כמו כולם, גם אני מרגיש לפעמים קצת אוסקר שינדלר. "רק עוד יהודי אחד – יכולתי להציל רק עוד יהודי אחד", אני ממלמל לעצמי בעודי מתרווח במושבי על טיסת "נפש בנפש" לישראל ובה 201 עולים חדשים מארה"ב שלא הצלחתי להציל איש מהם מגל החום הישראלי המטורף שמחכה להם בפתח נתב"ג.
למרות שניסיתי, באמת. דיברתי איתם בהיגיון. הסברתי, נימקתי, שיכנעתי, אמרתי, "לא מבין איזה אינטרס יש לכם לבוא פה בחום הזה, מה לגבי הסתיו?" – וכלום. הגעתי אליהם מאוחר מדי. רובם כבר ארזו. שלחו את הבית במכולה לישראל. התפטרו מעבודתם. חיסלו את העסק שלהם באמריקה. הוציאו ילדים ממסגרות, הכינו את המשפחה ועלו כמו טעטעלך נרגשים על המטוס שייקח אותם ל... לא, לא ירושלים, גם לא תל־אביב. אל החום הנורא הזה.
"באיזה אופן אתה עיתונאי? לא יכולת להזכיר שישראל תמיד כל כך חמה?"
זו הודעת הטקסט שאני מקבל יומיים מאוחר יותר מהעולה החדש ריצ'ארד רובינסון, 48, שהגיע לישראל עם אשתו חנה, שני ילדים מתוקים ושק של חיוכים וכוונות טובות, שהחום, להערכתי, פשוט מוסס. כי שום דבר ואף אחד – גם לא אני – לא יכול להכין אדם למזג האוויר שקיבל את פניהם של העולים בנתב"ג — 2,000 מעלות צלזיוס ביום שלישי שעבר – שיאו של גל השרב של השבוע ההוא.
מה קרה, עשיתם למדינה כביסה בהרתחה לכבודם?
"לרוב עושים להם קבלת פנים באולם הממוזג", מתנצל בפניי נציג "נפש בנפש", "אבל היום אי־אפשר כי צריך את האולם לביקור ראש ממשלת הודו".
מה הודו, מה? מנהיג בודד מגיע לישראל לכמה ימים – ועוד מהודו! הוא רגיל לחום וללכלוך. אבל 201 עולים טריים והלומים מארה"ב לא צריכים לקבל לפרצוף את הקיץ הישראלי הגרוע ביותר זה שנים רק כדי להתחיל להבין איפה נפלו. באמת. מגיע להם יותר.
ומחכה להם פה יותר, בואו נודה בשקט. ישראל עשויה להיות קסם של מקום כשאתם מגיעים מארה"ב. החברים שיכירו כאן, הקהילה, התמיכה, המעורבות, האוכל, הנגישות, מזג האוויר המצוין שאיננו זה של יולי־אוגוסט ובעיקר היכולת להיות הם עצמם, ליהנות (ולסבול) מהישירות הישראלית, מביטול משחקי התפקידים הכל־אמריקאיים וקוד הלבוש וההתנהגות הנוקשה – כל אלה עשויים להפוך את ישראל לארץ המובטחת באופן הכי פחות ציני שאפשר לדמיין.
והעולים האלה מגיעים לכאן לטובת כל זה, אלא שבינתיים הם נמסים. קשה לתקן רושם ראשוני, והרושם הראשוני שגל החום הנוכחי משאיר הוא של התופת מאת דנטה. ו־201 העולים האלה הם עלייה שכולה שמנת; אמריקאים משכילים ומבוססים. לא מדובר כאן בשטיחים מעופפים, מבצעי שלמה או פתיחת מסכי ברזל; אין כאן שום מסכנות יהודית, קהילות נכחדות או חילוץ והצלה. אלה אמריקאים שעולים לישראל כי יש להם ברירה. כי הם ביצעו בחירה מושכלת. כי "נפש בנפש", הארגון שאחראי להעלאתם ארצה (ולמעשה לכל העלייה מצפון אמריקה, בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו־JNF־USA), נתן להם להבין שיש להם מה לחפש בישראל. ועכשיו ראש ממשלת הודו מצטנן להנאתו במזגן, והם כאן בחוץ, בקבלת פנים בטמפרטורת קדחת.
