שבת 15 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ח"כ יהודה גליק בביתו. "אני נפרד מהחיים הקודמים, אבל מיפי עצמה אני לא נפרד"
    7 ימים • 12.07.2017
    "השנתיים האחרונות היו מטורפות: מחבל ירה בי. אבא של אשתי יפי וגיסה נפטרו, תינוק שהיא טיפלה במשפחתו טבע באמבטיה, שני חברים נרצחו בפיגועים ושלישית נהרגה בתאונה.
    לפני שלושה שבועות מצא ח"כ יהודה גליק את אשתו יפה (יפי) על הרצפה בביתם מחוסרת הכרה. מאז היא מחוברת למכשירים, שרויה בתרדמת. שבור לב, מתייצב גליק ליד מיטתה מדי יום, קרוע בשאלה: איך ממשיכים מכאן. ראיון
    שרי מקובר־בליקוב | צילום: אלכס קולומויסקי

    זה קרה ביום שישי בין השמשות. בני משפחת גליק מעתניאל סיימו זה עתה את ההכנות לשבת ופרשו לחדריהם. האב, ח"כ יהודה גליק (ליכוד), אפילו הספיק לקפוץ אל הבריכה הסמוכה. כששב ממנה מצא את אשתו יפה במצב קשה מאוד, מוטלת על הרצפה ומחוסרת הכרה. הכל התרחש בתוך שניות: בתו הזעיקה את כוחות ההצלה. אחיה, כונן מוקד החירום בהר חברון וחובש בהכשרתו, שמע בחדרו את הקריאות הדחופות במכשיר הקשר ונחלץ לעזרת אמו. "הבן שלי היה הראשון שהתחיל לטפל ביפי עד שהגיע האמבולנס", מספר גליק, ולמרות ששלושה שבועות חלפו מאז האסון, נדמה שהוא חי אותו בכל רגע מחדש.

     

    צילום: דניאל אליאור

    צילום: דניאל אליאור

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    יהודה גליק מספר על אשתו

    המשפחה המורחבת התאספה מיד. "והיה הלם גדול", אומר גליק בפשטות. "לא היו התפרצויות של בכי, אבל היו הרבה מאוד כאב ותדהמה. הבת הנשואה שלחה את הילדים לחמותה כי לא הייתה מסוגלת להתמודד עם המצב, וכשהודיעו לבן הצעיר שהיה בדרכו לבקר חברים על מה שקרה, הוא סובב את הרכב וביקש לחזור הביתה, אבל אני אמרתי לו, תמשיך ותיסע לדרכך, ממילא אין מה לעשות". קולו של גליק נשבר. "אני משוכנע שאם יפי הייתה במקומי, היא הייתה דורשת ממנו לחזור ולהתייצב בבית החולים".

     

    עד כניסת השבת ניסו החובשים להציל את יפה גליק בביתה. אחר כך פינו אותה לבית החולים כשהיא סובלת מנזק מוחי כבד. ומאז היא בתרדמת. "הרופאים אמרו לי שבשנים האחרונות המדע התקדם מאוד בתחומי הגנטיקה וחקר הסרטן, אבל המוח הוא עדיין תעלומה", אומר בעלה בצער. "ההשלכות של הנזק המוחי עדיין בידי הקדוש ברוך הוא, ואני בטוח שיפי מנהלת איתו עכשיו משא ומתן. היא בשיח איתו, בהתרפקות. אני מסתכל עליה שוכבת במיטה בבית החולים עם כל המכשירים, ונדמה לי שהיא כבר לא סובלת. שלפחות היא השיגה מנוחה".

     

    מה בעצם קרה?

     

    יפה גליק
    יפה גליק

     

    "המציאות הייתה כבדה עליה. יפי הייתה איתי כשמחבל ירה בי וליוותה אותי כשהייתי בסכנת חיים. מאז ההחלמה שלי היו לה שנתיים מאוד־מאוד קשות. אבא שלה וגיסה נפטרו, תינוק שהיא טיפלה במשפחה שלו טבע באמבטיה, ושני שכנים שהיו חברים מאוד קרובים שלנו, דפנה מאיר ז"ל והרב מיכי מרק ז"ל, נרצחו בפיגועים שונים. שכנה שלישית, רבקה פרץ ז"ל, נהרגה בתאונת דרכים, ויפי לקחה את זה מאוד קשה. מאז הפיגוע שלי היא לקחה כל דבר ללב ברמות מאוד עמוקות".

