טיול בחיק הטבח
מה שהיה עד לפני שבוע פנינת טבע מדברית הפך לשטח סגור עם מאבטחים שמונעים כניסה ממטיילים, סירחון כבד באוויר, שלוליות בצבעים זרחניים ופגרים של בעלי חיים מורעלים 30 שנים של הזרמת פסולת רדיואקטיבית הצמיחו הר גבס בגובה 70 מטר ש"הזיע" בצורה חשודה אבל רק עכשיו, בעקבות פניית "ידיעות אחרונות", נזכרו במועצה האזורית תמר לבדוק אם יש היתרי בנייה למאגר השפכים שקריסתו גרמה לאסון הסביבתי הענק (התשובה: אין) בינתיים, המפעל המזהם חזר לעבוד, ומנהליו מנסים למזער נזקים ומחפשים תשובות טובות לחוקרים
הריח בלתי נסבל. עמדנו מעל פתחת נחל אשלים שנחשול עצום של נוזלים מלאי רעלים שטף אותה. זה אמור להיות חיק הטבע, לב המדבר ממש. באוויר עומד ריח של חומץ בלסמי מקולקל מהול באקונומיקה, סירחון שמערפל את החושים. והצבעים האפוקליפטיים, כאילו נלקחו מסרט אסונות עתידני. ירוק רעלני, זהוב חולני ואדמדם רווי מתכות כבדות. שילוב של צבעים שכאן במדבר, באפיק הנחל תחתינו, מעיד על האסון שפקד את המקום. החומצה הזרחתית שזרמה כאן בשטף אדיר איכלה כל מה שנקרה בדרכה. ראינו סלעים שהרעל מוסס אותם ואדמה מלאה תסס ממגע החומצה. לא נותר כאן צמח חי ועבור החיות זה גיא צלמוות. מפגש הרי הנגב ומדבר יהודה, מישור רותם, עשר דקות מדימונה. תחילתו של נחל אשלים בגובה כ־300 מטר מעל פני הים וסופו כעבור כ־20 ק"מ ונפילה של מאות מטרים, בים המלח. יש בו מפל אדיר שגובהו 100 מטר וכשיורד גשם והנחל נשטף מדובר במחזה מרהיב. המים בחורף זורמים באפיק בשצף אדיר, נופלים אל הקניון וממלאים את הגבים. המסלול הקניוני שבו מצויים הגבים, כ־2 ק"מ אורכו, נחשב אתגרי ומרגש במיוחד. בעונת החורף והאביב הוא מלא במים והתנועה בו אפשרית בשחייה או בהליכה במים בין קירות המעוק הזקופים. במישור פתחת הנחל חיים צבאים. בקניון למטה ישנם יעלים. במצוקים מעל מקננים עופות דורסים. גדלים כאן אשלים ורתמים, צמחיית מדבר טיפוסית. זו פנינת טבע אהובה על חובבי טיולים אתגריים שספק אם תצליח להשתקם בטווח הנראה לעין מהאסון שנחת עליה מהשכנים במפעל הענק לייצור דשנים.
שערי מפעל "רותם אמפרט" מתשלובת כימיקלים לישראל שבשליטת עידן עופר נמצאים לא הרחק מפתחת הנחל המת. מי שנוסע על הכביש היורד מדימונה לצומת הערבה לא יכול לפספס אותו: סבך ענק של צינורות ברזל הנמתחים שתי וערב בין דודים, מכלים, מסועים וארובות פולטות עשן. תהליך הייצור מתחיל במכרה פתוח לא הרחק משטח המפעל. במכרות, הנמצאים בין היתר במישור רותם, נחל צין, אורון וחתרורים, כורים הפועלים סלע הנקרא פוספוריט טבעי. את הסלעים מעמיסים על משאיות ענק, 6 מטר גובהן, שכל אחת מהן יכולה לשאת 180 טון.
המרכיב המרכזי בפוספוריט הוא זרחן מינרלי וכדי להגיע אליו צריך לעבוד קשה. הסלעים מהמכרה מועברים במשאיות למגרסה במפעל. מדובר במגרסה שכמו כל מכונה כאן, היא ענקית. גורסת 400 טון לשעה. האדמה הגרוסה עוברת למתקן שטיפה שבו מתחיל תהליך הניפוי של החומר. אחרי השטיפה מגיע שלב "התקיפה" בחומצה גופרתית. מהריאקציה הכימית נוצרת החומצה הזרחתית. החומצה הזרחתית היא חומר הגלם לייצור דשנים לחקלאות. ממנה מייצרים גם חומצה לבנה לתעשיית המזון — שנמצאת למשל בשתייה קלה כמו קולה ובנקניקים.
