שישי 15 בדצמבר 2017
ידיעות אחרונות
ג'וליה פרמנטו
7 לילות • 11.07.2017
רישום פלילי
ג'וליה פרמנטו הייתה בת 16 כשפוענח הרצח האכזרי של אסף שטיירמן. רק עכשיו היא מצליחה להשתחרר מהאובססיה שפיתחה לפרשה, בספר חדש שהופך את כפר־סבא לטווין פיקס הישראלית ואת הרוצח למושא פנטזיה
איה אליה | צילום: גבריאל בהרליה

הוא גבוה מאוד ויש לו תלתלים שאטניים. חתיך כפר־סבאי, חתיך של אזור השרון. הוא מלווה בחבורת שוטרים שנמוכים ממנו באופן משמעותי. זה נראה כאילו כולם סביבו רועדים ולא ברור אם הם רועדים בגלל הנסיבות החמורות של הרצח או בגלל הנוכחות שלו. פעולה אחרי פעולה הוא מתאר מה קרה. בלי להתבלבל. הוא לא מנסה להסתיר שום דבר. לא מכבודו לשקר או לעשות מניפולציות, והוא גם לא מנסה להוריד מחומרת המעשה. זה בין יוהרה לחוצפה למשהו מעורר הערצה: הוא לוקח אחריות על מעשיו.

 

קראו את הפרק הראשון

 

"והשוטרים, הם לא יכולים לעמוד בזה. הם שואלים אותו שוב ושוב מה המניע. כאילו, הדבר הכי מתבקש, שאלת המניע האנושי, 'למה עשית את זה?' - מה יותר בסיסי מזה? והוא עונה 'אין למה. רי"ש, צד"י, חי"ת. רצח. מה אתה לא מבין?' וזהו. זה המֵעֵבֶר. מישהו שלא עונה על השאלה 'למה', נוגע בַּמֵעֵבֶר. זה היה נכון אז כטינאייג'רית, שהבינה את זה בדרך מעוותת, לא מוסרית, וזה עדיין נכון. וזה גם ההבדל הדק והמשותף הגדול בין ספרות לרצח. אין למה".

למרות ששניהם גדלו בכפר־סבא פחות או יותר באותן שנים, סביב אותן החורשות, אותו התיכון ואותו הקניון, ג'וליה פרמנטו מעולם לא פגשה את רעי חורב, מי שהתגלה בשנת 2000 כרוצח של אסף שטיירמן בפרשה שזכתה מאז למעמד איקוני. שלושה בני נוער משועממים יושבים במרפסת, מעשנים ג'וינט, מחליטים להוביל ליער אוסישקין נער בגילם ולהרוג אותו במכות אבן ובדקירות פגיון. ככה, בלי סיבה.

"היינו בכיתה י' כשנחשפו הרוצחים בחדשות, והם התגלו כנערים רהוטים ויפים, בני טובים מאוד־מאוד מרשימים", מספרת פרמנטו, היום בת 33. "הם היו קצת כמונו, או קצת כמו מי שאנחנו רצינו להיות - רק שהם רצחו. ופתאום זה הרגיש קצת אחרת ללכת בכפר־סבא. זו כבר לא כפר־סבא 20 דקות מתל־אביב, נהיינו אמריקה. ולא רק שהיינו אמריקה - עשינו את זה טוב. זה הביא לעיר סקס־אפיל".

 

 
רעי חורב בבית המשפט, 2001
רעי חורב בבית המשפט, 2001

 

 

את כפר־סבא הזו, טווין פיקס נוסח ישראל, מתארת פרמנטו בספרה החדש 'כפר סבא 2000' (הוצאת פן וידיעות ספרים). דפני ודוד, גיבורי הרומן, תלמידים מבריקים־משועממים במגמת הקולנוע היוקרתית של תיכון רבין, מטלטלים את נעוריהם המוגנים בעקבות הדי הרצח. מצטטים משוררים, מעריצים במאים, ובאותה מידה נמשכים גם לגיבורי הפרשה ההיא, מתגלגלים לשחזורי מחווה מצמרמרים ביער אוסישקין, מתנסים באלימות מיד ראשונה.