     

    לפעמים אנשים מתגייסים בזמן אמת, וכשהסכנה חולפת הם מרשים לעצמם להישבר וכל השדים יוצאים.

     

    "כן, זה מה שקרה, אבל יפי ניתבה את הכאב באמצעות צילום, יוגה, כתיבה ותפילה. היא כתבה שירים ויומנים, זה עשה לה פלאים. קניתי לה מצלמה ליום ההולדת והיא צילמה אלפי תמונות. הצילום והכתיבה היו התרפיה שלה. והיו לה שיחות נוקבות עם אלוקים, מאוד נוקבות. היא אהבה אותו, היא שיחקה איתו פרה עיוורת ושיחקה איתו מחבואים, וגם באה איתו חשבון. יפי חיה עם אלוקים באינטימיות שאני לא מכיר כמוה. היא כתבה בשיריה: 'השענתי ראשי על צווארך', 'אני מעורסלת באצבעותיך', 'מאז שאני זוכרת את עצמי אתה מפלה אותי לטובה', וידעה גם לכעוס, 'אתה לא שם אותי במקום של ביטחון'. היא דיברה אל אלוקים לא מעט, בעיקר אחרי מה שקרה לי".

     

    היא הייתה בדיכאון? כי השירים שלה מאוד עצובים ומעידים שהייתה שרויה בצער גדול.

     

    יהודה ויפה גליק. "בכל פעם שהבעתי רגש אהבה כלפיה בפומבי, היא הייתה אומרת, 'את זה תשמור לבית'"
    יהודה ויפה גליק. "בכל פעם שהבעתי רגש אהבה כלפיה בפומבי, היא הייתה אומרת, 'את זה תשמור לבית'"

     

    "כן, היו לה סיבות להיות בצער. היא עברה משברים בחיים והשנתיים האחרונות היו מטורפות. האסונות ביישוב הכבידו עליה מאוד. מצד אחד היו שנתיים קשות של כאב, ומצד שני הן גם היו שנתיים של פריחה. ויפי חוותה את שני הצדדים לעומקם. היא למדה להתמודד עם החיים ואלוקים היה בדיבורים שלה, לטוב ולרע".

     

    מה בפועל קרה לה?

     

    "יפי הקפידה לשמור באדיקות על פרטיותה ולכן אין צורך להיכנס לתיאורים. מבחינתנו היא נפגעה והתוצאה היא נזק מוחי קשה מאוד".

     

    אתה כועס עליה?

     

    דפנה מאיר ז"ל
    דפנה מאיר ז"ל

     

    "חס ושלום".

     

    והילדים?

     

    "אין לאף אחד מאיתנו כעס. ממש לא".

     

    וסימני שאלה?

     

    הרב מיכי מרק ז"ל
    הרב מיכי מרק ז"ל

     

    "אנחנו תקועים. אנשים שואלים אותי מה שלום יפי ואני אומר, אני לא יודע, היא לא עונה לי".

     

    וכששואלים מה שלומך?

     

    "יש בי כאב גדול בגלל שכשאני הייתי במצב של סכנת חיים יפי הצילה אותי, ועכשיו אני לא מסוגל להציל אותה. היא חצתה יבשות בשבילי. היא ידעה להתפלל עליי. עכשיו היא תקועה איתי ואני לא מסוגל להתפלל כמוה".

     

    משפט לחיים

     

    יפי גליק ליד בית החולים שבו אושפז בעלה לאחר שנורה. "היא נלחמה על דברים שבלעדיה לא הייתי משיג"
    יפי גליק ליד בית החולים שבו אושפז בעלה לאחר שנורה. "היא נלחמה על דברים שבלעדיה לא הייתי משיג"

     

    "כשהציף המבול את חיי

     

    בניתי לי תיבה

     

    ולי בה נֹח

     

    ואני החיות

     

     

    ואני היא הציפור, הג'ירפה, החתול...

     

    בצונאמי של ים חוטי קורותיי

     

    הדקיקות, הפרומות, המבקשות חיבורים

     

    נאספתי אל עצמי ומולדתי ובית אבי

     

    ובמצבה שהנחתי לקץ הימים

     

    עמדתי לי לגורלי...