אחד מתוצרי הלוואי של תהליך הייצור, מלבד עשן מכונות ואדים של תהליכים כימיים הנפלטים לאוויר, הוא הפוספוגבס, חומר רעיל המכיל המון מרכיבים רעים. יש בו אורניום ברמת קרינה נמוכה, חומצות ומתכות כבדות, פלואוריד וכלוריד. "רותם אמפרט" מייצרת פסולת של מיליוני טונות פוספוסגבס בשנה. הכמויות העצומות של החומר הרעיל הזה מוזרמות החוצה מהמפעל בתוך מים תפעוליים המשמשים בתהליך הייצור אל בריכות אגירה. הבריכות הללו נמצאות מחוץ לגדר המפעל, ממזרחה לו, מעל נחל אשלים. הגבס שוקע בבריכות, הנוזלים צפים מעל וחלקם נשאבים חזרה למפעל לשימוש חוזר. מכמויות הפסולת העצומות שהוזרמו לבריכות הללו הצמיח המפעל הר גבס במרוצת השנים, בלי לקבל היתרי בנייה מסודרים. ההר התחיל בגובה הקרקע וכיום גובהו עומד על 70 מטר גובה. על ראשו ניצבת אותה בריכת אגירה ידועה לשמצה, מוקפת סוללה שהייתה אמורה למנוע זליגה של החומר הרעיל החוצה. קריסת חלק מהסוללה המזרחית של ההר, סביב בריכה מספר 3, היא זו שגרמה לאסון הסביבתי בבוקר יום שישי שעבר.
מפעל בפיקוח עצמי
סביב האסון האקולוגי הזה מרחפים סימני שאלה מטרידים ומדאיגים המחייבים בדיקה וחקירה יסודיות. עודד נצר, אקולוג מחוז דרום של המשרד להגנת הסביבה, מעריך שהמים התפעוליים לחצו על הסוללה המזרחית שקרסה. "במפעל אומרים שמדובר ב־100 אלף קוב שזרמו אל הנחל. רשות המים בהערכה ראשונית קבעה שעל פי הזרימה שהייתה בנחל ביום שישי מדובר במעל ל־200 אלף קוב. פי שניים ממה שאומר המפעל. אם הערכת רשות המים נכונה, אז יכול להיות שהמפעל לא מסוגל להעריך את הכמות גם בדברים אחרים. הסוללה הזו לא הייתה אמורה לקרוס".
בדקתם פעם את עמידות המאגרים הללו?
"הם הגישו מסמך של חברה בינלאומית שביצעה בדיקה של המאגרים וקבעה מה האופק התפעולי של הבריכות ומה הקיבולת".
המשרד להגנת הסביבה מימן את הבדיקה?
"לא. רותם אמפרט מימנה".
לפי נצר, החומציות של המים במאגר היא ברמה הכי גבוהה שיש. "זו חומצה שכשהיא נוגעת ברקמה חיה היא מאכלת אותה", הוא אומר ומצביע על הר הגבס מולנו. "ההר הזה צומח וצומח. הוא מפגע שממשיך לגדול ובסוף יהיו פה הרים של פסולת גבס".
בריכות האגירה הוקמו כאן לפני למעלה מ־30 שנה. הן מגודרות ובכניסה אליהן מוצבים שלטים האוסרים כניסה ומבהירים באילו תנאים ולבוש מגן ניתן להיכנס למתחם. הן חלק בלתי נפרד מהמפעל על אף שהן אינן בשטחו. האם הוקמו בהיתר ועל סמך אילו קריטריונים? השטח שבו נמצאים המפעל והבריכות שייך למועצה האזורית תמר. פנינו השבוע אל המועצה האזורית לבדוק אם הבריכות הללו פועלות בהיתר ואיזה פעולות ננקטו על ידי מהנדסיה כדי לבחון את עמידות ההר והמאגרים — והתקשינו לקבל תשובה.
