חמש שעות לפני ההופעה בארנה־3 היפהפייה של דבלין. רדיוהד עולים לסאונד צ'ק. הם תמיד עולים נורא מוקדם ותמיד ראשונים, לפני להקות החימום. לוקחים את הזמן שלהם ברצינות תהומית, שהפכה לשמה הנרדף של הלהקה. תום יורק מבצע בפעם המיליון את Everything in its Right Place, הפתיח הנפלא של 'קיד A', כדי להיות משוכנע שאכן, הכל במקום הנכון.
חברי להקת רדיוהד בראיון נדיר
אני מציץ מאחורי הקלעים אל יציעים ריקים לחלוטין. הרחבה מתחת לבמה נטושה. אף עמדת בירה מאחור, והאמינו לי, יהיו בהמשך מלא, לא מעיזה להיפתח. הבמה כמובן נקיה מכל גורם זר. איש לא פוגע בקודש הקודשים. גם לא שי בן צור וחבורת הנגנים הרג'סטנים המקסימה שלו מהפרויקט Junun, שמארחים לי לחברה, תאנים, מים וצחוקים, ומחכים בסבלנות הודית בחדר הסמוך. הם אלה שאיפשרו לי להתחזות לאיש הפקה - אמרתי שאני מכין את התה - ולקבל את התו הנחשק, support guest, המקנה לך את הזכות הנדירה להיכנס אל המרחב הסטרילי המוגן של רדיוהד.
אז זה רק אני פה ממול, ושרונה קטן. בת זוגו ואם ילדיו של ג'וני גרינווד. החוליה הישראלית המשמעותית של רדיוהד. את זה אנחנו אומרים - קטן מנסה להרחיק עצמה, שוב ושוב, מהמעמד המחייב מדי. "אני משתדלת להימנע מקרדיטים", היא אומרת, "ובאמת, אני וג'וני אנשים פרטיים. החיים שלי זה לא רדיוהד. אני שומרת על הפרדה. העבודה של ג'וני לא נכנסת אלינו הביתה".
אלא שלפעמים אין ברירה והמחסומים נפרצים. בזמן שאנחנו מקשיבים לתום בחזרה, נכנס פנימה איש הפקה של הלהקה, ופונה אל קטן. "מה לעשות עם כל המיילים שמגיעים מה־BDS?" הוא שואל. "תתעלם מזה. פשוט תשכח מהעניין", חותכת קטן. מאוחר יותר אני מבקש ממנה להתייחס לסערת הגעתה של הלהקה לארץ, וללחצים המופנים כלפיה על ידי גורמים הקוראים לחרם תרבותי מלא על ישראל.
"אין לי מושג איפה זה עומד, אני לא רואה את העיתונים ולא קוראת מה שכותבים", עונה קטן. "אני מבינה שמאוד־שמאוד אוהבים לכתוב על ה־BDS בארץ. ואני לא מבינה, למה נותנים לזה במה? את מי זה מעניין? אל תתעניינו בזה (צוחקת). מה יש להתעניין בזה, בחבורה של, אתה יודע... נו, אל תיתן לי להיכנס לזה".
בעוד חמישה ימים, ב־19 ביולי, תתקיים ההופעה המיוחלת של רדיוהד בארץ. ה־הופעה של השנה, בעצם השנים האחרונות: הלהקה הטובה והחשובה בעולם, בשיאה - ותודה לאל, אין גולדן רינג ושאר VIP - למרות ואולי דווקא בגלל שרבים לא רוצים לראות אותה כאן, ובזמן אמת. והזמן הזה התארך. 17 שנה מאז ההופעה האחרונה בארץ הקודש, נצח עבור האוהדים הוותיקים הרבים, וחלום עבור דור של רבים חדשים, שלא האמינו שזה יכול לקרות, בעיקר מהסיבות הפוליטיות. "נכון, הייתה תחושה שזה לא יכול לקרות", אומרת קטן ומחייכת, "אולי בגלל המרחק. להטיס את כל הציוד". צוחקת שוב. "די, בוא נעזוב את זה".