"ישראל היא מקום אלים. כל פעם סוג האלימות משתנה, ושנות ה־2000 זה הפיגועים הכי נוראים: טביעות של כפות ידיים בדם על הוויטרינות במסעדת סבארו, מסמרים במטעני החבלה. אבל הפרשה הזו הביאה אלימות עם אסתטיקה בלֶבֶל אחר לגמרי. האסתטיקה היא הנקודה המכרעת בסיפור. נכון, האכזריות היא בלתי רגילה, אבל אם הגיבורים לא יפים לא מדפיסים עיתונים".

ולא כותבים ספרים. בארה"ב יצא לא מזמן רומן מדובר בהשראת הנערות הרוצחות של צ'ארלס מנסון. בטלוויזיה סדרות כמו 'הג'ינקס' ו'צל של אמת' על תאיר ראדה שוברות שיאי צפייה. וגם הספר שלך מזין את ההיקסמות הזאת מרוצחים ומאכזריות. את עסוקה בהשלכות המוסריות של זה?

 

"פסינציה מאלימות היא לא המצאה מודרנית. מה שמעניין זה מה עושים איתה. העולם שאני מתארת בספר היה העולם שלי כשהייתי בת 16 בכפר־סבא. שאלת הכריזמה רדפה אותי. שנים חשבתי שאם בגיל 16 הייתי נתקלת במישהו כמו רעי חורב, בטוח היה לי קראש עליו. השאלה אם הייתי יכולה להתאהב, אם הוא היה מפעיל עליי את קסמיו, אם הייתי יכולה להיגרר לדבר כזה - לא הניחה לי. ועם זה הספר מתמודד. עם הסקסיות שבדבר".

 

מה משך את ג'וליה בת ה־16 לרעי חורב?

"הוא חולש במקביל על שתי קטגוריות. קודם כל תחשבי על השם הזה, רעי חורב. בכפר־סבא של אז, שהיא מדינת אשכנז, אין יותר ממנו. הוא בטופ. אז מצד אחד הוא פרח הציונות, ומצד שני הוא לא סחי, הוא אוֹף, יש בו אכזריות, שוליים. בחברה הישראלית לא חסרים רוצחים. לא כמו רעי חורב, רוצחים לגיטימיים. חיילים. אנשים שהתנסו בהרג אדם אחר, לא משנה מה הנסיבות. הרי רוב האנשים שגדלו איתי הפכו להיות בכירים בצה"ל, אנשים שמטילים פצצות על שכונות שלמות. מי שממש בוער לו להרוג אנשים אחרים יכול לחכות שנה־שנתיים. אז הטייס הקלאסי לוחץ באוטומט על הכפתור, אבל רעי חורב קורא ניטשה, בוחן את הגבולות, חושב. ובעיני הנערה שהייתי בשנים ההן, זה היה מאוד אטרקטיבי. כשנבנתה דמותו התקשורתית, מה שרציתי היה שמישהו כמוהו יתאהב בי, ישים לב אליי ויחשוב שגם אני מיוחדת, שגם אני חכמה, שגם אני רואה את המעבר. הייתי שואלת את עצמי: אם הוא היה נתקל בי ברחבה של קניון ערים, הוא היה מזהה שאני לא כמו כל המפגרות האלה מכפר־סבא? שאני לא אהיה עורכת דין? שלא תהיה לי משכנתה?"

 

דפני, גיבורת הספר, מתאהבת ברוצח וכותבת לו מכתבים. אבל הם לא מכירים, היא לא פוגשת אותו. ניסית ליצור קשר עם גיבורי הפרשה לצורך העבודה על הספר?

