נתניהו כינס אתמול פגישה בהולה של שרי הליכוד. "יש כאן משפט לינץ'", אמר להם. "מנסים להפיל אותי ואת הליכוד".
וויליאם לינץ', אומרת ויקיפדיה, היה בעל מטעים במדינת וירג'יניה. במלחמת העצמאות האמריקאית הוא ערך משפטי בזק נגד חשודים בסיוע לאויב והוציא אותם להורג. לבנים בדרום ארצות־הברית אימצו את שיטת המשפט שלו נגד שחורים. המון מוסת היה לוכד קורבן חף מפשע ותולה אותו על עץ.
האם זה מה שחוקרי המשטרה, הרשות לניירות ערך, מבקר המדינה והתקשורת עושים בימים אלה לבנימין נתניהו? האם נתניהו הוא השחור החדש?
שאלה מעניינת. ראשיתה של חקירת מבקר המדינה במשרד התקשורת בידיעה שפירסמתי במאי 2015, מיד לאחר מינויו של נתניהו לשר התקשורת. הידיעה פירטה שמונה פעילויות בתחום התקשורת שמציג דף האינטרנט של משרד מולכו־שמרון, משרד עורכי הדין שמשרת את נתניהו פעמיים: השותף יצחק מולכו הוא שליחו המדיני, והשותף דוד שמרון הוא פרקליטו האישי והפוליטי. שניהם קרובי משפחתו, אנשי סודו ונציגיו. "המשרד שימש גורם חשוב בהשגת מגוון של רישיונות תקשורת מיוחדים ללקוחותיו", נאמר בדף האינטרנט. אחת החברות שמולכו טיפל בהן הייתה פלאפון, חברה בבעלות מקורב אחר של נתניהו, שאול אלוביץ'.
המבקר פנה לנתניהו וביקש הבהרות. כאן התחילה ההסתבכות, שהתגלגלה לחקירת מבקר ולדו"ח החמור משלשום. חמישה חודשים עברו עד שנתניהו השיב. בתשובתו העלים את קשריו עם אלוביץ' ואת מעורבותו, כשר תקשורת, בהחלטות שהעשירו את אלוביץ' על חשבון הציבור. מסמך ניגוד העניינים שמילא היה רחוק מהאמת. כדי לגלות את האמת, המבקר נדרש למקורות עלומים.
נתניהו, שמרון ומולכו הם החוטים שכורכים יחד את שתי החקירות, בפרשת כלי השיט (תיק 3000) ובפרשת בזק, שראוי לקרוא לה תיק 4000. נתניהו התעקש להעביר אליו, בניגוד למקובל, את הטיפול בעסקאות הביטחוניות עם מספנות טיסנקרופ; נתניהו התעקש, בניגוד לכל היגיון, להחזיק בידיו את תיק התקשורת, בנוסף לשלושת התיקים האחרים שהחזיק. ההחלטות בשני התיקים היו שלו. שמרון היה מעורב בפרשת כלי השיט, כפרקליטו של מיקי גנור, נציג המספנות; על פי טענות שהתפרסמו שלשום, גם מולכו היה מעורב בה, כנציג ראש הממשלה. על המעורבות של משרד מולכו־שמרון בענייני משרד התקשורת מעיד המשרד עצמו.
יש עוד חוט שכורך יחד את שתי הפרשות. החוט הוא תאוות הבצע.
לזכות כל הנחקרים בכל הפרשיות עומדת חזקת החפות. גם אם יתברר שמישהו מהנחקרים הסתבך בפלילים, זה לא אומר שנתניהו הסתבך בפלילים. אבל כל פרשה בנפרד, וכולן יחד, במצטבר, מדיפות ריח כבד של שחיתות. הכוח משחית, אמר הלורד אקטון; גם הזמן משחית. הרבה כוח לאורך הרבה זמן משחית שבעתיים.
מאחורי הגב
הוויכוח על מספר הצוללות שדרושות לחיל הים, על הדרכים לתחזק אותן ועל קצב האספקה, לגיטימי; לגיטימי גם הוויכוח על רכישת הספינות שאמורות להגן על מאגרי הגז. השאלה שדורשת הבהרה היא מה הניע את נתניהו להוציא את הטיפול בעסקה ממשרד הביטחון, שזהו תחום התמחותו. לא מדובר כאן רק בקנאת פקידים. במשרד הביטחון נמצאת מערכת הבקרה שתפקידה לעקוב אחר תהליך הרכש ולזהות בו פרצות. אין מערכת כזאת במשרד ראש הממשלה.
עד היום נתניהו לא הסביר כראוי מדוע בחר לפעול מאחורי גבו של שר הביטחון, של המטה הכללי ושל משרד הביטחון. ההסבר הרווח, שבנה על הסבסוד הממשלתי שתיתן לו אנגלה מרקל, צולע, משום שהסבסוד ניתן כדי לתת תעסוקה למספנה הגרמנית, לא כדי לכפר על השואה.
