החיים שלנו תותית
אחרי סדרה מתמשכת של אודישנים כושלים, גיתית פישר התחילה לצלם את עצמה בבית במגוון דמויות שהמציאה והעלתה את הסרטונים ליוטיוב. הדמות של תותית, טרנסית עם פאה בלונדינית וכובע בוקרים, הפכה לתופעת רשת לוהטת והביאה לה זימון לתוכנית הסאטירה החדשה "טלוויזיה מהעתיד". עכשיו היא מדגמנת פריטים צבעוניים לקיץ ומדברת על בן הזוג תֹם אהרון, בדיחות שואה ולמה היא בוחרת לחלוק עם העולם כל דבר מביך שקורה לה. הפקת אופנה בלי צחוק
לפני שנה וחצי סיימה גיתית פישר סדנת משחק מול מצלמה. היא הייתה כמה שנים טובות אחרי בית צבי עם עבודה אפורה ברשות שדות התעופה ורזומה עשיר באודישנים כושלים. בניגוד לכל היגיון בריא היא סירבה להתייאש. "תמיד ידעתי שאבוא מהדלת האחורית", היא אומרת. "פשוט הייתי גרועה באודישנים. הייתי עומדת מול מלהקות, וזה פשוט לא היה נעים להסתכל על זה. ממלמלת, מגמגמת, מנסה להגיד מילים, ובאמת רוב האודישנים שלי נגמרו ב'טוב, חמודה, לכי'. היה ברור לי שזה לא יקרה אצלי באופן הרגיל, אלא רק אם אזום ולא אהיה תלויה באף אחד שיעמיד אותי למבחן".
בסיום הסדנה ההיא קראו לה המורים ואיבחנו אצלה חרדת מצלמות. פישר הינהנה בהסכמה וכחלק מהניסיון להתמודד עם החרדה, קנתה לעצמה מצלמה פושטית. היא התחילה לצלם את עצמה בבית לבד, מדברת שטויות ומחליפה דמויות, ויחד עם חברתה שיר אהרון, שערכה וביימה, העלתה סרטונים ליוטיוב. פעם כקואוצ'רית נוירוטית, פעם כמאמנת בחדר כושר — כולן הוגשו בכישרון וטיימינג קומי משובח של שחקנית מנוסה. אחת הדמויות שגילמה, טרנסית מטורללת עם אוצר מילים מצחיק ודעות נוקבות על דני קושמרו, ליברמן ו"פרפר נחמד" בשם תותית — הפכה בשנה שעברה לתופעת רשת מסחררת. מאות אלפי צפיות ושיתופים ומעריצים שדורשים עוד. את כל מה שלא עשו השנים בבית הספר למשחק עשה סרטון אינטרנטי אחד עם פאה בלונדינית זולה וכובע בוקרים ורוד. "הופתעתי מאוד מעוצמת התגובות", היא מספרת שנה אחרי. "זה היה מטורף. אתה עושה לעצמך משהו בעולם הקטן שלך, מנותק מהכל. אחרי הסרטון השלישי הבנתי שזה לא היה חד־פעמי. שזה לא היה פוקס. כמובן יש פחד שזה ישתלט עליך, אבל לשמחתי צילמתי את עצמי רק כשהתחשק לי. כרגע אני בהפסקה גדולה מהדמות הזאת, אבל ברור לי שהיא תחזור".
עד שהיא תחזור מתרגלת פישר את הכישרון הקומי שלה בתוכנית המערכונים החדשה והמוצלחת של רשת "טלוויזיה מהעתיד" (רביעי, 22:40, ערוץ 2). בשנה האחרונה היא מבססת את מעמדה כאחד השמות המבטיחים והבולטים בסצנת הסטנד־אפ הישראלית. יש לה מופע מצחיק מאוד, פינה משובחת בתוכנית הלילה של גורי אלפי ויכולת הבחנה אכזרית לניואנסים. היא בת 31, נולדה וגדלה בצור־יגאל. אבא מוזיקאי, אמא סוכנת נסיעות, אחות בכורה לשני אחים. בן הזוג שלה הוא בחור לא פחות שנון: תֹם אהרון מ"גב האומה", ובסיפור ההיכרות ביניהם יש שפע של פוטנציאל לקומדיה רומנטית.
השם ישמור
"אני נתקלת בתגובה הזאת הרבה, מה זה השם הזה גיתית? זה לא שם. זה אותיות שהתחברו במקרה. הפסקתי לנסות להגיד את השם שלי כשאני מזמינה בארומה. ולכן בארומה אני יעל. האמת שסבלתי מזה לאורך שנים. בגן זה היה הכי קשה. ילדים לא רואים בעיניים, ורוב הילדות קראו לי 'גיתית גיגית'. יש לי חברה שמחפשת עכשיו שם לילדה שלה והתלבטה אם לתת לה שם מיוחד, ואמרתי לה שלגמרי תלך על זה. קראתי פעם מחקר על זה שילדים בעלי שמות מיוחדים גדלים בתחושה שהם מיוחדים. היו שנים שחשבתי לשנות, אבל זה כמו שאתה לא באמת מתכנן להתאבד, אבל אומר לעצמך, אני אעשה את זה, אכתוב מכתב עצוב, אמא שלי תבכה, ואתה לא באמת עושה את זה".
