שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רדיוהד| צילום: Danny Clinch
    7 לילות • 11.07.2017
    כל יום פרנויה
    סגורים בתוך אוטובוס הופעות במשך שנים, במצב קלסטרופובי תמידי, מנותקים מבני אדם. מתכון מעולה לשיגעון או במקרה של רדיוהד, גם ליצירת מופת בשם 'אוקיי קומפיוטר'. לרגל 20 שנה לאלבום מסבירים חברי הלהקה, בראיון נדיר, מה קרה שם בבית רדוף הרוחות ואיך התגברו על הטרגדיה האישית של תום יורק באלבום האחרון
    אנדי גרין, רולינג סטון

    לתום יורק יש עצה בוטה לעצמו הצעיר יותר, אותו אדם בן 20 פלוס שכתב יצירות מופת רגע לפני המילניום. "פאקינג תשחרר", אומר יורק וצוחק בקול. הסולן של רדיוהד, שיהיה בן 49 באוקטובר, נמצא הרחק מהימים שבהם איוורר את הכאבים והפחדים שלו אל תוך מחברות ספירלה. עכשיו הוא רוקד על הבמה ומתקלט כדי־ג'יי במועדונים.

    הוא יושב במסעדת האיטלקית 'ליטל דום' בלוס־אנג'לס, שם הוא מתגורר, בז'קט ג'ינס עם צווארון מורם, טי־שירט דקה, ומה שנראה כמו מכנסי עור. 'ליטל דום' הוא אחד מהמקומות האהובים עליו - הוא היה פה בלילה לפני לארוחת ערב - אבל עכשיו אחר הצהריים, והמסעדה נפתחה מוקדם רק בשבילו. הוא מזמין תה אינגליש ברקפסט, ואחרי זה אספרסו. הוא מחזיק ביד אייפון עם סטיקר מאחור שמסכם את התשובה שלו לכל שאלה מתקבלת על הדעת: "שים זין על מה ששמעת".

     

    מאחורי הקלעים בהופעה של הלהקה החשובה בעולם עם שרונה קטן, אשתו של הגיטריסט ג'וני גרינווד

     

    יורק סיים הרגע את הטור האמריקאי שלו עם רדיוהד כשהוא מנגן ל־90 אלף איש בסופ"ש השני של פסטיבל קואצ'לה. ההופעה הזו עברה בלי אירועים מיוחדים - בשונה ממה שקרה שבוע לפני, כשמערכת הסאונד קרסה לחלוטין פעמיים, באמצע. כשהתמודד עם מקרה דומה ב־1997 בפסטיבל גלסטונברי בבריטניה, יורק ירד בזעם מהבמה, "מוכן להרוג" בסוף ההופעה. אבל הפעם הוא הצליח לצחוק על זה. "הייתי רוצה לספר לכם בדיחה, לעשות אווירה קלילה, משהו כזה", אמר לקהל. "אבל זה רדיוהד, אז פאק איט" (ועדיין, הוא אומר: "זה היה ממש, לגמרי, כמו הסיוטים האלה שרודפים אותך - אתה מנגן ושופך את כל הלב החוצה ואז אתה מבין שאף אחד לא יכול לשמוע אותך").

     

    אף פעם אין לדעת איזה שירים ינוגנו בהופעה של רדיוהד. הנה 20 מהיותר אהובים. מה הכי הייתם רוצים לשמוע? | יהודה נוריאל 

     

    רק לאחרונה, יורק העביר הרבה זמן בניסיון להתמודד עם הסיוטים הישנים שלו, ועם עצמו הישן. זה יום ההולדת ה־20 לאלבום פורץ הדרך של הלהקה, OK Computer, והוא חופר בתוך היומנים שכתב אז, המחברות והדמואים מהתקופה. "זה היה ממש, ממש, ממש משוגע לעבור דרך כל זה", אומר יורק. "ללכת חזרה למקום שבו הראש שלי היה אז - זה ממש מטורף". ערימות הנייר כוללות מילים בכתב יד על ניירות מכתבים של בתי מלון, הוראות איך להשתמש במשאף ("נסה בכל כוחך לא להיכנס לפאניקה") וציורים של מטוסים, מסוקים, מכוניות, מדרגות נעות ועוד כל מיני אמצעי תחבורה. הן חושפות את המחשבות העמוקות והאינטימיות ביותר של בן 27 שהתחיל להישבר אחרי שחי באוטובוס של סיבוב הופעות במשך ארבע שנים ברציפות. "הייתי למעשה קטטוני", אומר יורק. "הקלסטרופוביה... בלי שתהיה לי תחושת מציאות בכלל".

