ליידי רדיוהד

אני מציץ מאחורי הקלעים אל יציעים ריקים לחלוטין. הרחבה מתחת לבמה נטושה. אף עמדת בירה מאחור, והאמינו לי, יהיו בהמשך מלא, לא מעיזה להיפתח. הבמה כמובן נקיה מכל גורם זר. איש לא פוגע בקודש הקודשים. גם לא שי בן צור וחבורת הנגנים הרג'סטנים המקסימה שלו מהפרויקט Junun, שמארחים לי לחברה, תאנים, מים וצחוקים, ומחכים בסבלנות הודית בחדר הסמוך. הם אלה שאיפשרו לי להתחזות לאיש הפקה - אמרתי שאני מכין את התה - ולקבל את התו הנחשק, support guest, המקנה לך את הזכות הנדירה להיכנס אל המרחב הסטרילי המוגן של רדיוהד.

אז זה רק אני פה ממול, ושרונה קטן. בת זוגו ואם ילדיו של ג'וני גרינווד. החוליה הישראלית המשמעותית של רדיוהד. את זה אנחנו אומרים - קטן מנסה להרחיק עצמה, שוב ושוב, מהמעמד המחייב מדי. "אני משתדלת להימנע מקרדיטים", היא אומרת, "ובאמת, אני וג'וני אנשים פרטיים. החיים שלי זה לא רדיוהד. אני שומרת על הפרדה. העבודה של ג'וני לא נכנסת אלינו הביתה".

אלא שלפעמים אין ברירה והמחסומים נפרצים. בזמן שאנחנו מקשיבים לתום בחזרה, נכנס פנימה איש הפקה של הלהקה, ופונה אל קטן. "מה לעשות עם כל המיילים שמגיעים מה־BDS?" הוא שואל. "תתעלם מזה. פשוט תשכח מהעניין", חותכת קטן. מאוחר יותר אני מבקש ממנה להתייחס לסערת הגעתה של הלהקה לארץ, וללחצים המופנים כלפיה על ידי גורמים הקוראים לחרם תרבותי מלא על ישראל.

"אין לי מושג איפה זה עומד, אני לא רואה את העיתונים ולא קוראת מה שכותבים", עונה קטן. "אני מבינה שמאוד־שמאוד אוהבים לכתוב על ה־BDS בארץ. ואני לא מבינה, למה נותנים לזה במה? את מי זה מעניין? אל תתעניינו בזה (צוחקת). מה יש להתעניין בזה, בחבורה של, אתה יודע... נו, אל תיתן לי להיכנס לזה".

בעוד חמישה ימים, ב־19 ביולי, תתקיים ההופעה המיוחלת של רדיוהד בארץ. ה־הופעה של השנה, בעצם השנים האחרונות: הלהקה הטובה והחשובה בעולם, בשיאה - ותודה לאל, אין גולדן רינג ושאר VIP - למרות ואולי דווקא בגלל שרבים לא רוצים לראות אותה כאן, ובזמן אמת. והזמן הזה התארך. 17 שנה מאז ההופעה האחרונה בארץ הקודש, נצח עבור האוהדים הוותיקים הרבים, וחלום עבור דור של רבים חדשים, שלא האמינו שזה יכול לקרות, בעיקר מהסיבות הפוליטיות. "נכון, הייתה תחושה שזה לא יכול לקרות", אומרת קטן ומחייכת, "אולי בגלל המרחק. להטיס את כל הציוד". צוחקת שוב. "די, בוא נעזוב את זה".