יכולתי לנסות להכין אותם, לדבר איתם על דחיית סיפוקים, להסביר שישראל לא מתמסרת מיד. שצריך להשקיע קודם ביחסים איתה. שהמקום שממנו אני בא – ואליו הם הולכים – הוא אכן הארץ המובטחת והמקיימת, אבל לפעמים יכול לעבור פרק זמן מסוים בין השתיים.
אבל לא נעים לי להיות סקפטי מולם. למה להרוס לאנשים את החלום עם הסחות דעת אזוטריות כמו חום? נו, שיבואו. שיגלו לבד. וחוץ מזה, מה אני יודע. אנחנו הרי וילה בג'ונגל, ואולי האמריקאים האלה תמיד חלמו על וילה. או על ג'ונגל עם 43 מעלות המוגשות לצד 90 אחוזי לחות.
ואחרי הכל, לרגעים אני בכל זאת מתרגש יחד איתם. למשל ברגע המכריע בנמל התעופה קנדי, אחרי שסיימו להפקיד את אינספור מזוודותיהם הענקיות ולהשתלט על הילדים הנרגשים ולשבת בסבלנות בטקס הקצר לכבודם שבו הוזכרו שיבת ציון וירושלים, כשניתן האות להתקדם לבידוק הביטחוני, ואז זה פשוט קורה; הדמעות פורצות. התפרקות גמורה של כל ימי המתח, הפחד, החרדה וההכנות לקראת הטיסה. סבים בוכיים שנשארים מאחור מחבקים נכדות. בנות מחבקות אמהות. משפחות שלמות מתחבקות ומתייפחות זו על כתפי זו. גם אני רוצה לבכות. זו פרידה אמיתית, משמעותית, של מהגרים מארץ המוצא שלהם ומאהוביהם, בדרכם לארץ חדשה.
ויש בעצם אקט העזיבה הזה משהו מהדנ"א האמריקאי הבסיסי, זה שאומר לך: צא לדרך. החיים שלך לא טובים מספיק? היט דה רואד. מוכרח להיות משהו טוב יותר בשבילך במקום אחר.
אבל כמה מהעולים האלה ייקלטו בישראל באמת? כמה יישברו ויחזרו לארה"ב? הנתונים שמפרסם "נפש בנפש" אופטימיים להחריד; 90 אחוז מהעולים, הם מדווחים (על פי דוח דלויט), נשארים בישראל לאחר שלוש שנים. ייתכן. אבל כמה נשארים כאן אחרי חמש שנים? או שש?
קחו למשל את ג'וני בן ה־27, הבריסטה בבית הקפה השכונתי שלי, שכשאני מספר לו שחזרתי זה עתה מנסיעת "נפש בנפש" מתפרץ עליי במבטא אמריקאי ובעברית טובה: "גם אני עליתי איתם בדיוק לפני שש שנים!"
וטוב לך פה?
"עוד שנה אני חוזר לארה"ב. אני רק מתחתן פה, ואנחנו חוזרים לשם".
אז לא טוב לך?
"שמע, עבדתי קודם בארקפה, עכשיו אני בקפה הזה, ואני לא רואה את עצמי קונה דירה במדינה הזו. או אפילו מכונית. אבל היי, הכרתי את אשתי פה, אז היה שווה".
היא ישראלית?
"אמריקאית".
201 העולים החדשים שחולקים איתי עכשיו מטוס לישראל עושים את דרכם להיות ג'וני. לא כולם, לא. חלקם ייקלטו ויישארו בישראל. לחלקם יש המשאבים הכלכליים לצלוח את המקום הזה ולקנות בישראל מכונית ודירה (למרות שלא הייתי רוצה להיות במקום הלסת שלהם כשיתבררו להם המחירים המדויקים של מצרכי היסוד האלה).