     

     

    מימין לשמאל: פיל סלוויי, תום יורק (קופץ), ג'וני גרינווד, אד אובריין וקולין גרינווד
    מימין לשמאל: פיל סלוויי, תום יורק (קופץ), ג'וני גרינווד, אד אובריין וקולין גרינווד

     

    עבור רוב המאזינים, מילים על תאונות דרכים אכזריות, התרסקות מטוסים, אנדרואידים פרנואידים וחטיפות על ידי חייזרים - שלא לדבר על רובוט חורש רע שמצהיר שהאדם הוא רק קצת יותר מ"חזיר בכלוב על אנטיביוטיקה" - התחברו לתחושה כללית של חוסר נוחות מול המאה ה־21, המתקרבת עם הקצב המפחיד והמואץ של הופעת טכנולוגיות חדשות. ביפרים הפכו לטלפונים ניידים ומחשבים הפכו לכלים לנשיאת חדשות ופורנוגרפיה. "נכנסתי לתוך תחושה של עומס יתר של אינפורמציה", משחזר יורק. "וזה אירוני, בעצם, כי הכל הרבה יותר גרוע עכשיו". המילים הללו התבססו גם על הקושי להיות להקת רוק שמעולם לא נתנה לעצמה רגע של שקט, אבל גם על השדים הפרטיים של יורק - ענייני חוסר ביטחון עמוקים יותר שנמצאים שם עוד מילדותו.

     

    האלבום יצא באביב 1997 - בתקופה שבה המוזיקה התפצלה לסבך של תתי־ז'אנרים שונים והרלוונטיות של להקות רוק איימה להיעלם. 'אוקיי קומפיוטר' היה תזכורת לכך שיש עדיין מקום ללהקות רוק, שיכולות לבצע את השליחות של הביטלס ולהשתמש באולפן כדי ליצור אמירות אמנותיות. "זה היה האלבום שבו הם זרקו את הכל מהחלון", אומר חברו של יורק, מייקל סטייפ מלהקת REM. "הם פירקו את כל הקשרים וההקשרים של מה זה בעצם להיות להקה. זה היה דחף מלא השתוקקות ליצור משהו אמיתי".

    "היה לנו הרבה ביטחון עצמי וטיפשות", אומר הבסיסט קולין גרינווד. "טיפשות היא אולי לא המילה הנכונה. חוסר ניסיון. כשאתה בן 24 או 25, אתה לא חושב כמה הדברים יכולים להשתבש כי אתה חושב שאתה יכול לעשות הכל. וזה נפלא!"

     

    × × ×

     

    OK Computer הפך את רדיוהד מקאלט בריטי ללהקת הרוק החשובה ביותר על הפלנטה. אבל כיאה לניינטיז, ההצלחה שלו רק הפכה את יורק ליותר מנותק. "בתקופה ההיא", נזכר יורק, "האדם שראיתי מולי במראה רק המשיך לומר לי, 'אתה חרא, כל מה שאתה עושה זה חרא. אל תעשה את זה, זה חרא'". אז לרגע אחד שם, הוא איבד את עצמו.

    ג'וני גרינווד עדיין מרגיש רע עבור כל אותם מעריצים צעירים של אלאניס מוריסט. מוריסט השתגעה על האלבום השני של רדיוהד - The Bends מ־95', שהיה מלא בגיטרות והמנונים ("אהבתי כל נגיעה בבס, כל תו בקלידים, כל צליל שהפיק תום", היא אומרת עכשיו). היא הזמינה את רדיוהד לחמם את סיבוב ההופעות של Jagged Little Pill, שם הם נתקלו בילדים אדישים וחסרי סבלנות שרצו שהם יירדו כבר מהבמה כדי שיוכלו לשמוע את Ironic. "הזיכרון העיקרי שלי מסיבוב ההופעות הזה", אומר גרינווד, "הוא לנגן סולואים בלתי נגמרים לקהל שהיה מלא בנערות שהתייאשו בשקט".

