בשעת הכתיבה של רשימה זו תוצאות הבחירות לראשות מפלגת העבודה עדיין לא ידועות. ובכל זאת, הן כבר ידועות: ניצח בהן המסר האנטי־פופוליסטי.
קל לראות זאת בתמיכה שהוענקה לכל אחד משני המועמדים. התומכים והתומכות בגבאי ופרץ לא רק שלא הזכירו את הסוגיות הפופוליסטיות הנפוצות, הם התעלמו מהן בכוונה תחילה. זו עדות ברורה לשינוי העמוק בשיח הרעיוני במפלגת העבודה.
תקופה ארוכה למדי הייתה מפלגה זו שבויה בקסמו האפל של הפופוליזם. ראשיה, בכיריה וחברי הכנסת שלה קידמו בלהט נושאים כמו מלחמת הקודש ב"ריכוזיות אופקית", מתן זכויות יתר לבעלי מניות מיעוט בחברות בורסאיות, קביעת תקרה כספית לתגמול למנהלים במגזר הפרטי ותקיפה בלתי־פוסקת של מערכת הבנקאות המקומית. הסוגיות הללו, שאין בינן לבין הבעיות החברתיות הבוערות של ישראל ולא כלום, הוצבו בראש סדר היום של מפלגת העבודה בגלל אמונה שגויה בכוח הגיוס הפוליטי שלהן. פופוליזם כלכלי נחשב לקלף מנצח. בפועל, היה זה קלף מפסיד.
התפיסה המוטעית באה לידי ביטוי מוחשי מאוד בבחירות לכנסת. בשעה שבה נאם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בפני הקונגרס האמריקאי נגד הסכם הגרעין עם איראן, ח"כ הרצוג נשא נאום כלכלי־פופוליסטי באחת מערי השדה, בהנחה שהעם הבוחר לא מעוניין בסכנה האיראנית וכן מעוניין בסכנת התחרותיות. הנחה שגויה שעלתה לו ולמפלגתו ביוקר.
עכשיו מפלגת העבודה משתחררת סוף־כל־סוף מאזיקי הפופוליזם, משילה מעליה את שריון מסעי הצלב נגד ה"ריכוזיות" וה"טייקונים" וה"קפיטליזם החזירי" (מונח שהשתמש בו לרוב הנשיא המנוח שמעון פרס שהיה אלוף החיזורים אחר כוכבי אותו קפיטליזם חזירי) ושבה לכור מחצבתה הסוציאלי־דמוקרטי. חוזרת למדיניות שהוביל יצחק רבין: לשאוף ליישם כאן את המודל הכלכלי־חברתי הסקנדינבי. מודל שבו יש הסכמי שכר כלל־לאומיים, השקעות ציבוריות עצומות ועידוד ממשלתי נדיב להשקעות יצרניות פרטיות, פריון עבודה גבוה מאוד — ולכן גם שכר עבודה גבוה מאוד — ומסי הכנסה כבדים על כל המעמדות המאפשרים מימון לא־גירעוני של מדינת רווחה הכי מתקדמת. וגם ריכוזיות יש בהן, ועוד איזו.
עמיר פרץ ואבי גבאי רוצים להנהיג את מפלגת העבודה כדי לשנות באמצעותה את סדר העדיפויות הלאומי ולא כדי לחקור את האשראי לפישמן. מבחינה זו, הבחירות לראשות העבודה כבר הוכרעו. ה"רביניזם" הביס את הפופוליזם.