מועצת תמר היא המועצה העשירה במדינה, בזכות הארנונה של המפעלים. היא ולא המשרד להגנת הסביבה ממונה על תחום אישורי הבנייה, ולכן סביר שמהנדסי המועצה היו צריכים לדרוש לבדוק בין היתר את עמידות המאגרים. אבל במועצה התקשו לענות לשאלותינו אם הוצא היתר כזה אי פעם או אם הוגשה בקשה לקבלו. למרבה האבסורד, נודע ל"ידיעות אחרונות" כי גורמים במועצה פנו למפעל כדי לבדוק אם התקבל היתר מהמועצה עבור הבריכות.
גם איכות עמידותן של הבריכות ויכולתן לשמור על המים המזוהמים מבלי שידלפו החוצה שנויות במחלוקת. לדברי נצר מהמשרד להגנת הסביבה, לאורך השנים התגלו כבר נזילות מבריכות האגירה. "הדופן החיצונית שלהן 'מזיעה', מגירה מים. לפי המפעל זה בגלל שהגבס ספוג בנוזלים וכשהוא נדחס המים יוצאים ממנו, כלומר שזו לא דליפה. אבל ההזעה הזו היא עניין של שנים, לא בעיה שהחלה לפני שבוע שבועיים".
בדקתם את זה?
"המהנדסים קבעו שזה נורמלי".
אילו מהנדסים?
"המהנדסים שלהם", ענה והצביע על המפעל.
כאן כדאי להתעכב לרגע. הנזילה בסוללה שקרסה התחילה באמצעה, לא בשיא הגובה כפי שקורה במצב של עודף מים הלוחצים ומבקיעים דרך. החומצה כנראה חילחלה דרך הדפנות במשך תקופה ארוכה. יכול להיות שאם היו מתייחסים לאותה "הזעה" בזמן אפשר היה לטפל בבעיה שהלכה והתפתחה. ואולי לא זו הייתה הבעיה. גם את העניין זה יצטרכו לברר במסגרת החקירה שנפתחה.
שרשרת מזון קטלנית
נפרדנו מנצר וירדנו לאפיק הנחל עם הראל בן־שחר, מנהל מרחב ערבה ברשות הטבע והגנים. יום קודם לכן מצאו אנשיו בתוואי שזוהם יעל, שועל צוקים נדיר, לטאות וציפורים. כולם היו מתים. "אנחנו מעריכים שעוד חיות מתו וימותו כתוצאה מהאסון הזה. נשר שאוכל פגר שמת כתוצאה ממגע עם החומצה ימות מהרעלה משנית. וכשהנשר ימות ויבוא זאב ויאכל אותו, גם הוא ימות".
הנחל נפגע מתחילתו כמעט ועד קצהו, בסמוך למפעלי ים המלח. בן־שחר סיפר סיפור מדהים: במקור נחל אשלים נשפך לים המלח, באזור מפעלי ים המלח השייכים אף הם לתשלובת כימיקלים לישראל. לפני כמה שנים בעקבות מטח גשם משמעותי באזור התמלא נחל אשלים מים. המים יצרו שיטפון בנחל אשר גרם להצפה של חלק מחצר מפעלי ים המלח. בתגובה חפר המפעל תעלת מים שהטתה את הנחל דרומית למפעל וניקזה אותו למחצבה ישנה של המפעל. "נוצר שם מאגר מים מלאכותי שהפך לשמורת טבע קטנה. גדלו שם קני סוף ואשלים ועופות מים חונים בו בנדידתם. יש שם דוגרי קרקע וחיות שמקוננות בסמוך למלחות. זו פנינה שנוצרה במקרה ואני ממליץ לכם לרדת אליה לראות מה קרה שם".
קבענו שם עם בועז ליימזידר, מנהל בית ספר שדה עין גדי. בשישי בצהריים חסמה המשטרה את קטע כביש 90 העובר בסמוך למפעלי ים המלח. השיטפון האדיר הגיע עד כאן ובעקבות הטיית הנחל זרמה החומצה אל המאגר המלאכותי וזיהמה גם אותו. מפעלי ים המלח מיהרו להוציא למקום דחפורים שהרימו סוללת עפר שחצתה את המאגר לשניים ומנעה את זיהום כל המאגר. ועדיין, זה נראה רע מאוד, צבע המים זרחני והסירחון שפגשנו למעלה נוכח גם כאן.
