בשם מאהין

הולי דגרס זועמת. היא כועסת כי היא יודעת שבעקבות תקנות ההגירה החדשות שנכנסו לתוקף בארה"ב לפני שבועיים, קרובי משפחתה לא יכולים להיכנס לבקר אותה בארה"ב רק בגלל שהם איראנים. העיתונאית והפרשנית האמריקאית בת ה־31, שנולדה בקליפורניה לאב אמריקאי ולאם איראנית, מבינה שבמצב החדש, אפילו הסבתא האהובה שלה, מאהין, לא הייתה יכולה להיכנס לאמריקה, אם עדיין הייתה בחיים.

סבתא מאהין אמנם הלכה לעולמה ב־2013, אבל העובדה שכניסתה לארה"ב לא הייתה מתאפשרת תחת הצו הנשיאותי של טראמפ נשמעת לדגרס, ולעוד הרבה אמריקאים אחרים, אבסורדית לחלוטין. דגרס, פרשנית ומומחית לענייני איראן שמתגוררת מאז אפריל בירושלים במסגרת מסעותיה לחקר המזרח התיכון, העלתה לרשת במחאה תמונה שלה עם סבתה תחת ההשטאג #GrandparentsNotTerrorists. "הייתי אחת הראשונות שהעלתה תמונה משפחתית שלי עם סבתא שלי לטוויטר, כאות הזדהות וכמחאה על החלטת הממשלה", היא מספרת בראיון ל"ידיעות אחרונות". "אני חושבת שהראשונים שהעלו את התמונות שלהם עם הסבתות היו בעיקר צעירים גולים איראנים בארה"ב. אני וחברה טובה שלי החלטנו לפתוח חשבון אינסטגרם ולעלות לשם את התמונות עם הסבתות האיראניות, כדי לשלוח מסר, להבהיר את האבסורד". התמונה המשותפת שבה היא נראית מנשקת את הסבתא האיראנית שלה, הפכה במהירות לוויראלית ברשתות החברתיות. מאות גולשים שיתפו אותה, כולל ידוענים כמו הקומיקאית שרה סילברמן וג'יין סנדרס, אשתו של המועמד לנשיאות הדמוקרטית לשעבר ברני סנדרס.

ב־29 ביוני, אחרי שבתי המשפט בארה"ב פסלו שוב ושוב את הצו הנשיאותי שלו מחודש ינואר שאוסר על כניסת אזרחים משש מדינות מוסלמיות, זכה טראמפ לניצחון זמני כשבית המשפט העליון בוושינגטון הודיע כי הוא מאשר בינתיים לקיים חלקים מהצו השנוי במחלוקת.

לפי הצו הנשיאותי במתכונתו הנוכחית, אזרחים משש המדינות המוסלמיות — איראן, סודן, תימן, סוריה, לוב וסומליה — שאינם יכולים להוכיח "קרבה מובהקת" לתושבים או מוסדות אמריקאיים, לא יהיו רשאים להיכנס לארה"ב. מחלקת המדינה הגדירה תחת "קרבה מובהקת" הורים, בני זוג מאורסים, בעל ואישה, חתנים וכלות, ואחים. מנגד, דודים ודודות, בני דודים, אחיינים ונכדים ובעיקר סבים וסבתות, אינם נחשבים לכאלה ולא יכולים להיכנס לארה"ב.

בירושלים. "כמעט כל יום מישהו מדבר בפרסית"

אחרי שהצטרפה למחאה בטוויטר, דגרס פתחה את חשבון האינסטגרם Banned Grandmas (סבתות אסורות), כאות מחאה על הצו הנשיאותי של טראמפ. "התחלנו לאסוף תמונות של איראנים עם הסבתות שלהם והעלנו אותם", היא מספרת. "באינסטגרם יש יותר שליטה על התוכן, אפשר לשלוט בקצב של התפשטות התמונות ברשת, ולעלות למשל רק תמונה אחת ביום, וכך גם לשמר את הסיפור יותר זמן בכותרות מאשר בציוץ בודד, לשלוט בזה". חשבון האינסטגרם עם אוסף התמונות של הסבתות האיראניות הצליח לעורר התעניינות רבה של התקשורת העולמית, שהתנפלה על הסיפור הנוגע ללב.

אז למה בחרתם דווקא בסבתות?