    אבל הם בעצם השתמשו בבמות הענק באצטדיונים כלוקיישן הלא־צפוי לחזרות בשביל Ok Computer, עושים ניסויים על מנגינות מורכבות שטרם הופצו והיו מלאות ייאוש וכמיהה - 'לט דאון', 'קרמה פוליס', 'פרנואיד אנדרואיד' - ככה באמצע היום מול כולם. "היינו אשפים בנגינה מול אנשים שלא שמו עלינו זין", אומר יורק. "אני זוכר שדי נהניתי מזה. אנשים יושבים ואוכלים את העוף שלהם לארוחת ערב. אנחנו רצינו לגרום להם להיחנק מהעצמות".

     

    זה היה רק עוד סיבוב אחד של הופעות, ארבע שנים אל תוך המחזור האכזרי שהתחיל ב־1992, כשהלהקה של החברים מהתיכון מאוקספורד, בריטניה (יורק, המתופף פיל סלוויי, הבסיסט קולין והגיטריסטים אד אובריין וג'וני) יצרו בטעות להיט עולמי מוזר: 'קריפ', המנון של שנאה עצמית שאיים להפוך אותם לעוד להקה מהניינטיז של להיט אחד. והם הכירו את הסיפור של הלהקות הבריטיות הגדולות, כמו הסטון רוזס, שלא היו מוכנות לעולם להשקיע את העבודה בדרכים, בסיבובי הופעות, כדי לפרוץ בארצות־הברית.

     

    בודד מהיום שנולד. יורק חותם למעריצים בברצלונה, 97'
    בודד מהיום שנולד. יורק חותם למעריצים בברצלונה, 97'

     

    אז רדיוהד הצטופפה בתוך אוטובוס איגל, כולל התמונה המרוטשת והבלתי הולמת בעליל של סוס הרבעה שדוהר על חוף הים, והגיעו לכל פינה באמריקה. ב־1995 לבדה הם ניגנו ב־177 הופעות, חלק ממרתון כמעט התאבדותי בין 1993 ל־1998 של הקלטות והופעות, עם חודש אחד בלבד של הפסקה. עבור רוב חברי הלהקה, אלו היו שנות התהילה.

    מתישהו במהלך 1996, הלהקה ניסתה להעביר את הזמן באוטובוס על ידי האזנה לגרסת האודיו של ה'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה', של דאגלס אדמס. באמצע הספר, המחשב של החללית אומר שהוא לא מסוגל להגן עליה מפני טילים שהתבייתו עליה. "אוקיי, קומפיוטר", אומר נשיא הגלקסיה זאפוד ביבלברוקס. "אני רוצה שליטה ידנית מלאה עכשיו".

    יורק כתב את המשפט - שציין את הרגע בסיפור שבו בני האדם הצילו את עצמם כשהחזירו לעצמם את השליטה - בתוך המחברת המנופחת שלו ממילות שירים. הרבה נכתב ונאמר על הרפרנסים להשלכות הדה־הומניזציה של הטכנולוגיה שמפוזרים ברחבי השירים החדשים שלו, אבל יורק מתעקש שמה שהיה בראש שלו באמת זו תחושת התלישות המתמדת שהרגיש מ"החיים בסיבוב הופעות".

    "הפרנויה שהרגשתי בזמנו הייתה קשורה הרבה יותר לאופן שבו אנשים התייחסו אחד אל השני", הוא אומר. "אבל השתמשתי בטרמינולוגיה של טכנולוגיה כדי לבטא את זה. כל מה שכתבתי היה בעצם ניסיון להתחבר עם בני אדם אחרים כשאתה תמיד בתנועה. זה מה שקרה לי אז באותה תקופה, וזה השריש סוג של בדידות וניתוק".