מסביב להרכב מנסים לשדר עסקים כרגיל. אבל התכונה וההתרגשות ניכרות. זו גם תהיה ההופעה האחרונה בטור הנוכחי, המצומצם ממילא. יקדמו לה שתי הופעות חימום, שתיהן שילוב מחמם לב של ישראל־עולם, שנבחרו עבודת יד על ידי רדיוהד. הראשונה של דודו טסה והכוויתים, שהתלוו ללהקה גם בטור האחרון באמריקה. אחריה שי בן צור והפרויקט הרג'סטני Junun, שמתלווים אליהם עכשיו באירופה, ביחד עם ג'וני גרינווד עצמו. ואז רדיוהד, הופעה מעולה כי הם לא יודעים אחרת, במשך שעתיים וחצי. והזמן סגור בחוזה. תשאלו את המפיק הישראלי ערן אריאלי, 'נרנג'ה', שהחל לייבא לארץ אמנים קטנים שהוא אוהב, ובסוף מביא את רדיוהד.
נשמע כמו סגירת מעגל נוסטלגית, במקום שבו הם בעצם פרצו לראשונה, מחוץ לבריטניה.
קטן: "גם אני הסתכלתי על זה ככה, אבל זה מקרי לחלוטין ובטח שאין לזה קשר אליי. הם פשוט רצו לבוא לישראל, לא שום דבר נוסטלגי. ולמען האמת, כרגע זה נראה יותר כמו כאב ראש גדול, מאשר אירוע מרגש. קודם כל ההופעה ביולי בתל־אביב, אני חושבת על החום ועל הלחות של יולי, אני לא חושבת שהם אי פעם עמדו במזג אוויר כזה. אולי צריך שישימו מאחוריהם מאוורר גדול.
"ועכשיו אנחנו שומעים שפירסמו בארץ, את החדר שהם אמורים לשהות בו במלון דן. וזה נורא", מוסיפה קטן. היא מכוונת להודעה שפירסם על דעת עצמו רני רהב, בשם מלונות דן, שחשפה את העובדה הזו, מן הסתם לשם גזירת קופון יחצני. ביג מיסטייק. יוג': רדיוהד הם ההגדרה של שמירה קנאית על פרטיות. הלהקה, מספרים בהפקה הישראלית, נוהגת לרשום עצמה מראש במספר בתי מלון, ולא לגלות עד הרגע האחרון איפה יהיו, על מנת למנוע חשיפה מוקדמת והצקות. הודעתו של רהב, בהתאם, נענתה בביטול מיידי ותקיף של ההזמנה שכבר נעשתה.
קטן: "בכל העולם לא עושים דברים כאלה, רק בישראל. איזו פדיחה! זו ממש חוצפה. זה גם לא חוקי, מה אתם מפרסמים מי נמצא אצלכם במלון? אז הנה זה כבר מתחיל, הפדיחות כשמגיעים לישראל. כמו האנשים האלה שצועקים בתור. וחבל! חבל, כי אני בחרתי במלון דן, בגלל אותה נוסטלגיה שדיברת עליה (צוחקת). אמרתי, לפחות יהיה לנו נוף, קרוב בתל־אביב, אפשר לברוח לים, ללכת ליפו, לאכול אצל אבו חסן, נוכל לעשות דברים. ופתאום עכשיו, מתברר שאנחנו לא יכולים להישאר שם. כנראה שכחתי מה זה ישראל".
בחייאת, זה האירוע הכי גדול פה.
"כן, וזו אחת הסיבות שפתאום התחלנו להרגיש באסה. באסה שזה ככה. לא מספיק שזה ביולי, באסה שזה יהיה בכזו היסטריה. זאת אומרת, עכשיו נהיה אסירים במלון. נצטרך למצוא מלון חדש שיהיה בו טוב להיות אסירים. אולי כדאי לבקש מכולם: תנו מרווח נשימה!"
