כל אחד והרשימה הדוממת שלו. זה הגילטי פלז'ר המביש, הסודי: רגעי קולנוע וטלוויזיה אלימים שהפקנו מהם עונג אסור. סצנות עינויים, התעללות, אולי אפילו, ברגעים מסוימים, תקיפה מינית. נורא להודות בזה: ברגעי הזוועה האלה היה משהו מספק או מגרה בעבורנו. האם סוג כזה של ידע עצמי הוא חשוב? כן, במידה שישמש כאזהרת מסע פנימית. אבל האם זה מצדיק את הסכנה בלאפשר לצופים להתגרות מאלימות? ומה לגבי הטראומה שנגרמת לשחקנים? השאלות האלה פורצות בכל פעם מחדש.

מעריצי 'משחקי הכס' זעמו בעונה האחרונה על סצנת האונס הברוטלית של סאנסה - השחקנית סופי טרנר (ראיון עימה בעמ׳ 10). זו יצאה להגנת היוצרים וטענה שייצוגים כאלה מאפשרים לנשים שעברו תקיפות דומות למצוא את האומץ לספר ולהתלונן. קצת לפניה סיפרה ניקול קידמן על חוויית הצילום של סצנות מין אלימות ב'שקרים קטנים גדולים': "הרגשתי מאוד חשופה ופגיעה ומושפלת… שכבתי שם שבורה ובוכה".

כאן סיפרה לאחרונה חני נחמיאס על המצוקה שחוותה בזמן צילומי סצנת אונס בסרט 'בובה', וגילה אלמגור סיפרה על הצלקות שהותירו בה צילומי האונס ב'מלכת הכביש'. בשני המקרים סיפרו השחקניות שהסכימו להשתתף בסצנה אולם בזמן הביצוע התרחשו דברים בניגוד לרצונן, בהפתעה. דבר דומה קרה בצילומי 'הטנגו האחרון בפריז'. אלה דוגמאות בודדות. ההיסטוריה רצופה במאים ושחקנים שהלכו רחוק מדי בשם האותנטיות, ושחקניות שצולקו. זה דבר אחד לקבל עליך, כשחקן, תסריטים שדורשים להגיע למצבים קשים של אלימות רגשית; וזה שונה לגמרי כשפתאום מחליפים את החוקים תוך כדי צילום ומצפים ממך לשתף פעולה עם מצבים משפילים, שלא הסכמת להם. הכל כדי להגיע לסצינות שיהיו כמה שיותר טבעיות.

מה נכון יותר - להציג את הקצה האפל של החומר האנושי, כדי שלא ישגשג במחשכים - או להגן על עצמנו מחשיפה לחומר ממאיר כזה? האם לצנזר זה לא מסוכן באותה מידה? אנחנו שולחים שחקנים לעמוד כמה שיותר קרוב לקצה, מתענגים מההסכמה שלהם להסתכן בליפול. העניין סבוך וטעון ברגישויות מוצדקות, ואין לו פתרון יציב.

אנחנו חוזרים ומתחככים במקומות האלה, המשוננים, כיוצרים וכקהל, ונפצעים, ואומרים דברים כמו, 'אי־אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים'. זה נשמע כמו תירוץ. אבל כנראה שהחיכוך בייצוג דרמטי של אלימות הכרחי לנפש, כי העובדה היא שאנחנו מחפשים שוב ושוב לחזור לשם, לגעת בפצע. לצפות ולהימשך ולהידחות ולהיקרע כמו עור. אחר כך נוכל להשוות כוויות.