     

    חלק ממילות השירים הטכנולוגיות, מודה יורק, היו רק סימנים לחנון הפנימי שלו שצף למעלה. "כל האלבום הזה הוא באמת מאוד פאקינג גיקי", הוא אומר. "הייתי סוג של גיק כשהייתי ילד, באופן ממש לא מתבייש. ואז אני נמצא בלהקת הרוק הזו שידועה בזה ששותים בה תה ולא מתחברים עם אנשים, כשהאמת היא קצת שונה". יורק לא מפרט, על אף שהוא בהחלט עסק בשתייה בימים ההם. אבל סלוויי טוען שהם הרוויחו את התדמית שלהם ביושר. "התדמית של רדיוהד בדרכים הייתה של מנזר על גלגלים", הוא אומר. "וברוב הזמן, זה מה שזה היה".

    בזמן שסיבובי הופעות התחילו להתערבב זה בזה, יורק נלחם בפחדים שלו - הוא דיבר פעם על זה שהוא מדמיין את האוטובוס של רדיוהד נופל מצוק. "המשפחה שלי כמעט חוותה פעם תאונת דרכים נוראית", הוא אומר. "אבא שלי נהג לדבר עליה הרבה. נראה לי שהוא ניסה להטמיע אצלי את הרעיון שהכל יכול לקרות בכל רגע ושאתה לא יכול לשלוט בזה. מה שהוביל לפרנויה קלה, אולי מוצדקת". השנאה שלו למכוניות הייתה קשורה לבוז כללי לחברה שבה, כפי שתיאר פעם, "אנשים קמים מוקדם מדי כדי לעזוב בתים שהם לא רוצים לגור בהם, כדי לנהוג לעבודות שהם לא רוצים לעבוד בהן, באחד מכלי התחבורה הכי מסוכנים על כדור הארץ. מעולם לא התרגלתי לרעיון הזה".

    יורק התגלגל אל הניכור שלו באופן טבעי. הוא נולד עם עין שמאלית סגורה, ועד גיל שש הוא עבר חמישה ניתוחים בניסיונות לפתוח אותה. הרופאים פישלו באחד מהניתוחים הללו, דבר שחייב אותו ללבוש רטייה במשך שנה והשאיר אותו עם צניחת עפעף קבועה. העבודות הלא־קבועות של אביו כספק של ציוד להנדסה כימית גרם למשפחתו לעבור ממקום למקום בתכיפות גבוהה, והילד החדש עם העין המוזרה היה תמיד יעד קל לבריונים. "יש תחושה זוחלת של בדידות שליוותה אותי מהיום שנולדתי", הוא אמר עוד ב־1995. "אולי עוד הרבה אנשים מרגישים ככה, אבל אני לא הולך לרוץ הלוך ושוב ברחוב ולשאול את כולם אם הם מרגישים בודדים כמוני".

     

    × × ×

     

    אחוזת סנט קתרין יושבת על 40 דונם של אדמה במרחק של בערך 180 ק"מ מערבית ללונדון, בעיר המנומנמת באת'. האחוזה בסגנון אליזבתני, בעלת תשעה חדרי שינה, נבנתה במקור על ידי נזיר ב־950 לספירה והורחבה במהלך אלף השנים לאחר מכן עד שהפכה לאחד הבתים הפרטיים המדהימים מבחינה ארכיטקטונית בבריטניה כולה. "אני עדיין חולמת עליה בלילה", אומרת השחקנית והבעלים לשעבר ג'יין סימור (ד"ר קווין, רופאה במערב, בשבילכם), שהשכירה את המקום ללהקות כמו הקיור, שהקליטו את האלבום שלהם מ־1996 Wild Mood Swings באולם הנשפים העצוב שבמרכז הבית. "יש שם הדהוד של ארבע שניות", אומרת סימור. "כשהמלחין ג'ון ברי הגיע לכאן, הוא אמר לי, 'אל תרהטי את החדר ההוא. אין לך מושג כמה הוא יקר ערך כחלל ריק".