× × ×
'רדיוהד', על שם שיר של טוקינג הדס, היא אותם חמישה חברים מאוקספורד, שפועלים יחד כבר למעלה מ־25 שנה. נעה קדימה בקפיצות קוואנטיות, חמורת סבר, לא מגניבה, נעדרת לכאורה הומור; הלהקה הכי טובה בעולם, שיודעת שהיא כזו, וזה אפילו לא קרוב.
החברים ברובם מנהלים חיי משפחה צנועים מהבסיס באנגליה, ומנסים לשמור על שפיות ואנונימיות, גם כשכל שיר חדש או הופעה שלהם מתקבלים ברעש גדול. עד כדי כך שפרטים על משברים בחיי ההרכב, והיו כאלה, כמעט לא דלפו החוצה. או להבדיל, מידע על פרידתו של יורק מבת זוגו במשך 23 שנה רייצ'ל אוון, ופטירתה זמן קצר לאחר מכן, בסוף 2016, ממחלת הסרטן.
אף פעם אין לדעת איזה שירים ינוגנו בהופעה של רדיוהד. הנה 20 מהיותר אהובים. מה הכי הייתם רוצים לשמוע? | יהודה נוריאל
שעות לפני שתתחיל ההופעה בדבלין אני מנהל שיחות בחוץ עם הקהל המתאסף מבעוד מועד. דיוויד, למשל, כבן 45, דווקא קתולי שהגיע מצפון־אירלנד, שעודנה חלק מהממלכה הבריטית. כלומר, שם הוא מיעוט, כאן הוא הרוב. הוא מספר לי על דור חדש, צעיר, שעבורו כבר אין שום סיפור בנישואים "מעורבים", קתולי־פרוטסטנטי. ובכלל, עניינים כלכליים מכוונים היום הרבה יותר את האינטרסים של בני העולם החדש. שנינו משקיפים על מחאת ה־BDS המתקיימת, כרגיל באירלנד, בסדר מופתי בצד התורים. לא סיפור רציני, דגל פלסטין אחד, ושני פעילים, מבוגרים ונמרצים, המנסים לעשות נפשות בקריאה לרדיוהד להחרים את הביקור בישראל. נרשם עניין לא רב.
בארנה, תום יורק במרכז, מיוסר יותר מתמיד, או בעצם כמו תמיד, מתעוות, נוסק מעלה עם הפאלצט, וברגעים שכיף לו - יש כאלה! - רוקד במגושמות המפורסמת. מימין ג'וני גרינווד, המוח המוזיקלי, עם הבלורית והדיוקן החתוך, האייקון של היפסטר. משמאל הגיטריסט הנהדר אד אובראיין, ומאחור המתופף פיל סלוויי, יציב כמו רואה חשבון, ואח של ג'וני, קולין גרינווד, שדומה לרוקר אנגלי מהדור הישן, מבסוט מהחיים ומאיץ בקהל לבקש "להיטים". עניין ידוע: איש לא יודע מה רדיוהד ייתנו בהופעה נתונה, הסט־ליסט משתנה, לעיתים עד רגע ההופעה ממש. הם מבצעים לפחות 25 שירים שונים, ותמיד־תמיד יהיו כאלה שיישארו בחוץ.
בכל מקרה, ההופעה מופלאה. וזו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותם. מופע מחשמל, מינון מדויק בין קטעים מהורהרים להתפרעויות חורכות, הקהל עף עד לתקרה ומסרב להיפרד, גם אחרי שבעה הדרנים. "הם תמיד נותנים הופעות מצוינות", אומרת קטן, "קשה למצוא אחת שהיא פחות מזו - ואם זה קורה, זה רק כי הקהל לא זורם. אבל מבחינתם? ההופעה קדושה".
והשיר שאת הכי אוהבת?
"'דה בנדס'. והם אף פעם לא מנגנים אותו! כל פעם אני אומרת לג'וני, אולי הערב? הוא אומר לי כן - ואז הם לא". צוחקת. "שכחו ממנו".