החיים, הוראות הפעלה
"עד לפני שנה וחצי עבדתי ברשות שדות התעופה כסלקטורית. הייתי זאת ששואלת אם ארזת לבד ואם יש לך משהו להצהיר. שנים אמרתי לעצמי שאם עד גיל 30 אני לא אצליח במקצוע אני אלך ללמוד נטורופתיה. כשהתחלתי לעבוד ברשות שדות התעופה הייתי בת 26 עם הרבה צעירים בני 20 מסביבי. אתה מרגיש את הפער בינך לבין ילדודס שרק השתחררו מהצבא. אחת הבנות התלבטה אם ללכת ללמוד משחק, אז אחד הבחורים שם אמר, 'אל תלכי ללמוד משחק, תסתכלי על גיתית, תראי מה היא עושה'. זה היה מאוד מלחיץ, החלפת הקידומת, שפתאום נהייתי בת 30, אבל לשמחתי, דברים התחילו לקרות. עכשיו החרדות של 'איך אני אגיע לשם?' התחלפו ב'אוי לא, עכשיו צריך להיות טובים, מגוונים ולקלוע כל פעם'".
דייט והעיר הגדולה
"הגעתי לתל־אביב בגיל 25. עד שהכרתי את תֹם הייתי רווקה. היו כל מיני קטנות, אבל זה לא באמת נחשב. בעיקר הייתי לבד, אבל זה לא ביאס אותי. אהבתי מאוד את הלבד שלי ואני עדיין זקוקה לו. אני נורא שונאת דייטים. אני איומה ברושם ראשוני. אם אני לא בעניין של הבחור אני מבינה את זה בתוך חמש שניות. אם אני בעניין של הבחור אני אהרוס את זה. אין לי שליטה על הפה. כשאני בלחץ, אני עונה לא לעניין. זוועה. החלום שלי זה להיות פרועה, אבל אני אוהבת להיות בבית. לאכול מול הטלוויזיה. קצת קשה לצאת ככה לדייטים. הייתי רגע באוקיי קיופיד. יש שם מלא בנות ומעט מאוד בנים. הייתי שם חמש דקות ולא יכולתי. היה אחד שיצאתי איתו לדייט, ישבנו 40 דקות, שתקנו ואז קמנו, לחצנו יד ואמרנו ביי".
ימי התֹם אהרון
"הייתי נשארת לבד כל החיים אם לא היה מישהו שמתעקש. תֹם התעקש, ניג'ס, לא הרפה. גם כשניפנפתי אותו. הוא התחיל איתי בפייסבוק. אמר שהוא רוצה להתחפש לתותית, שזו, בוא נודה, שורת פתיחה ערמומית ביותר. אמרתי לו, 'או־קיי, אבל אני לא מביאה לך את הבגדים. נשמה, זו הקריירה שלי'. הוא התעקש והלכנו למסיבה יחד. גם תוך כדי אמרתי שזה לא מתאים לי, הוא צעיר ממני בארבע שנים, זה המון בשבילי, אבל תֹם המשיך לנסות. לא פחד מזה שאני מוזרה ומזה שאני לא מגיבה פתאום יומיים. לתֹם יש הרבה ביטחון. לקח זמן להבין שזה רציני. לא יודעים באמת, פשוט קמים יום אחד ואומרים, וואלה, אנחנו כבר שנה ביחד. נשביתי בטוב הלב שלו. אבל בעיקר בזה שאני לא צריכה להתאמץ מולו. הוא מבין אותי. אני לא מרגישה שאני צריכה לעבוד קשה. זה מאוד נוח".
שנת הכן
"הדברים הכי טובים קרו לי כשלא חשבתי. פגשתי את תֹם בשנת הכן שלי. זה נשמע כמו קומדיה רומנטית מחרידה, אבל חגגתי 30, ודיברתי אז עם חברה וסיכמנו שאני אומרת כן להכל. עד היום יש לי בטלפון מישהו שמטריד אותי רק כי נתתי לו את המספר שלי. בדרך כלל אני נוטה להגיד לא להכל. רוצה לבוא למסיבה? לא, אני לא מכירה את כולם. רוצה לצאת לשתות? לא, אני עייפה מדי להתלבש. רוצה ללכת לסרט? לא נראה לי מעניין. לא רוצה כלום. גם הסרטון של תותית התחיל מלהגיד כן במקום שהיה לי נוח לשלול. אמרתי, המוח בהפסקה, זה הזמן לעשות דברים. אני ממליצה על זה כי הרבה פעמים מבלבלים בין 'לא רוצה' ל'מפחד'".
מצחיקונת? אני?