אבל ככל שזה נוגע למספיק ישראלים בסביבתי, "נפש בנפש" היו יכולים להיות ארגון יהודי מושלם אם הם רק היו עובדים יותר בכיוון, נאמר, הפוך. שיקראו לעצמם "שפן בשפן" ויסייעו לישראלים טובים ובני משפחותיהם לעשות עלייה לארה"ב, לקבל אישורים, למצוא עבודה, להתגבר על כל בעיות הקליטה ולצלוח את השנים הקשות הראשונות.
העניין הוא שבמציאות "נפש בנפש" עושים עבודה מרשימה מאוד בכיוון הנגדי: ב־14 שנות פעילותם הם הספיקו להעלות לארץ כ־50 אלף יהודים אמריקאים שהחליטו לעזוב הכל כדי להתחיל מחדש בישראל – ודאגו להם ככל האפשר לקליטה קלה, לאפס קשיים ביורוקרטיים, לסיוע באיתור תעסוקה – באמת, לרגע נדמה שכמעט שווה לעזוב את הארץ רק כדי לחזור אליה עם "נפש בנפש". אבל השאלה הבסיסית ממשיכה לנקר: מה מביא אמריקאים שאינם זקוקים לטובות מאיש – ובחלקם אפילו אינם דתיים או ציונים במיוחד – להחליט לקפל הכל ולעלות על מטוס.
"נזקקנו לשינוי, מקצועית ומכל בחינה אחרת. ושאלה גדולה הייתה איך לגדל את הילדים", מסביר לי ריצ'ארד רובינסון, הקליפורני החייכן והחילוני שבעוד שלושה ימים יימס מחום בישראל, מה גרם לו ולאשתו חנה לסגור את העסק המשפחתי שלהם לתוצרת אורגנית במחוז סונומה, למכור את הבית, לקחת את שני ילדיהם החמודים אלון (2) וגבי (4), ולעלות ל... ובכן — פרדס־חנה.
פרדס־חנה?
"אנחנו רק שוכרים שם לשנה".
ראיתם את המקום? הבית או העיר?
"לא. יש לנו וידיאו ותמונות. זו נראתה כמו העיר הנכונה בשבילנו. עיר קרובה לים, לא רחוקה מדי מהמשפחה של חנה במודיעין, נראה שיש שם שילוב טוב של אמריקאים וישראלים, דתיים וחילונים".
ובכל זאת אתם מבצעים את הצעד שעשוי להיות הדרמטי בחייכם על בסיס... מה בעצם?
"ההורים שלי היו תומכים נלהבים של ישראל, ולחנה יש בישראל משפחה. היא ואני נפגשנו בקליפורניה, ואחד הדברים שחיברו בינינו מיד היה ישראל. בצפון קליפורניה אמנם יש כיום הרבה יהודים, אבל בכל פעם שמתחילים שם עניינים אנטי־ישראליים, היהודים הם שמובילים אותם! אני פשוט לא יכול להסביר את זה. והבנו שיהיה קשה לגדל באזור הזה ילדים – בפרט לא דתיים – עם זהות יהודית חזקה. ונזקקנו לשינוי – העסק היה בסדר אבל גזל ממני המון זמן. שקלנו לעבור לניו־יורק, אבל אנחנו לא באמת מרגישים שם בבית. ומתישהו הבנו שהמקום ללכת אליו בשבילנו הוא ישראל".
בחירת טראמפ קשורה לזה?
"לא ישירות, אבל אנחנו מבחינים שארה"ב הופכת מקום קצת פחות ידידותי ליהודים. יש תחושה חזקה שהמדינה הזאת מתרחקת מאיתנו".
מה לגבי עבודה ופרנסה בישראל?
"אני אמצא משהו, אני לא מודאג מדי. אולי אכנס לעולם המזון האורגני, אולי לעולם היין. אני פשוט אבוא ואחפש הזדמנויות. אולי אנסה להשקיע בחברה קטנה או משהו. זה לא בעדיפות גבוהה בהתחלה. יש לנו מספיק כדי להתחיל".
אנחנו יושבים במסעדה כשרה בקראון הייטס, ברוקלין – שכונה חב"דניקית זרה לרובינסונים לא פחות (ואולי יותר) מאשר לי – פשוט יש להם כמה חברים כאן – וריצ'ארד מניף כדור פלאפל. "את זה יש לכם בישראל?" הוא שואל מבלי לחייך, ולוקח ביס. "הממ... טעים. זהו, אני אביא את הפלאפל לישראל, מזה אני אעשה שם את הכסף", הוא מגחך.