     

    (יפה גליק, מתוך השיר ֹח", מספרה "רחמים שקופים")

     

    זירת ההתנקשות ביהודה גליק בירושלים. "יפי לא הסכימה עם הרבה דברים שעשיתי בפוליטיקה"
    זירת ההתנקשות ביהודה גליק בירושלים. "יפי לא הסכימה עם הרבה דברים שעשיתי בפוליטיקה"

     

     

    הזוג גליק. "כשהתחתנו, הייתי גוש פלדה, ויפי לימדה אותי המון פרקים באנושיות"
    הזוג גליק. "כשהתחתנו, הייתי גוש פלדה, ויפי לימדה אותי המון פרקים באנושיות"

     

     

    באוקטובר 2014 נורה גליק (51), אז יו"ר הקרן למורשת הר הבית, על ידי מתנקש פלסטיני בבירה. ארבעה שבועות שכב במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שערי צדק כשסכנה נשקפת לחייו. כמעט שלוש שנים לאחר מכן חזר אל אותה המחלקה, אותם הרופאים ואותו ההלם. היוצרות התחלפו, אבל התפאורה נותרה על כנה: אז בכתה אשתו יפה (50) בחדר ההמתנה. עכשיו הוא זה שנושא עיניים נסערות אל מיטתה. "כשהגענו לפה עם יפי, הרופא שטיפל בה אמר לי, אני מבין שהחלטתם למנות אותי לרופא המשפחה", הוא מחייך במרירות. "ואנחנו מרגישים כמו בתוכנית ריאליטי, 'גליק עונה ראשונה' ו'גליק עונה שנייה'. כשאני שכבתי בטיפול נמרץ, יפי לא נתנה לילדים לצאת מבית החולים. בעונה א' הילדים לא ידעו אם קיץ בחוץ או חורף, שבועיים הם לא הוציאו את האף מהבניין. הגיעו במכנסיים קצרים ויצאו אל הגשם השוטף. והיום אני כל הזמן שולח אותם הביתה ונשאר פה בעצמי. אני אומר להם, 'תחזרו ללימודים, לעבודה, לילדים. יש לכם תוכניות. יש לכם חיים'.

     

    ספרה של יפי גליק. לא הספיקה לראותו
    ספרה של יפי גליק. לא הספיקה לראותו

     

    "בעונה א' היו פה עשרות מצלמות ומאות מבקרים שהסתובבו מאחורי הדלת. הבנים שלי היו חייבים לארגן חומה אנושית כדי לשמור שלא ייכנסו אל החדר שלי בלי רשות. הפעם רק המשפחה הקרובה מגיעה. אבל אני מקבל מאות טלפונים של עידוד. וזה חוצה גבולות, מיהודים ומערבים, משמאל ומימין. עיסאווי פריג' ממרצ וזוהיר בהלול מהעבודה התקשרו, ונפתלי בנט דיבר איתי בכזו רגישות שממש הופתעתי, כי אני מכיר אותו בתור איש סיירת מטכ"ל קשוח. לא הכרתי את הצד האנושי שלו. גם ראש הממשלה התקשר. הייתי די בשוק כי לא סיפרנו לאף אחד על מה שקרה ליפי. רק ביום ראשון, בעשר בלילה, פירסמתי בפייסבוק בקשה להתפלל עליה, ובתוך פחות מחצי שעה ראש הממשלה היה על הקו: 'יהודה, מה קרה, לא ידעתי'. ואילן גילאון טרח והגיע עד לקומה העשירית בבית החולים, הביא לי שלוש צנצנות של ריבה שהכין במו ידיו ואמר לי, 'הכנתי אותן ממנדרינה, בצבע שיתאים לזקן שלך'".

     

    אנשים זרים חולפים במסדרונות הירוקים, נותנים בגליק מבט מופתע, שואלים לשלומו. לשלומה. והוא מתזז נואשות בין מיטתה לבין צורכי הבית הגדול. שמונה ילדים יש לבני הזוג, שניים מתוכם בנות אומנה. מחדר ההמתנה הוא מארגן הסעות לבריכה, וארוחת צהריים, ומישהו שיטפל בערימת הכביסה שהצטברה. ובין לבין הוא מעודד את ילדיו לחייך כשליבו שבור.