אי־אפשר לעמוד פה ולא להיזכר בשיר "חופים" של נתן יונתן, ובעיקר במשפט: "ראיתי פעם חוף שנחל עזבו". הבטנו במים המגעילים בפנים חמוצות וליימזידר הפתיע בנתון חדש. "הערכה שאני שמעתי מאנשי רשות המים מדברת על 400 אלף קוב שנשפכו מהבריכה של 'רותם אמפרט' לנחל", אמר והוביל אותנו באפיק הנחל שממערב לכביש 90, שעדיין רטוב מהנוזלים שזרמו בו ביום שישי. "הנחל פה לא זרם כבר שנתיים בגלל שהיו חורפים שחונים. המים שאנחנו רואים פה זו חומצה נטו".
לדבריו בשנים האחרונות הפך נחל אשלים מאוד פופולרי בקרב מטיילים. "זה נחל שעבד יפה בין אוקטובר למאי. יש בו גבים עמוקים יפהפיים והוא משלב אתגר של הליכה במים, ירידה בסולמות והליכה על דופן המעוק. טיול למיטיבי לכת שנהרו לפה. ועכשיו אסור להיכנס לנחל. הציבו שומרים בכניסות אליו ופירסמו גם בכל המקומות שהכניסה אסורה".
אתה עצמך תיכנס לראות את הנזק שנגרם לטבע?
"חד־משמעית לא. אני משתדל לחזור הביתה בסוף כל יום בריא ושלם".
בינתיים הודיע המשרד להגנת הסביבה על פתיחת חקירה פלילית כנגד "רותם אמפרט". לבקשת רשות הטבע והגנים, המפעל הציב שומרים בכניסות לנחל על מנת להזהיר מטיילים. במפעל טוענים שאנשיו פיזרו שקתות עם מים בכמה נקודות לאורכו כדי שהחיות יוכלו לשתות מים נקיים ולא חלילה מזוהמים מהגבים. בנוסף יצר המפעל קשר עם חברת שאיבות המתמחה בשאיבה ניידת. אנשי חברת השאיבות אמורים להגיע לגבים בקניון ולשאוב מהם את החומצה, ואם יהיה צורך אז חלק מציוד השאיבה יורד לשם באמצעות מסוק.
1,060 עובדים מעסיק המפעל. רובם עובדים בחוץ בחום הכבד שמטפס בימי הקיץ מעל ל־40 מעלות. עובדים כאן קשה, אבל מרוויחים יפה: השכר כאן גבוה בהרבה מהממוצע במשק והתנאים הנלווים מעולים. לא פשוט למצוא מקום עבודה כזה בדרום. יעקב תורג'מן מערד עובד במפעל 40 שנה. התחיל כמפעיל ציוד מכני כבד במכרה וכיום הוא מנהל כרייה. שאלנו אם לא מסוכן לעבוד פה. "יש לי בן שעובד כאן בשינוע. אם הייתה בעיה בריאותית לא הייתי נותן לו לעבוד כאן. בערד בנו קניון ענק על מצבור של פוספטים ולא קרה כלום. אני הוכחה חיה לכך שהכרייה והעבודה במכרה לא מסוכנות לבריאות".
ולא היו עובדים או גמלאים שחלו במהלך השנים? "לא שמוכר לי".
ח"כ דב חנין מהרשימה המשותפת, המשמש גם כיו"ר שדולת בריאות הציבור, טען לפני כשנה וחצי כי "הנהלת כיל מסתירה נתוני תחלואה בקרב עובדיה". ח"כ חנין ניסה להגיע לנתונים אך אלו לא הוצגו בפניו, גם לא כשפנה למשרדי הכלכלה והבריאות. הנהלת כיל טענה כי דבריו של חנין אינם נכונים וכי "אין תחלואה עודפת בקרב עובדי רותם". כך או כך, הנתונים נותרו חסויים.
החול יזכור היטב
ביום ראשון השבוע הוציאה החברה הודעה לקונית לבורסה. ההודעה עוסקת בעיקר בהוראת המשרד להגנת הסביבה להפסיק את השימוש בבריכות האגירה "ועל הגשת תוכנית חלופית לאיגום השפכים (מי גבס) הנוצרים בהליכי הייצור", וכן על המהלכים שהיא עושה על מנת לחזור לעבודה סדירה. שום מילה על נחל אשלים.