× × ×
קטן היא ילידת קריית־אונו. הוריה עולי שנות ה־50, אמה המנוחה מאלכסנדריה, אביה יבדל"א מבגדד. "אבא עלה לבד לארץ דרך איראן. יתר בני המשפחה לא רצו לעזוב את עיראק. הם אמרו, 'טוב לנו כאן'", היא מספרת, "לבסוף הם נאלצו לעזוב, וגרו כאן באוהלים, אחרי ששם היה להם מעמד מכובד. לא פשוט".
היא הבת הצעירה בין ארבעה אחים. "הנסיכה? אולי הכבשה השחורה", היא צוחקת. בגיל צעיר עברה משפחתה לנהריה. "והייתה לי ילדות נהריינית טובה. נוסעים באופניים לבית הספר. הולכים לים אחרי הלימודים. פריפריה? מבחינתי תל־אביב היא הפריפריה. אני שמחה מאוד שלא גדלתי בה, מקום קר ומנוכר. נהריה הייתה בעבר עיר ממש מקסימה, שנותרה עבורי מקום של זיכרונות ושקט, שאתה לא יכול למצוא בתל־אביב. אבל ככל שהזמן עבר היא הפכה להיות מזעזעת, מחרידה. עזוב, לא רוצה להיכנס לזה".
היא עצרה בתל־אביב לתקופה קצרה בתחילת הניינטיז. בדיוק בעת שרדיוהד, אז להקה צנועה, עשתה את הופעותיה הראשונות מחוץ לאי הבריטי דווקא כאן, שלוש הופעות במועדון "רוקסן". שם הכירה את ג'וני גרינווד. ומאז הם יחד. אלא שכל ניסיון לחלץ ממנה פרטים על חייהם נענה בסירוב נחרץ ומפורש. עד כמה היא חשאית? אין לה אפילו תמונה באינטרנט, ואת זו שמתפרסמת כאן, קיבלנו רק אחרי תחנונים ומו"מ ארוך. ומדובר בצלמת, כן.
"אני מקפידה על זה", היא צוחקת, "לא תמצא תמונה שלי, ואני לא נמצאת בכל הרשתות האלה, זה בעיקר רעש. אנחנו סולדים מזה. אני יודעת שיש סקרנות טבעית בארץ בקשר אליי, אבל הפרטיות זה הדבר הכי חשוב שיש. אף פעם לא הייתי בקטע של להיחשף. באנגליה לא ניסו להציק לנו, זה לא שג'וני או אני מעניינים את הסאן או הדיילי מייל. בארץ העיתונות יותר אגרסיבית". צוחקת. "לכן הראיון הזה הוא הראשון וגם האחרון שאתן".
גרינווד וקטן מתגוררים בקביעות באוקספורד. "זה הבית", היא אומרת, "בערך 20 שנה שם, עד שאומרים שיש לי כבר מבטא אנגלי. ולארץ אנחנו מגיעים באופן די קבוע, בערך פעמיים בשנה". בזמן שאנחנו מבלים עם הלהקה באירלנד, שלושת הילדים המשותפים שלהם נשארו שם, הם כבר רגילים להסתדר לבד. טמיר בן ה־14, אמרי בת ה־12, וזוהר בן התשע.
היה חשוב לך שלילדים יהיו שמות עבריים?
"כן. זו החלטה. כי אנחנו מחשיבים את עצמנו כמשפחה יהודית. הילדים גדלים כיהודים, בית עם מזוזה, מדי פעם שבת, חגים, אנחנו לא בית נוצרי, והילדים לא אוכלים חזיר. יש דברים שחשוב לי לשמור עליהם".