     

    כמאמין, אין בך התרסה כלפי אלוהים שמעמיד אותך בניסיונות כה קשים?

     

    "יפי הייתה אומרת, 'האלוקים שהיה איתנו בצרות, ייקח אותנו גם למקום מבטחים'".

     

    גילאון
    גילאון

     

    ואתה?

     

    "אני אומר, עכשיו, כרגע, אני לא מבין כלום. נראה לי ממש לא פייר".

     

    איך אתה מסביר לילדים את מה שקרה?

     

    "אנחנו מדברים בפשטות. בכנות. מזכירים איפה אמא הייתה בחייהם, מה הייתה המשמעות שלה, ושואלים מה נעשה עכשיו בלעדיה. אנחנו לא מתעסקים בלמה זה קרה, אלא באיך נתמודד. הבן שלי חגי אומר, 'זה מה יש, ועם זה נתמודד'. הוא למד את זה מסבתא שלו שעברה את השואה, שני בנים שלה וגם החתן נפטרו מסרטן. פעם שאלנו אותה איך היא שורדת, והיא אמרה, 'אף אחד לא שואל אותך אם אתה רוצה שדברים רעים יקרו, זה מה יש ועם זה נתמודד'. חגי לקח את התשובה שלה כמשפט לחיים".

     

    בהלול
    בהלול

     

    איך הילדים מתמודדים?

     

    "יש לנו שלושה ילדים נשואים וחמישה ילדים בבית. כולם מדהימים, משתפים את הכאב. בשבת האחרונה נסענו לקיבוץ עלומים ודיברנו כל הזמן על יפי. הרבה אהבה. הרבה געגועים. המון סימני שאלה על העתיד. ובסוף השבת אמרנו: שני דברים הכי חשובים מעתה ואילך, האחד, שמה שקרה לאמא לא יקרע, חלילה, את המשפחה, והשני, שיחד עם הרצון לתת ליפי את הטיפול הכי טוב שיכול להיות, אסור שהמקרה יהרוס את החיים של הילדים. חייבים להמשיך קדימה, להתפתח ולהתקדם".

     

    אתה מרגיש שזה אפשרי?

     

    "אני לא יודע. אני כל כך, כל כך עצוב. אני עומד מול המיטה של אשתי האהובה, היא חסרת אונים ואני חסר אונים מולה. אני ג'ינג'י, איש של עשייה, ופתאום אני לא יכול לעשות כלום. כל כך קשה לי לראות אותה במצוקתה".

     

    אתה מדבר אליה?

     

    "המון. אני מעדכן אותה בכל מה שקורה מחוץ לחדר המדכא שבו היא מאושפזת. סיפרתי לה שהבת שלנו הביאה לה קלטת מוזיקה שהיא אוהבת, ועל בת הדודה שלקחה את הקטנות לקניות, ושהוצאנו לאור את ספר השירים שלה. היא עוד הספיקה לבחור את שמו, 'רחמים שקופים', ורק כשחזר מהדפוס, ביום שאחרי האסון, גיליתי שהיא הקדישה אותו לי. חיכינו להמלצה של פרופ' צבי מרק לגב הספר ולכן ההדפסה התעכבה, ויפי לא הספיקה לראות אותו. אני מספר לה שדואגים לה, שמתפללים לשלומה. מוסר לה דרישות שלום. אני אומר לה שאנחנו אוהבים אותה. אבל בעיקר אני מנסה להעיר אותה. אני מחבק אותה, מתחנן לפניה. אני בוכה לה, את חייבת לקום. אני חייב שתקומי, יש פה דברים שאני לא יודע איך לעשות בלעדייך. אני צריך להתייעץ איתך. אפילו על מה לעשות איתך בהמשך, אני צריך להתייעץ איתך".