    זה היה לוקיישן מתאים בגרנדיוזיות שלו עבור ההקלטה של OK Computer. עסקי המוזיקה שלפני נאפסטר עדיין שחו בכסף, והמכירות האיתנות של The Bends באנגליה, יחד עם הבאזז הביקורתי ההולך וגדל באמריקה, שיכנעו את תאגיד התקליטים EMI לתת לרדיוהד תקציב גדול. "הם אמרו, 'תעשו מה שאתם רוצים ואנחנו נתמוך בכם לחלוטין'", אומר יורק. "זה היה מלהיב".

    חברי רדיוהד חיו ועבדו כשישה שבועות בסנט קתרין. שם הם התוודעו גם לפיסת מידע מרכזית בנוגע לאחוזה: היא אולי קצת רדופה. בתו הלא־חוקית של המלך הנרי השמיני, אתלדרידה מאלט, מתה באחד מחדרי השינה ב־1599, ומעולם לא עזבה את המקום.

    ג'וני ישן בחדר הילדים. "ומסביבי מלא בובות שבורות וקריפיות וסוסי נדנדה", הוא מספר. "אנשים תמיד שמעו קולות". אבל ליורק היה הכי נורא. "רוחות רפאים דיברו אליי כשישנתי", הוא מספר, משועשע. "התעוררתי פעם אחרי לילה שלם שלא הפסקתי לשמוע קולות, ובבוקר החלטתי להסתפר". הוא ניסה לעשות לעצמו תספורת צבאית ספונטנית עם "המספריים הקטנטנים שיש באולר מתקפל". זה לא ממש הצליח. "נחתכתי פעמיים. היה קצת בלגן. ירדתי למטה וכולם כזה, 'אה, אתה בסדר?' ואני הייתי כאילו 'מה קרה?' פיל לקח אותי בעדינות למטה וגילח לי את הכל".

    אבל תופעה על־טבעית מתמשכת קצת יותר הייתה המוזיקה שיצרה הלהקה. "זו הייתה תקופה של קסם", אומר אובריין. "אני באמת מאמין שהכוכבים הסתדרו בשמיים עבורנו. כאילו נכנסת לפוקוס".

     

    הם שאבו השראה מרשימה מכמה מהאלבומים הטובים ביותר שאי פעם נעשו: Pet Sounds של הביץ' בויז, What's Going On של מארווין גיי ובמיוחד Bitches Brew של מיילס דיוויס, אחד מהפייבוריטים שלהם באוטובוס סיבוב ההופעות. "במובנים רבים היינו ממש שחצנים", אומר ג'וני. "היינו מקשיבים לאלבום כמו Bitches Brew והיינו כל כך מושפעים ממנו שרצינו בעצם לעשות אותו. וזה לא הטריד אותנו שלאיש מאיתנו לא הייתה וגם בכלל לא רצה שתהיה לו חצוצרה. ובכל זאת הייתה לנו יהירות להגיד, 'כן, אנחנו כן סוג של יכולים ללכת על זה'".

    הם היו בעמדה מזלזלת כלפי הטרנד ששלט בבריטניה של רוק גיטרות - עוד לפני שהאחים גלאגר מאואזיס ירדו על חברי רדיוהד עם החינוך הטוב של "סטודנטים". "עבורנו, בריטפופ היה סתם תחייה של מוזיקה מהסיקסטיז", אומר ג'וני. "זה רק מוביל לפאסטיש. אתה בעצם שואף לחיות בעידן אחר. אבל ברגע שאתה עולה על המסלול הזה, אתה כבר יכול באותה מידה להיות להקה של ג'אז מדיקסילנד, האמת". יורק אפילו יותר ישיר. "כל הקטע עם הבריטפופ הרגיז אותי ממש", הוא אומר. "שנאתי את זה. זו נשיאת עיניים לעבר, ולא רציתי לקחת שום חלק בזה".

