המלחמות של גילה אלמגור
המוות הטראגי של אביה על ידי צלף ערבי והחיים הקשים של אמה שימשו עבור גילה אלמגור השראה לסרט "מצור", מיצירות הקולנוע היפות שנעשו כאן. אחרי שנים שבהן נשכח, יוקרן עותק חדש שלו בפסטיבל הקולנוע בירושלים. לקראת האירוע החגיגי אלמגור מספרת על המעגל שלא נסגר עם אמה ומדברת גם על סצינת האונס השערורייתית ב"מלכת הכביש". "אני אומרת לכל שחקנית במצב הזה לא לוותר ואפילו לעזוב את הסט"
כבר בשנות השישים, עשרות שנים לפני ההתקפות והאיומים עליה בטוקבקים, גילה אלמגור גילתה את הזעם הקדוש של ישראלים כלפי אמנים שמעזים להתעסק בנושא נפיץ פוליטית. "התפרסמה ידיעה קטנה בעיתון שאני הולכת לגלם אלמנת צה"ל שאיבדה את בעלה, בסרט שמבוסס על רעיון שלי. אז לא היו אמנם שטינקרים בפייסבוק וטוקבקיסטים כמו היום, אבל קיבלתי שורה של מכתבי נאצה", היא משחזרת את מה שאירע אי־שם בימי מלחמת ההתשה הכואבים, "כתבו לי, 'מה את יודעת בכלל על שכול?'. הם לא ידעו שגם אני שכלתי את אבי לפני שנולדתי".
אלמגור, בת 29 באותם ימים, לא נהגה לספר אז את סיפורה המשפחתי, שהיווה במידה רבה את ההשראה המרכזית לסרט "מצור". אביה, השוטר מקס אלכסנדרוביץ, נרצח בימי המנדט בחיפה על ידי צלף ערבי, כשאלמגור הייתה עוד בבטן אמה. "את הרעיון לסרט קיבלתי כשאני ואגמון (כך היא מכנה בחיבה את בעלה, יעקב אגמון, מנכ"ל הבימה לשעבר, שגם הפיק את הסרט — ב.ט) חיינו בניו־יורק באמצע שנות ה־60. יום אחד הלכתי את כל שדרות ברודוויי הארוכה, והתגבש אצלי סיפור על אלמנה והחברים של הבעל שנותרו מסביבה. ככה חזרתי הביתה והתחלתי לצייר את הסיפור בציורים".
התוצאה הייתה "מצור", אחד הסרטים הישראליים הטובים בכל הזמנים, שעותק משופץ שלו יעלה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ויעשה צדק עם היצירה החשובה הזו. "מצור" מביא את סיפורה של אלמנת צה"ל (אלמגור הצעירה והמהממת ביופייה), ששכלה את בעלה במלחמת ששת־הימים. סביבה מכרכרים החברים של הבעל ובראשם קצין יפה תואר (יהורם גאון), אבל היא מעדיפה להתנתק ולא להפוך ל"אלמנה למופת", ומנהלת מערכת יחסים מהוססת עם קבלן מחוספס (דן בן־אמוץ).
למעשה זה סרט על אמך לא פחות מאשר "הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס".
"אמי היא ההשראה והזרע שהנביט את הסרט הזה", אומרת אלמגור, "ולאמא שלי היה הרבה יותר קשה מהדמות שבסרט. לה לא היו חברים, לא הייתה לה שפה, היא הייתה אישה קשה. הבאתי אותה לבכורה בירושלים. פגשנו את גולדה מאיר ואמרתי לה, 'הסרט מוקדש לאמי'. היא אמרה, 'באמת?' וככה הן, גולדה ואמי, ישבו כל ההקרנה שלובות זרוע. גולדה כל כך התרגשה מהסרט ואמרה לה בסוף, 'את אישה חזקה וגדולה'. ואמא שלי בכלל לא קלטה שהסרט עליה. למחרת היא אמרה לי, 'אפשר לראות את הסרט? לא באמת ראיתי אותו כי הסתכלתי על ראש הממשלה'".
נסגר אז מעגל? הרי אמא שלך לא תמכה בך בתחילת דרכך כשחקנית.
"לצערי אני לא יכולה להגיד את זה. המעגל מול אמא שלי מעולם לא באמת נסגר. אבל לי זה עזר, זה היה תהליך מבריא".
ומה לגבי המשפחות השכולות? הן כעסו על הסרט גם אחרי שיצא?