"במהלך הכתיבה עלתה האפשרות לפגוש את רעי חורב. יצרנו קשר עם עורך דין, שלחנו פקסים לנציבות בתי הסוהר, כתבנו כמה מכתבים שהגיעו אליו אישית והוא אמור היה להסכים או לא להסכים למפגש. היה חודש מורט עצבים של המתנה, עד שקיבלנו ממנו את הסירוב הסופי".

 

התאכזבת?

"האמת היא שברגעים שבאמת חשבתי שאפגוש אותו, הייתה לי בחילה. קשה לדמיין מה זה עושה להסתכל בעיניים לרוצח כזה. זה הרי משהו שאצטרך לשאת כל החיים שלי. כי אם ישבתי ודיברתי עם רוצח, מה זה אומר עליי? אז נכון, במידה מסוימת כל בני האדם ראויים לחמלה, אבל לא זו הסיבה שאני רציתי לפגוש אותו. אני רציתי לראות את הניצוץ של האלימות בעיניים".

 

 

הוריה ואחיה הצעיר עדיין מתגוררים בכפר־סבא, בבית שבו גדלה - "הווילה שליד פרדס התפוזים. הווילה שלצד כל הווילות האחרות הנחות בשלווה, לא צפופות מדי, לא נוגעות ממש", כמו שהיא מתארת בספר. בתם הבכורה של זוג מעצבים, נכדתו הראשונה של שופט, דמות מוכרת בעיר, שלימד אותה, עוד לפני כיתה א', קרוא וכתוב ושיעורי יסוד במשפטים. "הייתי מאוד מגוננת. הרבה אנשים היו עסוקים בי ובחינוך שלי, וגם בי היה צמא לזה. לשמוע מה המבוגרים מדברים היה הדבר האהוב עליי. גם בבית הספר היסודי הייתי בולטת. ילדה חוצפנית, מתחכמת, משתתפת. אבל כנערה כבר הייתי דבר אחר. פתאום לא היה אכפת לי, הייתי אאוטסיידרית, קצת מופרעת".

 

מה זה "קצת מופרעת"?

"היינו חבורה של בנות והיינו מתלבשות ונוסעות למועדון דינמו דבש בתל־אביב, קונות וודקה תות בקיוסק ליד ומשתכרות מכוסות פלסטיק. היינו מבלות כל הלילה, עולות על מונית לפנות בוקר, מבקשות שהנהג יעצור לנו להקיא, וחוזרות לשעת אפס עם השחור של העיניים מרוח. וכמו אצל דפני בספר, היה הרבה שופליפטינג. זה היה תחביב. שמלות, חולצות, עטים 0.5, צלליות, מסקרה, לא נראה לי שבחיים שלי שילמתי על לק. ואף פעם לא תפסו אותי גונבת. היו לי חיים עשירים יותר מאלו של דפני, אבל כמוה, גם אני כעסתי".

 

כעסת כי מה?

"כי משהו לא הסתדר בין ההבטחות שלחשו לי באוזן ובין המימוש שלהן במציאות. בניגוד לפרברים אחרים, שיש בהם איזה נמנום וטמטום - מהבית לעבודה, לקניון וחזרה - לכפר־סבא היו נטיות אינטלקטואליות. חינכו אותנו לחשוב ועודדו אותנו לקרוא ועשו לנו מנוי לאוזן השלישית בתל־אביב והשמיעו לנו מוזיקה. היה לנו מטען תרבותי. מגיל מאוד צעיר אומרים לך שהעולם לרגלייך ושאת יכולה לעשות מה שרק תרצי, שכל הדלתות פתוחות ושום דבר לא יעצור בעדך. אני גדלתי ככה וכל חבריי גדלו ככה.