"לא זוכרת מתי הבנתי שאני מצחיקה. כשהייתי במגמת תיאטרון בתיכון היו צוחקים ממני הרבה, לקח לי זמן להבין שזה קשור אליי. בשנה הראשונה בבית צבי שיחקתי תפקיד דרמטי: הגיבורה מתאבדת ואני נכנסת ושואלת: 'את חושבת שהיא מתה?' תבין, אני עם דמעות. זה אמור להיות שיא המחזה, וכולם נקרעים מצחוק. בפעם הראשונה אמרתי לעצמי: יש מצב שאולי אני באמת קצת מצחיקה.
"זה מיתוס שנשים מצחיקות הן טרן־אוף וגברים אולי נבהלים מזה. אנשים אוהבים שמצחיקים אותם. כל פעם שיש משהו רע, אני מזכירה לעצמי לצחוק על זה. אני דוגלת בלאוורר את הפאדיחות הכי גדולות שלי. לפני כמה שנים הייתי אצל ידיד טוב שלי. נכנסתי לשירותים, ואבא שלו פתח בטעות את הדלת בזמן שעשיתי את מה שעשיתי. הוא נעמד, וכנראה מתוך ההלם הוא אמר: 'שלום'. אז עניתי: 'בוקר טוב. מה שלומך?' לקח לו כמה שניות והוא סגר את הדלת. כמובן לא שמרתי את זה לעצמי. זה הטיפ שלי לחיים: אם קורה משהו מביך, תספר את זה מיד לכולם".
בלי גבולות
"מבחינתי על הכל מותר לצחוק. אני יודעת שזו שאלה שקומיקאים דנים בה רבות, איפה עובר הגבול, אבל הגבול שלי לא קיים. שואה? הרי אנשים צחקו בשואה, והם צחקו גם אחרי. זה היה כלי להתמודד עם הדברים שקרו שם. אונס? זה נורא תלוי מי הבן אדם ומתי. יש לי חברה שעברה אונס וצוחקת על זה, ואני צוחקת איתה. זה תלוי הקשר. כמו כל דבר, זה עניין של טקט".
מעוז צור
"גדלתי בצור־יגאל, מין פרוור כזה ליד כוכב־יאיר, שאין בו הרבה מה לעשות. אבל הייתה לי ילדות מצוינת. היינו הרבה בסופר. את רוב הזמן העברנו ליד המדף של הקפואים. לפעמים, אם היינו רוצים קצת לגוון, היינו תופסים טרמפ לסופר בכפר־סבא. זה היה הבילוי שלנו. עד כיתה ט’ בקושי דיברתי. זאת התקופה שהבנות מתחילות לדבר על לק, אבל אני זוכרת שלא היה לי מה לתרום לשיחה. אמרתי לעצמי, גיתית, תסתמי את הפה. אם הן יידעו מה עובר לך בראש, את תהיי מנודה ואף אחד לא ירצה להיות חבר שלך. כשהתחלתי ללמוד משחק הבנתי שהחייזרות שלי משחקת לטובתי. שזה מרענן עבור אנשים".
גירושים זה אחלה
"ההורים שלי גרושים. הם נפרדו כשהייתי בכיתה ג'. זאת הייתה הקלה גדולה. הם עשו לנו שיחה כזאת רצינית, כינסו אותנו, התכוננו לזה שיהיו בכי וצרחות, אבל אף אחד לא באמת התרגש. כולנו היינו כזה 'או־קיי, סבבה, אז אנחנו זזים לפעולה בצופים'. זאת לא הייתה הפתעה גדולה, וזה הוריד את המתח בבית. גירושים זה לא דבר כזה נורא. אם לא אמורים להיות ביחד, אז למה להתעקש. אומרים, בשביל הילדים. אבל ילדים יודעים וקולטים הכל. הם מרגישים שזה לא טוב. הגירושים לא השפיעו עליי. הנישואים השפיעו. כששני אנשים לא צריכים להיות ביחד, אתה יושב ורואה את הקושי. זה עיצב מאוד את התפיסה שלי לגבי זוגיות. אני עוד לא יודעת איך בדיוק, אבל אני בטוחה שזה עשה את שלו. זה שורט אותך ונותן את הכאפה".
עושה שריר
"מהרגע שהבנתי שיש את העניין הזה שמשמינים, אני מפלרטטת עם חדרי כושר. שנים הייתי מסתפקת בלהירשם ולשלם, אבל עכשיו יש לי מאמנת אישית שבאה אליי הביתה. זה חוסך ממני את חוויית חדרי הכושר. לא משנה איזה, תמיד אתה נכנס וכולם יפים, כולם שריריים, סקסיים, וגם כשהם מזיעים זה מחמיא להם. אני, לעומת זאת, נראית כאילו עברתי גירושים או קמתי משבעה. כשאתה עובר ממכשיר למכשיר זו הליכה עם הראש מושפל למטה, שאומרת: אני לא אחד מכם, ואתם יודעים את זה". •
לפנייה לכתב/ת 