     

    נייג'ל גודריץ', טכנאי הסאונד הצעיר שהקליט איתם את The bends, הובא לראשונה לתפקיד המפיק. גודריץ' היה שאפתן וחסר פחד כמו שאר חברי הלהקה, והוא ראה את הגדולה של רדיוהד. "הם היו להקת החלומות שלי", הוא אומר. "לא היו שום אילוצים והגבלות. זה לא היה רוקנרול ניאנדרתלי. זה היה משהו ברמות גבוהות מאוד של חשיבה, קונספטואלי, מאוד מתקדם מבחינת סאונד, וגם שירים מאוד יפים. זה היה מושלם. הרבה אנשים, הרבה רעיונות, וכולנו היינו מסוגלים למשוך לאותו כיוון".

    רדיוהד היו עוינים לפרוגרסיב מהסבנטיז ("אפילו את פינק פלויד לא אהבתי", אומר אובריין), אבל זה לא מנע מהם להמציא מחדש את הפרוג, במיוחד בשש וחצי דקות של Paranoid Android - אותו יורק כינה פעם כשילוב של Bohemian Raphsody (של קווין) ו־Happiness is a Warm Gun (של הביטלס). "הבעיה עם פרוג", אומר ג'וני, "זה שזה נשמע כאילו מישהו ממש התאמץ כשהוא חשב על זה ולכן התוצאה מתישה. כל האלבומים האלה דיברו על חדי קרן ודינוזאורים".

     

    ברצועות אחרות, רדיוהד התחילה להתרחק מהקלטות של נגינה ממש: הם ביססו את השיר הפותח Airbag על לופ בדיסטורשן של סלוויי. יורק פרץ את הגבולות עוד יותר ב־Karma Police המהדהד. לילה אחד הוא וגודריץ' ישבו לבירה כשהזמר הודה שהוא לא אהב את החצי השני של השיר. בלי שאף אחד מהחברים האחרים נמצאים לידם, הם לקחו סימפולים ולופים עם הקולות של יורק מעל.

    "זו הייתה הפעם הראשונה שעשינו משהו כזה", אומר גודריץ'. "רק שנינו באולפן, ותחושה מבשרת על הרבה דברים שעומדים לקרות, דברים טובים ודברים רעים". זו הייתה דרך חדשה לעבוד שתוביל בהמשך היישר אל ההרפתקאות של האלבום Kid A ומעבר לו - כמו גם לאלבומי הסולו ולמאבקים בתוך הלהקה.

     

    ב־ Fitter Happier יורק ויתר על הקולות לטובת מקינטוש LC II שהקריא טקסט בקול שטוח וחסר רגש, מלא גם בהגיות לא נכונות. הוא הזין לשם שורה של הצעות שהיו במקביל פרקטיות ("בלי ארוחות ערב במיקרוגל ושומנים רוויים") ומטרידות ("לא להרוג עש או לשפוך מים רותחים על נמלים"), ומצא שהתוצאה מתיישבת היטב עם הנושאים באלבום.

     

    האלבום מסתיים עם The Tourist הקודר, עם השורה החוזרת על עצמה "היי בנאדם, תאט".

    "הכל סבב סביב מהירות כשכתבתי את השירים האלה", אומר יורק. "זה היה כמו להסתכל דרך החלון ולא לראות כמעט שום דבר בגלל התנועה המהירה כל כך. בוקר אחד בגרמניה הרגשתי פרנואיד במיוחד כי לא ישנתי טוב. יצאתי כדי למצוא משהו לאכול, אבל לא יכולתי למצוא כלום, ואיזה כלב התחיל לנבוח עליי. הסתכלתי על הכלב הזה, וכולם מסביבי ממשיכים בשלהם. זה המקום שממנו הגיע Hey, Man, Slow Down. זה נשמע כאילו זה הכל על טכנולוגיה וכאלה, אבל זה לא".בסופו של דבר, חברת התקליטים לא קיבלה את אלבום ההמשך ל־The Bends שציפתה לקבל. "הם חשבו שהאלבום יהיה מלא עד אפס מקום עם סינגלים מפוצצי רדיו", אומר המנג'ר שלהם כריס האפורד, שזוכר שהוא שמע גם את המילה "מאוכזבים" בהקשר הזה. "אמרתי להם, 'תשכחו מהסינגלים המחורבנים, פשוט תקשיבו... אתם תבינו איזו חתיכת עבודה מדהימה יש פה'".