"גם המצב הפוליטי יצר את בני הטובים המאוד ספציפיים האלו. הדבר האחד שהיית צריך לעשות כטינאייג'ר בכפר־סבא בשנת 2000 היה לא למות בפיגוע - זה היה הצו. אז היינו מוֹל ראטס, שרצנו בקניון ערים, עישנו שם ג'וינטים ועשינו את כל הדברים שמוֹל ראטס עושים בסרטים אמריקאיים. אבל היו שם גם הנוער־עובדניקים שהיו יושבים וטוחנים ת'ראש שעות על מרקס ואנגלס. אנחנו היינו מקריאים שירים של רמבו מחוץ לסניף של מנגו. היה שעמום, שבזמנו הרגיש קיומי, והיה תסכול. לא הבנתי למה אני כבר בת 17 ואני עדיין לא בודלר. התחושה הייתה של הפקרות. אם היו אומרים לי, תהיי בכירה בסלקום עם דירה ושלושה ילדים, אז אני יודעת שיש צבא, יש תואר, נישואים - יש תהליך. אבל מה שלכאורה נועדנו אליו - ייעוד גדול, לעשות מה שנרצה - לזה אין מתכון".

 

אני מניחה שתמר ועוז אלמוג יסווגו את הדברים שלך כפינוק אופייני נוסח דור ה־Y.

"מה שנדמה כמו פינוק הוא נגזרת של הפער בין החלומות הנורא גדולים ובין האפשרות למימוש. במובן הזה, החינוך הליברלי גובל באי־חינוך. כי אי־אפשר לזרוק הבטחות לאוויר בלי אחריות. את מתבגרת קצת ואת קולטת שאת בכפר־סבא, את לא בפריז או בניו־יורק או במקום שבו הדברים האלה יכולים באמת לקרות. אבל זה חינוך ליברלי, אז בני ה־30 שרוצים להיות אנשי רוח ואין להם איך להתפרנס, לא שומעים מההורים שלהם 'לכו ללמוד הנדסה'.

"ולצד זה גם משהו בכלכלה השתנה. הדור של ההורים שלנו הרוויח - וזהו, עכשיו למדינה אין יותר מה למכור. אז מצד אחד מעודדים אותך לעשות דוקטורט, מצד שני כועסים שאת לא עצמאית כלכלית, וכל הזמן שואלים אותך איפה הילדים. המסר הכפול הזה מייצר חוויית חיים קוטבית. בכל אספקט יש מאבק - מגדרי, כלכלי. והתוצאה היא חידלון. אנחנו חיים בימי הביניים. בעיקר בכל מה שנוגע לנשים".

 

תסבירי.

"בגיל 20 הרגשתי שזה מפחיד לרצות את מה שאני רוצה. שאני הולכת לשלם מחיר עצום על הבחירות שלי. כי זה או שאת האמא עם הוראת הקבע והמזגן המרכזי, או שתסיימי כעלובת החיים, בדירה מתפוררת, בלי יציבות, בלי משפחה. אצל גברים הבינאריות היא לא כזו גסה. אז נשים זה המאבק המרכזי, המאבק הכי מעניין. ולא יצליחו לשכנע אותי שיש משהו יותר חשוב".

 

מי מנסה לשכנע?

"טבעונים. מזרחים. סמולנים. אין מצב. מחצית מאוכלוסיית העולם זה הדבר הכי בוער, וזהו. כל המאבקים האחרים נגזרים ממנו".

 

את תחושת החידלון, ההפקרות, את המשיכה לאלימות, את יחסי הגומלין בין אכזריות לחרמנות, ניסחה פרמנטו כבר בספר הביכורים הפרוע שלה, 'ספארי', שנחת כאן בבום גדול לפני שש שנים, מכתיר אותה כ"ילדה הרעה של הספרות הישראלית". קרקס דקדנטי של צעירים הלומי סמים ואלכוהול, סקס ומותגים, בתל־אביב רקובה, מנוונת, שאליה יגיעו גיבורי 'כפר סבא 2000' אם יתבגרו בכמה שנים.

 

את הספר כתבה כשהייתה בת 24, במשך שנה. "סגרתי את הקובץ והייתי בטוחה לגמרי שלמחרת בבוקר אני מביאה למישהו דיסק־און־קי וידפיסו את זה באלפי עותקים". אבל המציאות הייתה קצת אחרת. שלוש שנים עברו עד שבהוצאת 'אגם' הסכימו להוציא את הספר לאור, אחרי שנדחה על ידי ההוצאות הממוסדות. אז הגיעו גם הביקורות המתפעלות, הראיונות בעיתונים, ההייפ סביב הבחורה שבועטת לספרות הישראלית בביצים.