     

    שני קולות

     

    "הנותן ליעף כוח

     

    אל תשכח אותי

     

    הנטושה

     

    החרושה

     

    המבוישה

     

    אל תשכח אותי

     

    הנותן ליעף כוח"

     

    (יפה גליק, "הנותן ליעף כוח", מתוך "רחמים שקופים")

     

    הבוקר היא פקחה את העיניים. אפילו זלגו לה דמעות. "ואני כל כך התרגשתי מזה", דומע גם בעלה. "למרות שהרופאים התרגשו הרבה פחות. היא מזיזה את הפה לפעמים, וגם את העיניים, אבל לא תמיד בהתאמה או בתגובה לדיבורים שלנו. אנחנו מנסים בכוח להרגיש שהיא מגיבה. אתמול הבת שלי התקשרה אליי בהתרגשות. היא אמרה לי, 'אבא, לא תאמין, קראתי לה ופתאום אמא הזיזה את השפתיים. רק אמרתי אמא, והיא שוב הגיבה'. דברים כאלה עושים חשק לעבוד בכל הכוח, לנסות לגרות את החושים. ומצד שני, הרופאים אמרו לי, 'תשמע, יש לאשתך רמה מאוד־מאוד ירודה של הבנה. מבחינתנו, היא לא תתקדם הרבה. מקסימום אחרי הרבה מאוד חודשים של השקעה ומאמץ היא תוכל לעשות תנועה קלה עם הראש'. ואני שואל את עצמי, כאילו למה, בשביל מה, מה אתה רוצה להשיג בזה?"

     

    מה אומרת המשפחה?

     

    "יש שתי גישות במשפחה. גישה אחת אומרת, נעשה למענה הכל שאולי, אולי משהו ישתפר. ויש גישה שאומרת, בואו רק נטפל בה ונשמור על כבודה. שני הקולות עולים בתוכנו, ואני לא יודע במה לבחור".

     

    זו שאלה רלוונטית לימים הקרובים?

     

    "כן, כי ברגע שהמצב של יפי יהיה יציב לגמרי, הרופאים ינסו לנתק אותה ממכשירי ההנשמה, ואז כבר לא יהיה להם מה לעשות איתה בבית החולים, ותעלה השאלה איזה סוג של טיפול נותנים לה ואיך ממשיכים.

     

    "אנחנו עכשיו בשיא הדילמה. כי לפי הסטטיסטיקות, הסיכוי שהיא תתעורר הולך וקטן מדי יום, אבל מצד שני הגוף עובד, כלומר, זה יכול להימשך שנים. ולכן עלתה האופציה להעביר אותה לבית לוינשטיין. זה מוסד שיקומי בהגדרתו, לא סיעודי, ולמרות שיפי צריכה כנראה סיעוד, לא שיקום, בית לוינשטיין מוכן לקבל אותה במצבה. הם ישקיעו בה יום ולילה כדי לגרות את החושים באור ובמגע ובריח, אבל בשלב מסוים, אם לא יהיה שינוי, הם יחזירו לנו אותה. ואני שואל את עצמי, הרי יש ליפי נזק מוחי, מה שאומר שגם אם היא תתעורר, זה ברמה של לתקשר, לא ברמה של לתפקד, אז האם להשקיע את כל המאמץ הזה רק כדי שכשנשאל אותה מה שלומך היא תוכל להניד את הראש? עד כמה צריך להשקיע מאמץ כדי להביא אותה לשיקום מינימלי, בשביל הסיכוי הקטן שיהיה איזה קשר קלוש איתה?"

     

    מה האלטרנטיבה?

     

    "האופציה השנייה היא לשכור שתי עובדות שיטפלו בה בבית או במוסד סיעודי סביב השעון, שידאגו שתהיה מטופחת וישמרו על כבודה. כי לא מדובר רק על המצב הפיזי של יפי. מישהי אמרה לי אתמול: 'הודעתי לבעלי שאם אגיע למצב שבו אני צריכה חיתול, תסגור את הדלת, תיקח רובה ותירה בי'".

     

    זה מה שיפה הייתה רוצה?

     

    "יפי לא הייתה רוצה להיות במצב שבו היא מתבזה. אבל מצד שני אתה אוהב אותה, ואתה רוצה כל מה שאפשר כדי לקדם אותה".

     

    מה אומרים הילדים?