אבל באמת שלא נראה שזה מדאיג אותו כרגע. הוא רוצה, בשלב הראשון, רק להיות עם הילדים. "אתה יודע מה היתרון בלהיות אבא בגיל מבוגר?" הוא שואל אותי כמי שמזהה אח לצרה. "שאתה לא מרגיש שהפסדת איזשהן מסיבות. כבר היית בכולן. עכשיו אני לא רוצה ללכת לשום מסיבות. זאת המסיבה שלי" – הוא מרים את הילד, גבי, ומצמיד אותו אליו. הילד מצחקק.
אתה נתקל בתגובות סקפטיות להחלטה שלכם?
"בהחלט. אנשים פשוט לא מבינים. חברים לא יהודים בקליפורניה ברובם שמחים בשבילנו, אבל הרבה פעמים גם יגידו דברים כמו: איך זה ייתכן? הם יודעים על ישראל מהתקשורת, הם לא מכירים את ישראל האמיתית. זה דבר ביזארי בשבילם".
אתה מכיר את ישראל האמיתית?
"אני מנסה".
אתה מבין שהכלכלה הישראלית פחות נחמדה לעסקים קטנים ושעלולה להיות מלחמה בעזה מתישהו.
"אני יודע. אני מבין שיהיו הרבה אתגרים. לגבי הפוליטיקה הישראלית – אני לא מכיר אותה עדיין כפי שהייתי רוצה. אני אדם פוליטי, אבל לא שירתתי בצבא בישראל, לא שמעתי פצצות, לא איבדתי משפחה, אז אני רוצה קודם כל להקשיב".
אתה מגביל את ההתנסות הישראלית שלכם בזמן? יש נקודת סטופ־לוס?
"לא. זה מסע בכיוון אחד. הרעיון הוא לא 'לבדוק את זה ולחזור', אלא לבוא לשנים רבות ולבנות את עצמנו בישראל. בארה"ב יש נטייה לחשוב שהדלתות סגורות ושאמריקה זה העולם הקיים היחיד. וזה לא. חשוב לנו שהילדים יידעו שיש עולם שלם בחוץ. ועדיין יש להם אזרחות אמריקאית והם יוכלו לבוא ללמוד פה בקולג' אם ירצו".
למה תתגעגע?
"לקוסטקו (צוחק), ולהוקי ולגולף ולפוטבול בשידור ישיר בטלוויזיה. אבל זה לא ביג דיל, אני פשוט אעבור לכדורגל אירופי".
למה לא תתגעגעו?
"לצרכנות האובססיבית ולסנטימנט האנטישמי".
איך אתה מרגיע את עצמך לקראת העזיבה?
"אני עושה יוגה כל בוקר. זה עוזר. ומשחק גולף".
ניו־יורק, כמה ימים לפני הטיסה. השמש הניו־יורקית חמה וקופצנית ומתגלגלת – אבל ללא הלחות ההבילה של מישור החוף. זה סוף השבוע, וההמונים נעים לכיוון החנויות, המסעדות וסנטרל פארק. קשה לעמוד בקסמי העיר בימים יפים כאלה.
אני נכנס למייסיס, קונה שתי חולצות כפתורים ממותגות (טומי הילפיגר, קלווין קליין) ומארז תחתונים של 2xist, ומשאיר בקופה 88 דולר, 320 שקל. עושה חשבון מהיר בראש ומגלה שתמורת אותם פריטים בישראל הייתי משלם סביב 1,300 שקל. קוראים לזה יוקר מחיה ישראלי, אבל רק מנימוס. בפועל מדובר בגזל.
כמה זמן ייקח לאמריקאים טריים בישראל להתחיל לכעוס? לחוש תסכול? אכזבה? הפסד? לפתח את המגננות והמתקפות הנחוצות כדי לשרוד כאן?