הפרטיות והשלווה היחסית שלהם הופרו, כאשר התעורר הפולמוס האחרון בנוגע להגעת הלהקה לארץ. זה התחיל ברוג'ר ווטרס, מהקולות הבולטים בתנועת ה־BDS, שפנה לרדיוהד בבקשה שלא להגיע ארצה. תום יורק, בתגובה מיידית ויוצאת דופן, ירה בחזרה: "איזו התנשאות מעליבה! מי הם שיורו לנו מה לעשות? מה אנחנו, מפגרים שלא יכולים לקבל החלטה מוסרית בעצמנו?" אמר, והוסיף כי הוא בעד שיח פתוח ואינו תומך בחרם. "כל זה יוצר אנרגיה מפלגת. אתם לא מאחדים בין אנשים... אם יוצרים פילוג, מה תקבלו? תקבלו את פאקינג תרזה מיי, תקבלו את נתניהו. תקבלו את פאקינג טראמפ. זה מפלג".
בין היתר, הוא הזכיר באוזני כתב הרולינג סטון את מצבם המיוחד של גרינווד וקטן: "האיש שיודע הכי הרבה על הדברים האלה הוא ג'וני. יש לו גם חברים פלסטינים וגם חברים ישראלים והוא נשוי ליהודייה־ערבייה... כל האנשים האלה שעומדים ממרחק ומנופפים בדגלים לעברנו ואומרים, 'אתם לא יודעים כלום על זה' - דמיינו כמה מעליב זה בשביל ג'וני".
והנה רק השבוע, הבהיר שוב יורק, כשהלהקה מאחוריו על הבמה בפסטיבל בגלזגו, את עמדתו בעניין. מול מפגינים פרו־פלסטינים שהניפו דגלי פלסטין הוא סינן "אנשים מזוינים" והראה להם אצבע משולשת.
די מדהים. המושג "יהודי־ערבי" מקובל בארץ, אם בכלל, אצל מזרחים רדיקליים. ופתאום לשמוע את זה מתום יורק!
(צוחקת) "האמת, זה בזכות דודו טסה. דיברנו על זה פעם, דודו אמר את המושג הזה, 'יהודי־ערבי', ועניתי, אתה ממש צודק. זה פשוט נכון. אז בהתחלה זה התחיל כמו בדיחה בטוויטר, כתבתי באינפו, I am an Arab Jew, ולא ציפיתי שמישהו ישים לב. אבל כשהנושא התעורר, נאלצתי להגיב, כדי להשתיק כמה פיות. וכן, אני יהודייה־ערבייה".
איך זה הרגיש, להימצא במוקד הסערה?
"זה לא היה קל. פתאום אני רואה את השם שלי בכל מקום. ובכלל, אתה מתחיל להרגיש זר בארץ שאתה גר בה. אתה קולט שהקטע האנטישמי נמצא פה, בכל פינה. אתה יודע, ברגע שאתה פותח את הפה לדבר, ישר שואלים מאיפה אתה. ואני לא אוהבת לענות על זה. מנסה להימנע. והדעות הבריטיות הן ממש אנטי. כל מיני בריטים שומעים את המילה ישראל ותוקפים, גם בגלל המדיה, הבי־בי־סי.
"אני חשופה לזה יותר כי אני חיה בחו"ל. למי שגר בארץ יש מה שמגן עליו, אתה יהודי, ישראלי, הולך ברחוב ומרגיש כמו כולם. אבל כשאני הולכת ברחוב ומדברת עם הילדים שלי עברית, אני לפעמים מסתכלת לצדדים. ולפעמים אנחנו לוקחים מונית ואני אומרת להם, תדברו אנגלית".
וזה עוד באוקספורד, העיר האוניברסיטאית, הליברלית והנאורה.
(צוחקת) "אין באמת דבר כזה".
× × ×
גם אם היא מתאמצת להכחיש, קטן היא המוקד לחיבור בין רדיוהד לאמנים הישראלים, שיופיעו בארץ גם עכשיו. הקשר שלה ושל ג'וני עם דודו טסה נוצר עוד ב־2005, דרך אחותה, שראתה אותו בהופעה בכפר לימן. היא שידכה בינו לבין גרינווד, נולדה מזה הגיטרה שהוקלטה ב'איזה יום', וחברות לאורך השנים. כזו שמגיעה לשיאה עכשיו, עם ההזמנה היוקרתית לטסה ולכווייתים לחמם את רדיוהד בטור האחרון באמריקה, וכמובן גם כאן בארץ.