"ממש לא. לא קיבלתי תלונה אחת. לפני שסגרנו את הסרט נפגשנו עם ארגוני הורים שכולים, ועשינו להם הקרנה מיוחדת. אגמון אמר: 'מי שתהיה לו הערה אחת שהסרט פוגע בו — שלא יהסס להגיד לי. אני אשרוף את הסרט, לא אראה אותו לאיש'. בסוף אנשים חיבקו אותו ונישקו אותו. אני צריכה לתת קרדיט מיוחד לאגמון. הוא האיש שדחף אותי לאורך כל השנים לעשות את הסרט, ועובדה שזה הסרט היחיד שהוא הפיק בקריירה שלו. הוא הזיז הרים וגבעות בשבילו".
איטלקי משוגע
מה שמפתיע ב"מצור" עד היום, הוא שלמרות שמדובר בסרט בן כמעט חמישים, הוא מרגיש קולע ורלוונטי לתרבות השכול הישראלית של היום. את הסרט ביים ג'ילברטו טופאנו, איטלקי אוהב ישראל, לא יהודי, אגב. "איטלקי משוגע, מעין אציל, שהתאהב בישראל וידע לראות אותנו בעין אוהבת ומבקרת במקביל", אומרת אלמגור. לצערם של אלמגור וחובבי קולנוע ישראלי, טופאנו מעולם לא ביים שוב לקולנוע ושב לאיטליה.
"מצור" עשה את בכורתו בפסטיבל קאן 1969 והוכתר מיד כיצירת מופת. "הייתי אמורה לזכות בפרס השחקנית בפסטיבל, אפילו קראו לי בחזרה מהארץ לטקס", משחזרת אלמגור. "כשהגעתי למלון, הצלמים חיכו לי וביקשו שאצטלם כבר עם פרחים. סירבתי. אמרתי להם: 'אנחנו היהודים לא שמים את החיתול לפני שהתינוק נולד'. כמה שאני שמחה שצדקתי. הפרס הלך לשחקנית אחרת אחרי שהשופט הסובייטי אמר, 'על גופתי המתה יוענק פרס לשחקנית ישראלית'. קיבלתי מברקי התנצלות מהשופטים האחרים, כולל מהבמאי האגדי, לוקינו ויסקונטי, שנמצאים אצלי עד היום".
הסרט זכה לתגובות מצוינות גם בישראל, ועם זאת, כיום, למעט סטודנטים לקולנוע וחובבי קולנוע ישראלי — מעטים בלבד שמעו עליו. עכשיו נעשה איתו צדק מאוחר: הוא זכה לרסטורציה מרשימה בתמיכת קרן יהושע רבינוביץ' וסרטי יונייטד־קינג, בפיקוח הצלם המיתולוגי, דוד גורפינקל, וביוזמתה של מנהלת סינמטק ירושלים, נועה רגב. ההקרנה החגיגית שלו תתקיים ביום רביעי הקרוב, בהשתתפות אלמגור, במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים שנפתח היום. לפני חודשיים זכה הסרט לכבוד מלכים והוקרן באותו פסטיבל קאן שם זכה בתהילתו לראשונה.
את חושבת שמירי רגב הייתה מאשרת כיום סרט כזה?
"אני מוכנה לתת את הקרדיט לשכל הישר והיושרה של כל מי שעומד בעמדה לאשר סרטים, שהיה מאשר סרט כזה גם היום. ואין לי דבר אישי נגד רגב. אני חיה את חיי, עושה את שלי בדרכי, ואם למישהו זה לא נראה, והוא חושב שאני אליטה דה־לה־שמאטע — זו זכותה".
"אסור שזה יקרה"
ארבע פעמים בקריירה הארוכה שלה הייתה אלמגור הרוח היוצרת מאחורי סרטים בכיכובה ("מצור", "מלכת הכביש", "הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס"), אבל על "מצור" — שסיפורו מבוסס בעקיפין על אמה — היא אפילו לא התעקשה לקבל קרדיט על התסריט. כמו שקורה יותר מדי פעמים בהיסטוריה של הקולנוע, אלמגור נאלצה לפנות את הבמה ליוצר גבר: דן בן־אמוץ, שחתום במקומה כתסריטאי לצד טופאנו. "רצינו מישהו שיסייע בכתיבת הדיאלוגים. אז כדי שהוא יסכים, זזתי הצידה", היא אומרת. אלמגור נשארה עם הקרדיט האוורירי "מבוסס על רעיון של ". "אני מודה שגם חששתי שיגידו, 'נו, תראו אותה, עכשיו היא גם כותבת לעצמה תפקיד'".