 

"כש'ספארי' יצא הייתי באימה מוחלטת. פחדתי שיחשבו שזה פורנו, שלא אוכל להסתובב בתל־אביב. יצאתי מהפייסבוק כי פחדתי שאקבל הודעות זימה. טעיתי. בדיעבד, הצלחתי לפצח איזה חלום - גם לכתוב על מין וגם לזכות במעמד הסופרת. לא הסופרת עם עט הנוצה אלא הסופרת עם הווטסאפ".

 

זה חשוב לכתוב על מין?

"נשים כמעט לא יכולות לכתוב על שום דבר אחר. אנחנו תחומות תרבותית לעיסוקים של הגוף. וזה היבט נוסף של היעדר החינוך. אומרים לך, 'תשתמשי באמצעי מניעה'. אוקיי, זהו? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? אני נהנית? אני אמורה ליהנות?"

 

את 'ערות' קראת?

"עדיין לא. ראשית, נעלבתי שלא הזמינו אותי להשתתף. שנית, שמעתי שאין שם אף תיאור של סקס פוזיטיבי, וחבל. אבל אולי רצוי להגיד כבר עכשיו שבספר החדש שלי אין סצנות מין, אז כל מי שמצפה - שישנה ציפיות. אנשים כבר שולחים לי הודעות בפייסבוק, 'זה דומה ל'ספארי?'"

 

יש לא מעט נקודות השקה. הגר בקמן, למשל, נערת המסיבות של 'ספארי', מגיחה ב'כפר סבא 2000' להופעת אורח כמלכת הכיתה. אלו שתי נקודות על אותו רצף ביוגרפי?

"לגמרי. בתיכון בכפר־סבא היא הכי מדהימה והכי יפה, ואז היא באה לתל־אביב והיא עדיין הכי מדהימה והכי יפה אבל מה היא תעשה עם זה? תעשה סמים, תחגוג; אין שום דבר אחר שהיא יכולה לעשות".

 

גם דפני וגם הגר מאוד רזות. כמעט אנורקטיות. עסוקות מאוד בגוף שלהן. זה משהו שאת מכירה מקרוב?

"אני משקיעה אנרגיה משמעותית מהחיים שלי במה נכנס לי לפה ומה לא, ואיך זה משפיע על הגוף שלי. אני ככה מאז שיש לי מוח חושב. בגיל 13, עם חמישה ק"ג עודף, ביליתי עם אוביסים בקייטנות דיאטה של וינגייט, מסבירה להם שאמא שלי אמרה שאני מקדימה תרופה למכה".

 

ואיך זה מתיישב עם ההצהרות הפמיניסטיות? מצד אחד את מכריזה שחשוב לכתוב על מין, ומצד שני נענית לתכתיבים של רזון. 

"תראי, גם לפמיניסטיות הכי לוחמניות יש קווים אדומים. כן, נכון, אני נענית לתכתיב הרזון. ואני אגיד לך את האמת, אני לא חושבת שיש לי את הכוחות להילחם בזה. אין לי את הכוח הנפשי לעמוד בעולם עם עוד עשרה קילו, אישה שמנמנה, ויכולתי אולי להיות כזאת. אבל זה פשוט לא יקרה. זה קשוח. זה דיל רע. וברגע שאנחנו מקבלים את זה שאנחנו חיים בימי הביניים, הכל מסתדר. אנחנו לא אוכלות את מה שאנחנו רוצות. אונסים אותנו. אנחנו מבשלות ומנקות. אנחנו מושפלות ייצוגית וציבורית בכל החזיתות. זהו. זאת הקרקע. ומרגע שהסכמנו שזה הסטטוס קוו, עכשיו בואי נראה מה את עושה עם זה. בשבילי, הדבר הטבעי הוא לכתוב על דמויות, בעיקר נשים, שחוצות גבול. שרוצות תפקידים לא להן".