לואיס זולדן בת ה־72 לא חושבת על שום דבר מכל זה כשהיא עוזבת את ביתה במנהטן כדי להצטרף לילדיה שכבר עלו לישראל ולהתגורר בנהריה. "ביליתי כמה חודשים בנהריה והאנשים היו הכי מקסימים ונחמדים שבהם נתקלתי. הרגשתי שלווה פנימית גדולה, וכשחברה באה לבקר אותי היא אמרה שאני נראית הכי טוב שנראיתי".
זה הספיק לה, מתברר. ההחלטה התקבלה. האם נהריה תהיה טובה יותר ממנהטן לאמריקאית בת 72? ייתכן. קשה לערער על השכנוע העצמי שאיתו כולם מגיעים.
"אנחנו מאוד מודעים ליוקר המחיה בישראל", מרגיעה אותי סטפני פליסקין, 44, מורה לעברית בבית ספר יהודי בקווינס, שעלתה עם הוריה מארה"ב לישראל כשהייתה בת שלוש, חזרה עם אמה לארה"ב כשהייתה בת 11 ובילתה את כל חייה הבוגרים בארה"ב. עכשיו, עם בעל שהתגייר, מפתח תוכנה במקצועו, וארבע בנות, היא עולה לישראל ותגור בזכרון־יעקב.
"יצרתי קשר עם 'נפש בנפש' כבר לפני שמונה שנים, אבל לא יכולנו לעלות כי הפחיד אותנו להגיע לארץ בלי עבודה לבעלי. בנובמבר הוא קיבל אישור להתחיל לעבוד מהבית, ומרגע שזה התחיל והוא ישב כל היום על הספה בקווינס, אמרתי לו: אם זה ככה, למה שלא תשב על הספה בזכרון?"
האנגלית שלה אמריקאית כל כך, עד שרק לקראת סוף השיחה, כשהיא מציעה לעבור לעברית, מתברר שגם העברית שלה שורשית לגמרי ושהשם סטפני היה, מאז ומעולם, עניין זמני. בישראל קראו וקוראים לה ציפי – "לאמריקאים זה קשה, אז סטפני עדיף" – ובקרוב היא תחזור הביתה, לציפי. "גדלתי בפתח־תקווה עד גיל 11", היא מזכירה. "ואחרי שעברתי לארה"ב למדתי לשחק את המשחק ולדבר אמריקאית. אבל אמריקאים הם מאוד צבועים, וזה משהו שאני לא אתגעגע אליו בכלל. הישראלים הרבה יותר ישירים, לטוב ולרע".
הילדות שלך יסתגלו לישראל?
"אני באמת לא יודעת. אני מקווה שהן יתאהבו ויישארו. ברור שאם הן ירצו לחזור זה יקרע לי את הלב, אבל הבנו שעדיף לעשות מה שנכון לעכשיו, ועכשיו הן מאוד אוהבות את ישראל".
ארזתם ושלחתם הכל?
"לא. אנחנו מתחילים מחדש וקונים הכל בישראל. מה שיש לנו כאן זה זבל, אז חבל, נקנה זבל חדש".
פליסקין מייצגת סוג מסוים של עולים שיכולים להיכנס תחת ההגדרה המאיר־אריאלית הרופפת "מי שנדפק פעם אחת לא יכול להיגמל מזה", או בניסוח ציני פחות: ישראל לא נוטה לצאת משום מחזור דם שאליו נכנסה. אתם לא נגמלים מישראל לעולם, כי החוויה הישראלית תמיד תהיה משמעותית יותר.
קחו למשל את מיקה קלימי, 23, מצ'רי־היל, ניו־ג'רזי, שהוריה עזבו את ישראל ואילצו אותה להפוך לאמריקאית כשהייתה בת 11. היא מעולם לא הפסיקה להתגעגע. "קשה להסביר את זה – זה מין פיצול אישיות שבסופו אתה מתרגל לאיפה שאתה חי, אבל זה עדיין לא מרגיש כמו הבית. וארה"ב זה משהו שהתרגלת אליו, אבל לא בהכרח רצית להתרגל אליו. לקח לי המון זמן להרגיש בסדר בארה"ב, לדבר אנגלית ברמת שפת אם, אבל המון דברים חסרים לי כאן במנטליות, בדרך המחשבה".
למה לחזור דווקא עכשיו?