"סבים וסבתות הם הגרעין המשפחתי", היא מספרת מביתה במרכז ירושלים. "הם אלה שמחזיקים בהיסטוריה המשפחתית, הם מעבירים את המסורת, את הדברים הקטנים והחשובים כמו המתכונים המשפחתיים, מעבירים את הכל לדורות הבאים. מי כמוכם, כישראלים וכיהודים, ידע להעריך את החשיבות של ערכי המשפחה. ועכשיו דווקא הם הפגיעים כאן, הדור המבוגר. הם לא איום על אף אחד. הצו הזה פשוט מגוחך. אף אזרח מאחת משש המדינות המדוברות בצו הנשיאותי לא ביצע פיגוע על אדמת ארה"ב משנת 1980. קח לדוגמה את פיגועי ה־11 בספטמבר. המחבלים היו איראנים? לא. 15 מתוך 19 חוטפי המטוסים היו אזרחים סעודים, שניים היו מאיחוד האמירויות, אחד היה מצרי ואחד לבנוני. אף אחת ממדינות המוצא האלה לא נכללות בצו של טראמפ. המון איראנים ממש נעלבו מכך שטראמפ הכניס אותם לרשימה השחורה. הגולים האיראנים בארה"ב מאוד מצליחים בחברה, התברגו לעמדות גבוהות. זו קהילה שמאוד משגשגת בארה"ב, שתרמה המון ולכן מאוד נפגעה ונעלבה שהכניסו אותם לרשימה הזו".

דגרס נחשבת לפרשנית מבוקשת וכותבת בין היתר עבור המגזינים: פוריין פוליסי, האפינגטון פוסט והאתר אל־מוניטור. הרקע המשפחתי של דגרס העניק לה, כנראה בעל כורחה, זווית ראייה ייחודית לפרשה הזאת והפך אותה במרוצת השנים למומחית גדולה בנושא איראן. דגרס, דוברת פרסית שוטפת, נולדה בלוס־אנג'לס אבל הגורל החזיר את הנערה המתבגרת מחופי קליפורניה החמים אל הילדות בטהרן, לשם המשפחה עברה כשהייתה בת 13. "זה היה הלם תרבות ענק מבחינתי, השוק הגדול של החיים. אני הילדה האמריקאית מקליפורניה מוצאת את עצמי פתאום הולכת לבית ספר איראני בטהרן, עם רעלה. אני חייבת להודות שבהתחלה ממש שנאתי את איראן, שנאתי את העובדה שעקרו אותי מהסביבה הטבעית שלי בארה"ב. השנים הראשונות כילדה שם היו לי ממש קשות, זו לא הייתה חוויה קלה. אבל בסוף התאהבתי במדינה הזאת, באנשים שלה, בתרבות". דגרס המשיכה ללמוד באיראן עד גיל 20, כשסיימה את בית הספר התיכון שבה לארה"ב, לקולג' בלוס־אנג'לס.

עם איזה מסקנות חזרת משם?

"רוב האיראנים שפגשתי הם אנשים מאוד פרו־מערביים, פתוחים להכיר אחרים מהעולם, מהמערב. הם אנשים, אנושיים כמו כל אחד אחר. הכי מדהים באיראן זו הכנסת האורחים. אני כל הזמן נתקלת באנשים שמספרים לי שלא חוו אף פעם אומה שמתייחסת כל כך בנחמדות לזרים, במיוחד לאמריקאים שמבקרים שם".

באיראן לא עשו לך בעיות כאמריקאית?

"יש המון אמריקאים שמגיעים לביקורי משפחות באיראן, ואין עם זה לרוב בעיות. הבעיה החלה כשהפכתי לעיתונאית והתחלתי לכתוב על איראן. בשנים האחרונות החלו גם איומים, זה הפך ללא נעים ולמעשה מאז שנת 2013, הביקור האחרון שלי שם, לא חזרתי לשם ולא בטוח שאוכל גם לשוב לשם. כל המשפחה מצד אמא שלי עדיין שם ויש מצב שהמון זמן לא אראה אותם, אם בכלל. אולי אם נפגש במדינה שלישית".

כאמריקאית ממוצא איראני נתקלת בבעיות בכניסה לישראל?

"האמת שממש לא. השם שלי אמריקאי לגמרי, אין בו משהו איראני, כך שאם לא חשפתי ולא סיפרתי בעצמי על החלק השני של הזהות שלי, אי־אפשר ממש לדעת. דווקא החותמות ממדינות ערביות בדרכון שלי קצת עשו בעיות, אבל הכל בסוף הסתדר. הישראלים חמים מאוד, סקרנים מאוד כשהם שומעים את הסיפור שלי. איראן מרתקת אותם, לרובם אין בעיה עם האיראנים. למדתי מהר כי בישראל קיימת קהילה גדולה של יוצאי פרס, וכמעט כל יום אני שומעת מישהו מדבר פרסית, כשאני משוטטת לי ברחובות ירושלים. לפני כמה ימים נסעתי במונית בתל־אביב, הנהג פתאום שם שיר בפרסית מבלי שידע מאיפה אני. כששאלתי אותו על השיר, הוא סיפר שהוא פשוט אוהב מוזיקה פרסית. זה הדהים אותי".