     

    "למרות שהרופאים אומרים שאין שום סיכוי, הילדים אומרים, 'תראה, יש בספרות כאלה שקמו והתעוררו נגד כל הסיכויים'. ואז אני חושב שאולי אני מחפש את הנוחות של עצמי, ולכן אני שוקל שהיא תהיה במוסד סיעודי עם עובדת זרה. אנחנו בודקים גם את בית החולים השיקומי רעות. שני המוסדות במרכז, ואנחנו גרים ליד ירושלים, אז השיקול הוא גם גיאוגרפי. האם לשים אותה קרוב לאמא שלה ולאחיה, שהבטיח שייכנס אליה כל יום, או קרוב אלינו בהר חברון? כי הרי יש משמעות לעובדה שיפי שומעת קולות מוכרים".

     

    כדי להבין במה דברים אמורים יצא גליק עם שניים מבניו הגדולים לסייר ברעות ובבית לוינשטיין. "ופגשנו שם מלאכים", הוא אומר בהתרגשות. "הסתובבנו במחלקות וראינו אנשים במצבים הכי נוראים, ורופאים ומטפלים שמורידים להם את העננים כדי להשיג תנועה, תזוזה, חיוך. פעם המקומות האלה היו מושגים רחוקים, לא שייכים, קשורים באנשים האלה שהגורל התאכזר אליהם. ופתאום גם אני שייך. הסתובבתי במסדרונות ולא הפסקתי לשאול את עצמי מה אנחנו עושים פה בכלל".

     

    שאלת את עצמך מה אשתך הייתה בוחרת לעשות לך, לו עמדה במקומך?

     

    "אני יודע שהיא הייתה הופכת עולמות בשבילי. שהייתה מנסה הכל".

     

    גם אם היא הייתה יודעת שזה לא מה שאתה רוצה?

     

    "כן". ושוב המבט הגלוי והתשובה הכנה והקול השבור. "יפי הייתה אומרת שזה הדבר הנכון לעשות".

     

    אש בבית

     

    "לאן נעלמתי

     

    ולאן נאלמתם כולכם?

     

    גדש היגון את כוסי

     

    המכוסה

     

    גלוי וידוע רק מלפניך

     

    מלחמת העולם של נפשי

     

    הפצועה

     

    עור חיי שקולף וגילה

     

    עיגולים של כאב אינסוף

     

    גל גלי גלים.

     

    ובליל שבת קודש

     

    (יום הסתלקותה של רחל)

     

    כשניצבתי דוממת בעזרה

     

    ידעה נפשי מנוחה

     

    ומתוך אבלות ימות החול

     

    התענקתי וליקקתי את עיגול הקדושה שהפציע

     

    בריקוד של דבקות ותודה

     

    ומהבור השחור של ארבעת חודשי עלטה

     

    הנצו עיגולים של שמחה"

     

    (יפה גליק, "מנוחה", מתוך "רחמים שקופים")

     

     

    כשהכירה את גליק הייתה יפה — אחותו של עו"ד נחום לנגנטל, ח"כ לשעבר, ושל הרב שמואל טל — אלמנה צעירה בת 23, אם לפעוט ולתינוקת. בעלה הראשון, דודי מולודיק ז"ל, נפטר מסרטן המלנומה. "כשהודיעו לנו על מחלתו הקשה", סיפרה בעבר, "חגי הבכור היה בן שנה וחצי, ובאותו שבוע קיבלנו את התשובה החיובית שאני שוב בהיריון. שמונה חודשים איומים ליוויתי אותו, שבמהלכם שנינו מקיאים, אני הולכת ומתמלאת והוא הולך וחסר. וכשדודי גסס, היה לנו דיבור על איזה שם ניתן לילד שייוולד, שם אחד אם זה יהיה לפני הפטירה שלו ושם אחר לאחריה. התכוננו לזה. ויום אחרי שקמתי מהשבעה נולדה אבי־טל".

     

    הצוואה של בעלה הראשון הייתה שיפה תתחתן מחדש. ואכן, בתום שנת האבל הכירו לה חברים את יהודה גליק, בנו של פרופ' שמעון גליק, ממייסדי הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן־גוריון, והשניים נפגשו והתחברו. ב־91' התחתנו. שנה אחר כך נולד בנם נריה דוד. ב־94' נולד שלמה, ושנתיים לאחר מכן נולד הלל, ומיד עם לידתו התברר שהוא סובל ממום לבבי נדיר. במשך שנתיים נותח וטופל עד שהחלים. עוד שנתיים של שקט, ובשנה הרביעית שלחה יפה את הילדים בערב פסח לקייטנה, שבה נכווה נריה קשות. חצי שנה סבל ייסורים כששכב בטיפול נמרץ ועוד שנה בשיקום עד שהחלים גם הוא.