     

    × × ×

     

    המבקרים והמעריצים הבינו מיד, והאלבום הגיע בהמשך לפלטינה כפולה בארה"ב. רדיוהד הגיעו לרמה שרוב הלהקות לעולם לא מתקרבות אליה - אבל חבריה לא ידעו מה לעשות עם כל התשואות הללו. "אתה לא ממש מאמין לזה", אומר אובריין. "אבל זה כן הרגיש כאילו עשינו אלבום ענק".

    "לפעמים היה לי כיף", אומר יורק. "אבל כל הצד הפומבי של זה, והאופן שבו אנשים דיברו אליי, אפילו ברחוב, לא הייתי מסוגל להתמודד עם זה. דיוויד בואי היה משתמש בכל הפרסונות האלה שאיפשרו לו להתל במעריצים. הוא עשה את כל זה באופן מאוד מתוחכם, אלגנטי. אני לא".

    התשישות של יורק הכריעה אותו לבסוף בנובמבר 1997, כשסיבוב ההופעות הגיע לאולם בברמינגהם, אנגליה. "נטשתי את הסאונד־צ'ק, פשוט נעלמתי, ברחתי לאבטחה ועזבתי את המבנה", אומר יורק. הוא שוטט קצת, ובסוף עלה על רכבת שהייתה מלאה במעריצים של רדיוהד שהיו בדרכם להופעה. "לא היה שום מקום ללכת אליו, אז הסתתרתי ברכבת. זה הכי קרוב שאי פעם הגעתי לניסיון בריחה".

     

    יורק אולי התחיל לאבד את זה, אבל חבריו ללהקה הרחיקו אותו מהקצה. "באופן אישי", אומר אובריין, "ובמה שעלה לי בהרבה סבל משלי, העברתי הרבה זמן בהשגחה על תום. הכל סבב סביב דאגה לזה שהוא יהיה מסוגל לעבור את סיבוב ההופעות. הייתי צריך להיות שם בשבילו כמו אח". חברים אחרים הכריחו את יורק לעשות דברים נורמליים כמו ללכת לפאב, בעוד סטייפ הרגיל אותו לעולם הסלבריטאות כשהצליח להביא אותו בעורמה לארוחות ערב עם אושיות כמו U2.

    מתישהו לאורך הדרך, יורק למד להסתכל על הדברים אחרת - וההפסקה שהלהקה לקחה סוף־סוף בין Ok Computer ל־Kid A ב־2000 בהחלט לא הזיקה. "זה בסדר להיות חרדתי לגבי דברים", הוא אומר, שוב מדבר אל תום הצעיר. "אם אתה בוחר לעשות משהו מדהים כמו זה, אז בנקודה מסוימת, בדיוק שם, חבר, אתה צריך לבחור לתת לדברים לקרות. המונולוג הפנימי הזה שממשיך אצלך הוא הרסני לחלוטין ולגמרי לא בריא. אתה לא משתגע. אתה רק עושה את זה במשך יותר מדי זמן ואתה צריך להתרחק קצת".

    כמה ימים לפני ההופעה בסוף השבוע השני של פסטיבל קואצ'לה באפריל, רדיוהד נמצאים מאחורי הקלעים בתיאטרון היווני באוניברסיטת ברקלי, מתכוננים לאחת ההופעות האחרונות שלהם בסוף סיבוב ההופעות. יורק מחכה לילדיו המתבגרים, קולין עושה סידורים על מנת לבקר במוזיאון אמנות בסן־פרנסיסקו בבוקר למחרת, וג'וני יושב לבד בחדר ההלבשה, מדפדף בכריכה רכה של ספרו של אוולין וו מ־1942, Put Out More Flags.

    20 שנה אחרי, רדיוהד עדיין יחד, כשההרכב המקורי שלהם עדיין נמצא פה בשלמותו. זה לא אומר שלא היו פה זעזועים רציניים. יורק מודה שהוא הקשה מאוד על הלהקה כשהוא שינה את הכיוון למען Kid A. "האחרים לא ידעו בעצם מה יש להם לתרום", הוא אומר. "כשאתה עובד על סינתיסייזר, זה כאילו אין לך שום קשר. גרמתי לחיים של כולם להיות כמעט בלתי אפשריים".

