ לסלולר ומתחבר לעולם. משהו בכמה דקות האלה מיוחד, ההרגשה נעימה, אתה יודע שההחלטה אם לסיים אותו היא שלך. ברגע הזה החשיבה הרבה יותר גמישה. אתה יכול לדבר עם המוח ברמת הדמיון ולקחת את זה למקום שצריך".

     

    "אני משתמשת בזה בדרך כלל כשאני עושה סתימות לילדים קטנים", מסבירה ד"ר דליה אלקס, שנעזרת בהיפנוזה במרפאת השיניים שלה בנתניה. "אפילו שההרדמה לא כאבה להם בזמן שעשיתי אותה, לפעמים היא נשארת ארבע שעות אחרי, ולקטנטנים ההרדמה הזו מפריעה. אצל ילדים ההיפנוזה היא אופן החיים. אם הם רואים סרט, הם לגמרי בהיפנוזה. אתה קורא להם, ואין עם מי לדבר".

     

    איך זה עובד?

     

    "אני לא מכניסה אותם להיפנוזה באופן רשמי כמו עם מבוגרים. הם הולכים לשם באופן ספונטני. אני מדברת עם הבנות על אלזה ואנה, אצל הבנים זה יותר ספיידרמן או כוח פי־ג'יי. הם נמצאים בארץ אגדות ואז יודעים לעשות את מה שצריך. לא צריך הרבה כדי שהם ידמיינו. אני אומרת להם שהם מקבלים כוחות להקפיא, ועכשיו הם יודעים להקפיא, ואנחנו משבחים אותם על זה. בינינו אנחנו אומרות, 'וואו, הילד הזה יודע להקפיא הכי טוב', והם שומעים. ואז אני נותנת להם קרח אמיתי ביד ושואלת, 'אתם מרגישים שזה ממש־ממש קר? תעבירו את הקור דרך האצבע, ואז לכף היד, ואז לזרוע, ואז לשן'. אם הם גדולים, הם יודעים לעשות את זה, ואם הם קטנטנים, הם נוגעים בקרח באצבע ואז בשן. והכל קורה בשיחה רגילה".

     

    אז בדמיון הם מקפיאים את השן?

     

    "כן. וברגע שהם אומרים לי שזה קפוא – כי הם יודעים מתי זה קפוא – אז אני יכולה לעשות סתימות קטנות בלי הרדמה בכלל, והם לא מתלוננים, אלא משתפים פעולה מאוד יפה. וכשאני מסיימת את הסתימה, אני אומרת להם, 'עכשיו אתם יכולים להפשיר את השן והיא תהיה רגילה', והם עושים את זה. היפנוזה היא כלי מאוד יעיל. הסכנות שלו מינימליות. אנשים פוחדים בלי לדעת מה זה".

     

    "מה זה שמונה שעות להסתובב עם פה רדום?" מסכימה ד"ר שרגית גרינברג, "אני הולכת לרופא שיניים ומרדימה את השיניים מראש. אני משתמשת בזה על עצמי כמעט יום־יום. הולכת לתת הרצאה ומכינה את עצמי לפניה בהיפנוזה, מהפנטת את עצמי ומזמינה מעצמי דברים שאני רוצה".

     

    איך הגעת להיפנוזה?

     

    "זה היה לפני 22 שנה, ומאז התמכרתי. אני משתמשת בה לכל מיני דברים כרופאת משפחה. מעבר לכך, בכל המחלות שסטרס מחמיר, אפשר להיעזר בהיפנוזה. כמעט לכל מחלה גופנית יש איזושהי השלכה פסיכולוגית".

     

    גרינברג היא רופאת משפחה ורופאה פליאטיבית, "שזה עבודה בהוספיס בית, ליווי של מחלות קשות. פונים אליי אנשים שמתחילים כימותרפיה וחוששים מהטיפולים. אצלם אנחנו מנסים לגרום לכך שבמקום שהגוף יילחם בכימו, נכוון אותו לקחת את הכימו בתור שותף במלחמה. לשלוח את הכימו למקומות שעליהם צריך להגן כדי שהגוף לא ייפגע. אני נותנת שליטה. שליטה במחלה עוזרת לאנשים לגייס אנרגיה להקלה על כאב".

     

    מה עוד זה עושה?

     

    "יצא לי לעבוד עם נשים שרוצות להיכנס להיריון. הסטרס בסיטואציה הזו לא עוזר, להפך. הייתה עבודה שעשו בסורוקה לפני כמה שנים על היפנוזה תוך כדי טיפולי IVF, והתברר שהעלו שם את ההצלחה של החזרות העוברים ב־50 אחוז. בפועל, שלחו אליי נשים שפחדו ממחטים. הייתה אישה שרצתה להיכנס להיריון, ו־IVF זה הרבה דקירות של מחטים, אז עזרתי עם המחטים וגם עם ההיריון. הסמס הראשון שקיבלתי ממנה היה: 'הצלחתי לדקור את עצמי'. השני היה: 'אני בהריון'".

     


    פרסום ראשון: 06.07.17 , 16:59