     

    ב־2003 נשרף בית משפחת גליק. "ברחנו מהבית כשרק פיג'מות לגופנו", סיפרה גליק בעבר. "כל רכושנו כלה, ולילדים נשרפו התמונות של אבא דודי. כל החיים אני כותבת יומנים, וכולם עלו באש, אבל אני הייתי בהיי אותו לילה עד שאנשים חשבו שהשתגעתי. פשוט ידעתי מה זה ייסורים של כוויות, ובגלל שכל המשפחה ניצלה, הגבתי בהתאם".

     

    מאחורי הקלעים היא הייתה מעורבת ותמכה בקריירה של בעלה, שהתפרסם בשל מאבקו על זכות התפילה בהר הבית, אבל קנה לו אוהדים מהקצה השני של המפה הפוליטית, בשל תמיכתו באילנה דיין לאחר שראש הממשלה תקף אותה וכן בשל התנגדותו לביקורת שהוטחה בנשות הכותל, והתנגדותו ליוזמה לשלול את אזרחותו של מנכ"ל בצלם. היא עצמה ניהלה במשך 13 שנה לשכה של ראש מועצה, ולפני שש שנים עשתה הסבה מקצועית לעבודה סוציאלית. "יפי הרגישה שעברנו דברים בחיים ושאלוקים עזר לנו ורצתה להחזיר ולעזור בעצמה לאחרים", אומר גליק. "אחרי שהילד הקטן שלנו נפצע בשריפה וילד נוסף נולד עם מום לבבי ושניהם החלימו, לקחנו שתי ילדות אומנה הביתה ולקחנו על עצמנו גם את האפוטרופסות על ילדים שהוריהם נהרגו בפיגוע.

     

    "המסירות של יפי כלפיהם לא ידעה גבול. גם אם עזרתי פה ושם, האחריות הייתה בעיקר על כתפיה. והיא אמא כל כך משקיעה ורגישה. היא מאוד האמינה בשיח פתוח. והייתה מאוד צנועה. בכל פעם שהבעתי רגש אהבה כלפיה בפומבי, היא הייתה אומרת, 'את זה תשמור לבית'. היה לה קשה עם החשיפה שלי".

     

    היא הייתה קרובה לפוליטיקה?

     

    "ממש לא. אין דבר שהיה רחוק מעולמה יותר. היא מאוד רוחנית, אמונית. ובכל דבר ראתה סיבה ומשמעות. אני מתגעגע לביקורת שלה. לא תמיד ראינו עין בעין, במיוחד בפוליטיקה היא לא הסכימה עם הרבה דברים שעשיתי, ודווקא בגלל זה היה חשוב לי לשמוע את נקודת המבט שלה. אני אדם שקשה לו עם יס־מנים, ויפי לא הייתה יס־מן. היא התווכחה איתי, והדעות שלה הפרו אותי. כשהייתי מסיים הרצאה או שיעור ואחרים אמרו, זה נהדר, זה נפלא, היא הייתה אומרת לי את האמת. לפעמים הייתה מסוגלת להגיד, תשמע, פה ופה השתחצנת מדי, מה זו ההתנשאות הזאת.

     

    "אני שואל את עצמי מה אעשה בלעדיה. אני עוד לא מסוגל להתרגל לחיים בלעדיה. כשהבנות מתקשרות אליי ושואלות משהו אני אומר להן, שנייה, אסמס לאמא ואשאל אותה. כשהצוותים הרפואיים מבקשים שאמלא איזה טופס אני אומר להם בהיסח הדעת, תנו ליפי, היא תמלא יותר טוב ממני. אני כל כך מתגעגע לשיחות הארוכות שהיו לנו, לחום ולחמלה שלה. כשהתחתנו, הייתי גוש פלדה, ויפי לימדה אותי המון פרקים באנושיות ואת החשיבות של המילה הטובה".

     

    למה עוד אתה מתגעגע?