 

להיות אישה כותבת זה לחצות גבול?

"לא. להיות כותבת, בלי האישה שלפני - זה לחצות גבול. לנטרל את הצירוף הזה, שלא תהיה לזה משמעות לא בתכנים, לא בדימוי, לא בקהל היעד. בגיל 20 אמרתי שבחיים האלה יש לי שתי פנטזיות: לכתוב ספר ולהיות רזה. גרתי אז בשדרות בן ציון בתל־אביב והייתי רואה את מנחם פרי וא"ב יהושע יושבים יחד ב'קפה נח', עפים על עצמם ועל הספרות. היה בזה משהו לוהט - שני גברים, 'העורך' עם המקטרת ו'הסופר'. קינאתי. הייתי עוברת וחושבת לעצמי שיום אחד אני אשב שם, בדיוק באותו שולחן, אני אהיה הסופרת ותהיה איזו עורכת לוהטת כזו ונהיה זוג כזה, פאוור קאפל".

כמה שנים אחרי זה, בחוג לספרות, פרמנטו פגשה את העורכת ליה פן, והגשימה איתה את החלום. אלא שישיבות העריכה על 'כפר סבא 2000' התקיימו במחוזות אקזוטיים יותר מבית קפה תל־אביבי. "באיזשהו שלב נקלענו לוויכוח מהותי סביב הפסיכולוגיה של הגיבורה ולא הגענו לעמק השווה. ואז ליה, שהגיעה לקליפורניה - שם אני עושה עכשיו דוקטורט - אמרה לי, 'יש דבר אחד שיפתור את המשבר הזה, וזה לנסוע למדבר ולקחת סמים'. נסענו לג'ושוע טרי בדרום קליפורניה ופגשנו על אם הדרך איזה בחור שמכר לנו פטריות. לקח קצת זמן עד שההשפעה של זה נפתחה, אבל כשזה קרה זה היה אינסופי, היינו על מאדים. שורה תחתונה: היא צדקה. כעורכת זו הייתה החלטה מקצועית ואחראית. מצאנו פתרון והוא נמצא בספר".

 

בינתיים גם פרמנטו עצמה התיישבה על כיסא העורכת, עובדת עם חברה הטוב רועי חסן על קובץ סיפורים קצרים. יחד עם החבר רון דהן הם מרכיבים שלישייה אנרגטית, דעתנית, של כותבים צעירים. "לשלושתנו משותף איזה יחס לספרות שיש בו רצינות שלא לוקה בכובד ראש. לצערי אין כאן מספיק קוליות בזירה הספרותית. ויש לנו גם גישה חדשה לעברית - עברית פשוטה ומלאת יופי. כתיבה שמחויבת לא לקדושה של העברית, לא לתקינות שלה - אלא לגמישות של השפה.

"לא בא לי לספור את הרעות החולות של הספרות הישראלית, אבל אחד הדברים שהכי דוחים אותי כקוראת זה איך שאנשים משתמשים בעברית. אנשים שהם יחסית צעירים, שחיים בעולם, שנוסעים באוטובוסים, שאוספים את הילדים שלהם מהגן, שיש להם קבוצות ווטאסאפ - כותבים כאילו עגנון יושב להם מצד אחד וביאליק מהצד השני. זה מרתיח אותי. כאילו, די. אנשים מדברים, הטו אוזן".