"זה מחמם לב, ומעורר גאווה מאוד גדולה", מספרת קטן. "ראיתי את דודו והכווייתים במיאמי. הם שרו בערבית כל ההופעה, והאמריקאים לא ידעו בהתחלה איך לאכול את זה, פשוט היו בהלם. עומדים, לא יודעים מה לעשות עם עצמם. ועד הסוף הם פשוט כבשו אותם. מרגש מאוד".
קטן היא אמנית וצלמת מוערכת, עם תארים באמנות מאוקספורד, ומי שעבודותיה הוצגו לא פעם בתערוכות נחשבות, לצד כאלה ששימשו עטיפות לעבודות של גרינווד. היא משתתפת גם בפרויקט המשותף של בעלה ושל שי בן צור, Junun. בן צור הוא מוזיקאי ישראלי נהדר הפועל זה שנים בהודו, ומחבר מסורות עתיקות למוזיקה מקורית, שירים בעברית, אורדו והינדי, ואנסמבל נהדר של זמרים ונגנים רג'סטנים ממחוזות שונים בתכלית.
החיבור לגרינווד הוא עוד סיפור סינדרלה, כמעט מקרי. בן צור, מצידו, כמעט לא הכיר את רדיוהד. "אוקיי קומפיוטר? קיד A? ידעתי שמשהו חשוב קרה איתם, אבל לא הייתי באינטראקציה עם החומרים. זה לא היה העולם שאני בתוכו", סיפר לנו במבוכה חיננית. "ואני לא נחשפת למוזיקה ישראלית, אלא אם כן ממש ממליצים לי", מוסיפה קטן. "ככה יצא שנחשפנו לאלבום של שי, ששבה את ליבנו. מישהו אמר לי, 'שי בן צור, תזכרי את השם'. בדיוק יצאנו מהארץ ובשדה תעופה ניסיתי להיזכר בשם. איכשהו קפץ לי לראש, כי יש לי בן דוד שקוראים לו צור, וככה הצלחתי לשחזר (צוחקת). ולמזלנו הרב, האלבום היה בחנות 'התו השמיני' בדיוטי פרי. הקשבנו לו ופשוט לא יכולנו להפסיק. מאוחר יותר, שי היה בדיוק בצפון הארץ, ונוצר החיבור".
מהחיבור בין השניים נולדה יוזמה לעשות משהו משותף, המבוסס על המוזיקה של בן צור. "והרעיון להקליט במבצר התחיל משיחה שלי עם שי", מספרת קטן. "המחשבה הייתה להוציא את המוזיקה מהסטודיו ולנסות להקליט במקום אחר לגמרי. כמו מה שרדיוהד עושים, שוכרים בית גדול ומקליטים בו. אמרתי לשי, 'אם נצליח למצוא מקום כזה, אני בטוחה שנצליח לערב את ג'וני והוא יהיה בעניין. הרעיון היה ששי ימצא מקום קסום בהודו".
בן צור לא סתם מצא מקום. הוא קיבל מהמהרג'ה של ג'ודפור את מבצר מהרנגר המפואר, שאין תייר ישראלי שלא מתעלף מולו. אגף שלם בארמון נסגר למשך שלושה שבועות והפך לסטודיו לטובת האורחים: בן צור, 20 מוזיקאים רג'סטנים, והמפיק המוזיקלי של כל הפרויקט, שגם מנגן בו, ג'וני גרינווד. אלא שחבר מביא חבר, ואל גרינווד הצטרף גם נייג'ל גודריץ', "החבר השישי" והמפיק הקבוע של רדיוהד.