     

    "יש בגינה של הבית שלנו שיח של יסמין, ובכל בוקר הייתי מביא לה פרח ממנו ושם לה ליד המיטה. אני מתגעגע לחיוך שלה כשקיבלה את הפרח, לכוס הקפה שהיינו שותים ביחד בבוקר, לטלפונים ממנה בערב: 'מתי אתה כבר מגיע הביתה?' אני מתגעגע להליכות איתה, להערות שלה, 'לך לחדר כושר, תוריד קצת את הבטן'. אני מתגעגע למחמאות שלה, לתובנות שלה. היא הייתה הסנגורית שלי. אני טיפוס שמסתפק במועט, אבל היא נלחמה על דברים שבלעדיה לא הייתי משיג".

     

    ועכשיו היא כבר לא נאבקת. לא על עצמה ולא עליו. והוא מנסה להבין את מקומו החדש בעתיד שכולו סימני שאלה. "הפרידה מהחיים הקודמים נורא מפחידה אותי", הוא מודה, "זה מטריף את השכל. היו לנו 26 שנים של אהבה וזוגיות טובה. אולי אפשר לשאוב מזה עוצמה ותשתיות לחיים החדשים, אבל אף אחד לא הכין אותי לפרידה מהחיים האלה. וגם אם מישהו היה מכין, המציאות שונה מכל דבר שיכולתי לדמיין. אני מתאבל על יפי שהייתה לי לפני האסון. היו לנו תוכניות לחתן את כל הילדים, לגדל את הנכדים. אני נפרד מהחיים הקודמים, אבל מיפי עצמה אני לא נפרד. אני כל הזמן איתה, מחבק אותה, מדבר אליה, מחזיק לה את היד. זה נותן לי כוח".

     

    שאלת את עצמך מה יקרה אם מצבה הנוכחי יימשך שנים?

     

    "זה שהחיים של יפי נהרסו זה עצוב מאוד, אבל כולנו רוצים להמשיך. יש לי ילדים צעירים בתחילת הדרך. יש לי בת נשואה ואם לארבעה ילדים שצריכה לגדל משפחה, ובן סטודנט שמסיים תקופת מבחנים באוניברסיטה ואני רוצה שיצליח בלימודים, וילד בתיכון שעוד לא התחיל את החיים, ושתי בנות. אני מודאג מאוד מה יהיה איתנו. אני מנסה להתעודד מהמחשבה שיש לנו משפחה גדולה ותומכת וגם היישוב והחברים עוטפים אותי באהבה גדולה. אני בטוח שמשם אשאב כוחות".

     

    מחברת תודות

     

    "מתחת לסלע צומח לפלא

     

    ענף תאנה עלומה

     

    בוקע לו דרך

     

    שכולם אמרו – חסומה

     

    בוגנויליאה סגולת מבט מסוככת

     

    מעיינת, מחפשת ורידים

     

    להזריק לה לתוך עורקיה

     

    תקווה וחיים חדשים"

     

    (יפה גליק, "אינפוזיית חיים", מתוך "רחמים שקופים")

     

    המשפחה מסוככת, מעיינת, מנסה להזריק תקווה. אחים ובנים באים והולכים, משאירים חיבוק, עוגה, דמעה. מנסים להקל את הצער ולא תמיד מבינים שהעצב עליה הרבה יותר עמוק מאשר על עצמו. "כואב לי שנשמה כל כך גדולה וכל כך טובה בעצם נעלמת", הוא אומר בדמעות. "היה ליפי כל כך הרבה לתרום והיא לא הספיקה. העצב שלי הוא גם על זה שלא הבעתי מספיק את ההערכה שלי כלפי הכתיבה שלה. מאז מה שקרה, אני כל הזמן קורא ביומנים ובשירים שלה, ובכל פעם אני מייסר את עצמי שהייתי צריך לקרוא יותר, להחמיא יותר. אתמול מצאתי במגירה שלה מחברת תודות. על ההווה ועל העתיד. תודות על דברים שעוד לא קרו אבל היא האמינה שיקרו. תודה על הילדים שיתחתנו בעתיד, תודה שכל הילדים יסתדרו כלכלית בעתיד. יפי כתבה במבט קדימה. היא הרשתה לעצמה לשמוח בו. וחשבתי שצריך נפש מאוד מיוחדת כדי להספיק לפחות להגיד תודה מראש". •

     

    sari.makover@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 12.07.17 , 10:05