לאלמגור אין טענות כלפי אף אחד בסיפור הזה — כולל בן־אמוץ — אבל בסרטה הבא למדה את הלקח. "בפעם הבאה שהיה לי רעיון לסרט, הלכתי למנחם גולן. כשהוא אמר לי, 'זה רעיון מעולה', אמרתי לו, 'אין בעיה, אבל בוא נחתום על חוזה לפני שאכתוב את התסריט'". הפעם אלמגור התעקשה שיכירו בה לפחות כתסריטאית. "ניסו לגמד את תרומתי לסרט ולמנוע את זה, ולא הצליח להם", היא אומרת בסיפוק, "ויצא סרט חזק".
התוצאה הייתה "מלכת הכביש", בו גילמה אלמגור יצאנית, שעלה לכותרות באחרונה על רקע סצינת האונס המפורסמת שבו, והטענות — אותן אישר גולן עצמו בראיון לתוכנית "חגיגה לעיניים" לפני מותו — כי נתן יד חופשית לשחקנים בסצינה להתנהג באלימות קיצונית כלפי אלמגור, מבלי שתהיה מודעת לכך.
"זה היה אירוע מאוד קשה, ולא היה צריך לקרות ככה", היא מספרת בכאב על הפרשה שצצה אחרי המהומה העולמית שהתעוררה בשנה שעברה, כשנחשף סיפור התקיפה המינית על הסט של "הטנגו האחרון בפריז" של ברטולוצ'י. "ידעתי שהולך להיות קשה, אני הרי כתבתי את הסצנה, אבל כשהגענו לצילומים, הייתי בטוחה שזה יסתיים בשמונה ידיים שמטיילות עליי. לא ידעתי שזה יהיה כל כך אלים. מנחם נתן להם חופש מוחלט. 'תקרעו אותה, תעשו מה שאתם רוצים', הוא אמר להם, ואני לא ידעתי את זה".
רק בדיעבד הבינה אלמגור שהגיבה באופן פוסט־טראומטי לסצנה ההיא. "במשך תקופה אחרי זה קניתי מברשות קרצוף קשות יותר ויותר כדי לקרצף את הגוף שלי, עד שיום אחד ישבתי ושאלתי את עצמי: למה אני צריכה את המברשות האלה? למה אני מדממת במקלחת?' עם הזמן זה עבר ונסגר, ולא דיברתי על זה יותר. גם עם מנחם לא דיברתי יותר על הסרט הזה. קברתי את מה שהיה. עד שלא נפתח העניין עם ברטולוצ'י, הזיכרון הזה היה בארון. זה באמת היה לעבור אונס קבוצתי, בלי חדירה. ואונס קבוצתי זה אונס קבוצתי. זה היה נורא, לכן בכל מאבק באלימות נגד נשים תמצא אותי שם".
את הלקח מהאירוע הטראומטי יישמה אלמגור עם הקמת אמ"י, כשהייתה בין מנסחי אמנה להגנה על שחקנים על סט הצילומים. "צריך שיהיה מאוד ברור, שעושים את מה שבתסריט ולא מעבר. שהשחקן יידע מלכתחילה מה עושים, אם יש עירום חלקי או מלא. וחייב שיהיה נציג של הארגון המקצועי, שיפשר אם תהיה מחלוקת. ואני אומרת לכל שחקנית או שחקן במצב הזה: לא לוותר, להיות אסרטיבי, אפילו לעזוב את הסט אם מגיעים לסיטואציה כזו".
לצערה הרב אלמגור יודעת שמה שקרה בסט של "מלכת הכביש" אינו מקרה בודד. "קרו עוד מקרים, לא לי לשימחתי, שבמאים התחרמנו על הסט ואמרו תוך כדי צילום: 'למה שאני לא אלך רחוק יותר? למה שלא אביא עוד כמה צופים בעזרת סקס?' אסור שזה יקרה", היא אומרת. "התייחסו אז בצורה שונה מאוד לגברים ולנשים, שלוו בהשפלות איומות. אמרו לשחקניות, 'תרימי חולצה, תורידי חולצה'. הקרינו סרטים לחבר'ה מקטעים שלא נכנסו לסרט. אולי אלה חבלי לידה של תעשייה בחיתוליה, אבל הייתה שם גסות איומה".
את חושבת שעשית נכון כשחשפת את הסיפור?
"אני חושבת שזה יכול לשמש לשחקניות תמרור אזהרה, בבחינת 'ראו הוזהרתם'. לי לקח הרבה זמן להחלים מזה. לא בטוח שאני מרגישה יותר טוב מאז שהסיפור יצא, אבל הנה, אני מדברת עליו איתך".
פסטיבל הקולנוע ירושלים נפתח הערב
לפנייה לכתב/ת 