ועוד חבר אחד: פול תומאס אנדרסון, אולי במאי הקולנוע המעניין והנחשב ביותר שפועל כרגע בעולם ('בוגי נייטס', 'מגנוליה'). "פול הצטרף ברגע האחרון", מגלה קטן, "הוא חבר טוב שלנו, מאז העבודה עם ג'וני על המוזיקה של 'זה ייגמר בדם' ו'המאסטר'. והיה רגע מצחיק. לא הבאנו את עצמנו למצב שנבקש ממנו שיבוא לצלם, זה נשמע אבסורד. אבל פול שמע מנייג'ל (גודריץ') שאנחנו נוסעים ושאל, 'אני יכול להצטרף?' ענינו, 'אתה רציני? תרצה לבוא?' 'בטח!' הוא ענה. 'אוקיי, אז רק אם אתה עושה לנו עשר דקות סרט' (צוחקת). הכל לא מתוכנן. ולא רצינו להביא אנשים אחרים".
מכל זה יצא אלבום מוערך ומומלץ, סדרת הופעות ברחבי העולם - גם בארץ, כאמור - והסרט הדוקומנטרי הפואטי של אנדרסון, Junun. אלה, בתוספת לתערוכת צילומים של קטן, שתיעדה את כל הפרויקט הייחודי. כולם יוצגו בערב מיוחד במלון והמרכז לאמנויות 'אלמא' בזכרון־יעקב, מחר, ב־15 ביולי.
"הרעיון היה שאני ואיאן פטריק, הצלם השני, נקים סטודיו קטן ובו נצלם פורטרטים, כמו של תמונות ישנות, שייראו כאילו צולמו לפני מאה שנה", מספרת קטן על עבודותיה. הנגנים התלבשו מדי יום בתלבושות שונות, קטן צילמה, פיתחה וצבעה אותן בשמן. "תהליך שמעניק לכל תמונה את הבלעדיות שלה", היא אומרת, "קול שיישמר ייחודי ואותנטי, בעידן השיעתוק והשיכפול".
וזה גם מה שעומד מאחורי האמנות של גרינווד ורדיוהד, כמו גם החיבור שלהם לדודו טסה והכוויתים, או לשי בן צור והרג'סטנים: קול מיוחד. "זה היה הרעיון", היא אומרת, "לעשות משהו אותנטי, שבא מהלב של ישראל. במקום להביא מוזיקה שמנסה להישמע כמו משהו אחר, וזה קורה הרבה עם מוזיקה בישראל. בארץ יש את הקטע של, 'בוא נישמע כמו זה וזה', ולא, 'בוא ננסה לראות מי אנחנו'. לכן דודו, לכן שי. ולאנשים היה קצת קשה עם זה בהתחלה. היו בהלם. אבל זה כל העניין".
יש לך נקודת מבט נדירה על הלהקה. את זוכרת למשל איפה היית כשיצא אוקיי קומפיוטר?
"בטח. למדתי בקולג', אפילו לא הייתי בפתיחה שלהם בספרד, כי הייתה לי בחינה. אין ספק שאני רואה הכל מקרוב, אבל זה יישאר אצלי, ולא אשתף פרטים לעולם. כי תמיד היינו פרטיים ותמיד נישאר".
ובכל זאת, מבט מהיום על ההופעה הראשונה, 1993 ברוקסן?
"נו, אתה יודע. פעם היינו צעירים, היום כבר לא. עברנו תקופה. כמובן שיש געגועים לתקופה ההיא, שהייתה מקסימה. אבל זה לא שונה מילד, למשל, שמתגעגע לתקופת בית הספר, ולאמא שמכינה לו סנדוויץ'. רגשות טבעיים".
לאן התחנה הבאה?
"אנחנו נוסעים לגלסטונברי יחד. יש לי ממש סלידה מכל הפסטיבלים האלה, אבל הפעם הילדים מצטרפים אלינו, ועוד כמה חברים, ככה שזה נהיה ממש אירוע. לקחנו אוהל טיפי לכולנו יחד, ללילה אחד. זה סביר. בטח לא להתגולל שם בבוץ (צוחקת)".
ובארץ תישארו לכמה ימים? מצדה, ג'רוזלם?
"לא נראה לי. את מצדה וג'רוזלם הם עשו בפעם האחרונה. אולי אקח אותם לאבו חסן לאכול חומוס. תגיד, אתה חושב שיציקו לנו?"