ברביעי קיבלה החברה היתר להשתמש בבריכה מספר 4 והעבודה חזרה לסדרה. החזרה המהירה לייצור תמוהה במיוחד נוכח השאלה אם הגישה החברה למשרד להגנת הסביבה תוכנית חלופית לאיגום השפכים. רוני בריל, מומחית לזיהום קרקעות העוסקת בכימות סיכונים סביבתיים, קובלת על חוסר ההוגנות. "יש כאן חוסר מידתיות מטורף בין מפעל ענק המורשה להחזיק פסולת רעילה במיליוני טונות לעומת כל מוסך שחייב לפנות פסולת מסוכנת, אפילו כשמדובר בחבית אחת, תוך חצי שנה מקסימום לרמת חובב ובעלויות גבוהות. פה יש מפעל שעורם את הפסולת שלו, לא משלם עליה היטל הטמנה, לא פינוי, לא מס למדינה על הפסולת הזו, כלום. ולפי דו"ח של המכון הגיאולוגי מ־2015 המפעל מחזיק במישור רותם ב־50 מיליון טון של פוספוגבס. למה החומר הזה ממשיך להיות שם?"
טביעת הרגל הסביבתית של תשלובת כימיקלים לישראל בכלל, ורותם אמפרט בפרט, רחוקה מלהתחיל באירוע האחרון. כריית הפוספטים במכרות נרחבים בנגב, שמבוצעת באמצעות ביצוע פיצוצים ואחר כך חפירה לעומק רב כדי להוציא את הפוספטים מהאדמה, השאירה פצעים עמוקים לאורך בקעת נחל צין, במישור רותם, באורון ובאזור חתרורים שבהם היא כורה. הפעילות בשנים האחרונות מלווה במקביל בתהליך שיקום של מכרות שהעבודה בהם הסתיימה, אך הטיפול בהם מבוצע בקצב איטי.
בשנות ה־80 התגלה זיהום בעין צין ובעין עקרבים, שמיוחס לחלחול שפכים תעשייתיים ממאגרים של החברה במפעל בנחל צין. המעיינות הללו לא שוקמו וגם היום, עשרות שנים אחרי שהזיהום נחשף, הם אסורים ברחצה. "רותם אמפרט" קיבלה על עצמה אחריות משפטית לזיהום נרחב שהתגלה במי התהום במישור רותם, זיהום שהגיע עד לעין בוקק ועדיין מתרחב ורחוק משיקום — בין היתר גם בגלל גרירת רגליים של גופים מטעם המדינה. בדירוג המפעלים הכי "גרועים סביבתית בישראל" שפירסם המשרד להגנת הסביבה השבוע, הגיע המפעל במישור רותם למקום החמישי. לפי המשרד, בשנים 2013־2014 דווחו בו תשעה אירועים של שפיכה או דליפה של חומרים מסוכנים, ובשנת 2015 התגלתה בו חריגה מהתקנים לפליטת מזהמים לאוויר. החברה מסרה בתגובה לדו"ח שהיא "משקיעה מאות מליוני שקלים בתחום איכות הסביבה ותמשיך להגדיל השקעותיה".
בנוגע לשאלת היתרי הבנייה, מהמועצה האזורית תמר נמסר בתגובה כי "הנושא מצוי כעת גם בבדיקה של המשרד לאיכות הסביבה וגם בבדיקה של הוועדה המקומית, ובשלב זה נכון יהיה להמתין להתקדמות הבדיקות הללו, בין היתר כדי לא לפגוע במהלכן".
מנהל מחוז דרום במשרד להגנת הסביבה, ברוך ובר, מסר בתגובה כי "ב־2015 המשרד הוציא מסמך מדיניות לטיפול בפוספוגבס, שהוטמע בתנאים לרישיון עסק של המפעל. המסמך קבע שהרים כמו זה שעליו ניצבים המאגרים הללו אינם מקובלים. כחלופה לבריכות אלה הוגשה תוכנית להכשרת בריכה 4, שהייתה אמורה להתחיל לפעול בראשית 2018, ובהמשך להשבית את הבריכות הישנות לחלוטין. הבריכה גדולה יותר בשטחה, אישרנו שגובה המים בה יהיה לכל היותר מטר, הורינו לחזק את הסוללה, ולבצע פעולות נוספות. במכלול השיקולים הללו ניתן להפעילה לצורך פעילות המפעל כעת, ובשלב זה לחצי שנה בלבד".
מרותם אמפרט נמסר בתגובה לטענות העולות בכתבה כי "מאחר שהנושא נמצא בבדיקת הרשויות, אנו מנועים מלהגיב".