"עכשיו הזמן שלי לנסות. עבדתי במשרה מלאה כגננת בצ'רי־היל, והבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות כל החיים. שלא טוב לי פה. היה לי גם חבר לא יהודי במשך שלוש שנים, וזה מאוד הפריע לי ולמשפחה. נפרדתי ממנו כי הרגשתי שאני חייבת להכיר מישהו – אם לא ישראלי, לפחות יהודי".
בתקופה הראשונה בישראל, אמא שלה אורלי תהיה איתה. "מיקה נשארה במהות שלה, לשמחתי, מאה אחוז ישראלית", האם מאשרת. "הדיסקים באוטו שלה בעברית".
אנחנו יום אחד לפני העלייה הגדולה – למטוס ולישראל – ואני משאיר אותן לארוז ורץ לחנות נייקי במנהטן רק כדי לכווץ עוד טיפה את שיירי כרטיס האשראי. "מאיפה אלה?" המוכר מצביע על נעלי הנייקי הנוכחיות שאני נועל. "זה מתל־אביב", אני מסגיר, והמוכר עובר לדבר עברית במבטא אמריקאי. קוראים לו מיקי, הוא חי בארה"ב כל חייו, בן לאם שעזבה את ישראל, והוא לא מוצא את עצמו בחיים ולדבריו מרגיש – וגם נראה – אבוד. "אני שונא לעבוד בחנות הזאת, גר בקווינס, כל העיר הזאת מראה לך את הכסף הגדול שאין לך דרך לעשות. אני רוצה לגור ליד הים".
ובכן. מה אתה יודע, מיקי. זהו יום המזל שלך. אני מספר לו על "נפש בנפש" ועל הסיכויים בישראל, והוא מקשיב לי בעניין. אומר שייצור איתם קשר. אני טופח לו על הכתף כמו מיסיונר מיומן, אומר לו להחזיק מעמד, יוצא משם ומבין שיש גם מקרים כאלה. ויש נעליים של נייקי שאין דרך להשיג בחנות הדגל במנהטן, אבל קל להשיג בתל־אביב.
ובסופו של דבר, הכל שטויות. כי האדם, כזכור, מחפש משמעות. ואחרי שסיימת למצוא משמעות בסיילים של פוסט־כריסמס וביכולת המופלאה לא לצאת יותר מהבית אף פעם כי אמזון פריים מביא אליך הכל, נותרת לבדה רק סוגיה אחת: המשמעות.
תגידו מה שתרצו על ישראל, במשמעות אנחנו חזקים. ציונית, פוליטית, חברתית, תרבותית – ברגע שבו אתה מגבש עמדה ישראלית כלשהי – אפילו עוינת – נדמה שחייך הופכים משמעותיים יותר. אתה נלחם על משהו. נאבק למען משהו. משהו הופך חשוב לך מספיק.
"זו דרך טובה לנסח את זה", מסכים איתי ריצ'ארד רובינסון. "אנחנו הולכים לקיום משמעותי יותר. לגידול ילדים במדינה שחשובה לנו. ללקיחת חלק במשהו שאנחנו מרגישים שהוא חשוב".
בינתיים, על המטוס, כל האנשים האלה חיים בישראל שמתקיימת בעיקר בראשם, עדיין לא בישראל הממשית, שתתבהר להם במוקדם. החום, גסות הרוח הכללית, הצורך לתחמן כדי לשרוד, החינוך הלקוי, הביורוקרטיה העוינת, יוקר המחיה והחום – שוב החום – או שילוב כלשהו בין כולם, עוד עלולים להביס אותם. מצד שני, ישנם כל היתרונות של מקום שעוטף אותך כמו שארה"ב מעולם לא התיימרה.
אבל כרגע הם על אדמת נתב"ג הרותחת, מזיעים את נשמתם עם קרובים ומשפחות שהגיעו לקבל את פניהם בחיבוקים, תוך נפנוף השלטים הגדולים שהארגון מקפיד לחלק באירועים כאלה, כולל "הגעתם הביתה", "עשיתי את זה!" ו"חיים את החלום".
יום למחרת תתחיל המערכה הראשונה של חייהם כישראלים. נכנסת לבמה: המציאות.