 

בשנתיים האחרונות היא באמריקה. כותבת דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה, סן־דייגו, חיה עם בן זוג יהודי אמריקאי, חוקרת ספרות יהודית אמריקאית. "השנתיים האלה שינו לגמרי את הפרופורציות שלי לגבי העולם. תמיד הרגשתי שזה לא מספיק, שתל־אביב זה לא הדבר האמיתי, שיש משהו בחוץ והוא הבאמת, ואני אהיה שם הדגיגה והעולם יכיר בי. ואז עברתי, והסתובבתי, וראיתי שסבבה, זו ארצות־הברית, אבל זה פשוט לא עובד לי. מבחינה ספרותית זה רוצח אותי. אחד הדברים שאני הכי אוהבת זה להקשיב למה אנשים אומרים, אולי להציץ קצת בהודעות טקסט, להתבונן ולדמיין את החיים שלהם, והנה אני נוסעת באוטובוס וכלום לא קורה. אני מסתכלת ואני לא יכולה לחשוב על מי שמסביבי שום דבר חוץ מסטריאוטיפים מהספרות האמריקאית שקראתי. אין לי שום גישה לאנשים האלה, זו חוויית חיים מאוד שטחית. אני לא יודעת אם התבגרתי או שאני יותר פרובינציאלית ממה שרציתי להאמין".

 

כפר־סבא היא הבית שלך?

"הרבה שנים כשהייתי נוסעת להורים בקו 149, והאוטובוס היה פונה ימינה לרחוב ויצמן, אני זוכרת את עצמי רואה דרך החלון את הביטוח הלאומי, את מרכז אהרוני, את קניון ערים. התקף חרדה. כל פעם היה פחד אמיתי שאני לא אצא משם. למרות שההורים היו מחזירים אותי לתל־אביב, למרות שיכולתי לקחת את הרכב, הרגשתי שהנה, אני חוזרת לכפר־סבא והלך עליי. נגמר. היום אני כבר לא מרגישה את זה".

 

את הספר את מקדישה להורים שלך.

"חלק ממה שהביא אותי לכתוב את הספר הייתה התחושה שאני חייבת להיפרד מהנעורים, שאני חייבת לעבור לשלב הבא. להשתחרר מהזהות שלי בתור הילדה של הוריי. ולהקדיש להם את הספר היה חלק מריטואל הפרידה. ההורים שלי נתנו לי הרבה כוח וחופש, עודדו אותי ללכת בדרך שלי. זה שהפכתי להיות זאת שכותבת ספר על הנערה שנגררה, ולא זאת שנגררה, זה בזכותם".

 

אז באי־חינוך יש גם כוח, ואפשרות.

"מה שאין בנעורים זה היכולת להבין מורכבות. להבין את הסתירות הפנימיות שמובנות בחיים - אין טוב ורע, הם קיימים ביחד, גם אצלי, גם אצל הרוצחים, גם אצל הדמויות בספר, וגם אצל ההורים שלי. להבין ולקבל את זה, זה הפתרון שלי לחמלה".

 

ובכל זאת, הספר לא נוגע בכלל בצד של הקורבן. חשבת לפגוש את אמא של אסף שטיירמן? לדבר איתה במהלך הכתיבה?

"דיברנו על האפשרות אבל זה לא קרה. אני כל הזמן חושבת על זה. יש לי לא מעט נקיפות מצפון. אני לא חיה עם זה בשלום. אבל הספר הוא לא על הקורבן, והוא גם לא עוסק ביחסים של הקורבן והמקרבן. הספר הוא על כפר־סבא, על ההדהוד של האירוע. לא משנה כמה שכונות ירוקות ייבנו, כמה גגות אדומים ייערמו, כמה גני ילדים נוספים ייפתחו, כמה קפוצ'ינו על חלב דל יוזמנו בקניון ערים - כפר־סבא היא העיר שהדבר הזה התרחש בה. זה סדק. נקודת אל־חזור. איך מתמודדים עם האופל הזה?

"אז אני אמנם נשענת על הסיפור המקורי, אבל הרוב הוא פיקשן. הרגשתי שאני מוכרחה להשאיר לעצמי את החופש לדמיין, ואני חושבת שאם הייתי נפגשת עם אמא של אסף שטיירמן, הייתי מרגישה שיש לי איזו מחויבות מוסרית לצד הזה. ואולי יש לי - אבל לא בכתיבה, לא בספרות". •

 


פרסום ראשון: 11.07.17 , 14:01