     

    אבל המהפכה המתמדת שהתחילה עם OK Computer הבטיחה את מקומה הבין־דורי של רדיוהד בתור אחת מהלהקות הכי מתקדמות של המאה ה־21. המסע שלהם לקח אותם לנקודה שבה, למשל, ג'וני מתנגד לא רק למילה "רוק" אלא גם למילה "להקה" כדי להגדיר אותם - ובאותו אופן, לצורך העניין, לרעיון שהוא "גיטריסט". ג'וני רואה את רדיוהד כ"סוג של סידור כדי ליצור שירים עם כל טכנולוגיה שהיא שמתאימה לשיר. הטכנולוגיה הזו יכולה להיות צ'לו ויכולה להיות לפטופ".

     

    כרגע הם נמצאים בעיצומו של סיבוב הופעות לקידום האלבום התשיעי שלהם, A Moon Shaped Pool מ־2016, שהם הוציאו בהפתעה במאי שעבר, בלי שום ראיונות לעיתונות ומעט מאוד יח"צ. "לא היינו במצב ממש לדבר על זה כשהוא יצא", אמר אובריין, בורר את מילותיו בקפידה. "לא רצינו לדבר עליו בהתחשב בזה שהיה די קשה לעשות אותו. היינו במצב די עדין, והיינו צריכים למצוא מחדש את הידיים והרגליים שלנו", הוא עוצר. "אני לא רוצה לדבר על זה יותר, אם זה בסדר. אני מרגיש שהאבק עוד לא שקע. זאת הייתה תקופה קשה".הוא מרפרר בעדינות לעובדה שיורק חווה טרגדיה שכל מה שהוא עבר בניינטיז מחוויר לעומתה. אשתו לשעבר, רייצ'ל אוון, אם שני ילדיו, הלכה לעולמה בדצמבר אחרי מאבק ארוך בסרטן. הם נפרדו בשנה שלפני כן, אבל היו יחד במשך 23 שנה. אף אחד מחוץ למעגל הקטן של החברים הטובים לא ידע בכלל שהיא חולה, אבל הצער של יורק מחלחל כמעט אל תוך כל שיר ב־A Moon Shaped Pool. "היו הרבה דברים קשים שהתרחשו באותו זמן, וזו הייתה תקופה קשה עבורנו כאנשים", אומר יורק. "זה נס שהאלבום הזה בכלל נעשה".

     

    בניגוד ל־Ok Computer - ושאר הקטלוג של רדיוהד ברובו - הלהקה נכנסה לסשן ההקלטות עם כמה דמואים של יורק שהיה צריך קצת לשייף. "לא היו חזרות", אומר אובריין. "פשוט נכנסנו ישר להקלטה. הרבה מהשירים הסתובבו פה כבר בעבר. הסאונד נוצר תוך כדי ההקלטה".

     

    אבל איכשהו סיבוב ההופעות שהגיע אחרי האלבום הכי עצוב של רדיוהד הפך לחוויה שמחה. "אני ממש נהנה", אומר יורק. "זה מרגיש מאוד משחרר, וזה לא משהו שאניאומר לעיתים קרובות".

    ועדיין, התוכניות שלהם אחרי שסיבוב ההופעות ייגמר בתל־אביב באמצע יולי לא ממש קיימות. "הייתי רוצה שיהיו לנו עוד הופעות", אומר קולין.

    יורק מוכן לשקול את הרעיון להקליט שוב חי את המוזיקה כלהקה - לראשונה מאז 1997. "תמיד הייתי קיצוני בהתנגדות שלנו להיות להקת תופים־גיטרה־בס", אומר יורק. "אבל אם זה מה שאנשים רוצים לעשות, אני זקן מכדי לעמוד שם מולם עם פטיש ולצעוק: 'אנחנו צריכים לעשות את זה, צריכים לעשות את ההוא!' אני רוצה שכולם ירגישו חופשיים". הוא מחייך. "אבל, אתה יודע - זה לא קל".

    תרגום: בנימין טוביאס

     

    7nights@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 11.07.17 , 14:00