עד היום לא ניתן הסבר של ממש לשאלה מדוע בוטל המכרז הבינלאומי לבניית ספינות המגן, ומדוע נבחרו הגרמנים. תהייה נוספת הועלתה על ידי בוגי יעלון ופורסמה ברבים שלשום, מפי יאיר לפיד: מי נתן לגרמנים את ההיתר למכור אותן צוללות למצרים, בניגוד למדיניות מוצהרת של ממשלות ישראל. ממשלת גרמניה טענה באוזני האלוף עמוס גלעד, שליחו של יעלון, שאת ההיתר נתן עו"ד מולכו, בשמו של נתניהו. נתניהו מכחיש.
השאלות שמותיר אחריו תיק בזק פחות מציקות מבחינה ביטחונית, אבל קרובות הרבה יותר ליוקר המחייה של כל אזרח. במרכז החקירה ניצב שלמה (מומו) פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת, מינוי אישי של נתניהו. התחושה בתעשיית התקשורת הייתה שפילבר עובד בשביל שניים – נתניהו ואלוביץ'.
כרגולטור, פילבר חתם על שורה של החלטות שהעשירו את בזק של אלוביץ'. ההסבר שנתן אמר, בתמצית, שהרווחים האדירים של בזק יושקעו בשיפור התשתית האינטרנטית. זה לא קרה. את המחיר שילם הציבור.
מוקדם לקבוע לאן יובילו החקירות. עם זאת, ניתן לראות את השפעתן על הנפשות הפועלות. גנור, האלוף מרום, שמרון, פילבר ואלוביץ' מבלים את זמנם בחדרי החקירות. חלק גדול מהכסף שעשו יושקע בהגנתם המשפטית. אלוביץ' איבד בבורסה חלק ממה שהרוויח ברגולציה. שמרון ומולכו נהנו מהילת האנשים הקרובים למלכות. עכשיו הם חיים בצל החקירות. על שמרון נאסר לשפוך את מרי שיחו באוזני הבן דוד שהביא אותו עד הלום.
האנשים שעומדים בראש המוסדות שחוקרים את כל הפרשיות נבחרו על ידי נתניהו. כך היועץ מנדלבליט; המבקר שפירא; המפכ"ל אלשיך. הוא הקורבן התמים, חסר הישע, השחור שנתלה על העץ; והם ההמון המוסת, תלייניו. ייתכן שיהיו אנשים שיקנו את זה.
השבט החילוני
יום אחד שוטט רם פרומן בשכונת מגוריו, רמת אביב הוותיקה. אנשים חילקו פלאיירים נגד חב"ד וגרעין תורני שנכנסו לפעילות בשכונה. "באתי לפגישה", אומר פרומן. "הגעתי למסקנה שלא נוכל להרים את זה במישור המקומי. צריך להקים ארגון ארצי".
הפורום החילוני קם לקראת סוף 2011. כמו התארגנויות אחרות, הוא יצא מרחמה של תנועת המחאה שפרחה ופקעה באותו קיץ. פרומן וחבריו הקימו עמותה, גייסו מתנדבים, פתחו עמוד בפייסבוק. יש להם 20 אלף עוקבים. 60 מתנדבים התיישבו לקרוא כל מילה בכל ספרי הלימוד בחינוך הממלכתי, מכיתה א' עד ו'. הציטוטים שנחשפו פירנסו בשבועות האחרונים בכיף את הרשתות החברתיות ואת ערוצי הטלוויזיה. הם העניקו פלפל למאבק הציבורי נגד ההדתה.
פרומן, 49, בן לבורגנות תל־אביבית, עשה את הדוקטורט שלו בפריז. הנושא היה התלמוד מנקודת מבט חילונית. כרגע הוא מתעסק בהשקעות הון־סיכון, אבל העניין בדת נותר בעינו.
"נקודת המוצא שלנו היא מגננה", הוא אומר. "היה חוזה בלתי כתוב בין המדינה לחילונים: המדינה התחייבה להניח לנו להיות המעמד השליט, הדומיננטי; אנחנו התחייבנו לא להתנהג כמגזר. היום אין לנו השפעה על השלטון ואין לנו זכויות כמיעוט.
"צריך להכיר במצב החדש: אנחנו שבט; אנחנו מגזר. אנחנו צריכים ויכולים לתבוע את חלקנו".
אוקיי, אמרתי. אתם מגזר. כמה אתם?
"על פי סקר שערך בשבילנו קמיל פוקס, 40 אחוז מהאוכלוסייה לא שומרים מצוות. שני שלישים מהם מזדהים עם ערכים חילוניים. כ־27 אחוז מהאוכלוסייה שייכים לשבט החילוני".
לא הרבה, אמרתי.
"זה עדיין פי שלושה מהדתיים הציוניים", אמר. "הבנטים מרבים לדבר על היחד, אבל שומרים על הזרם הנפרד שלהם. אם לכולם יש זרמים, גם אני רוצה זרם, זרם חילוני".
המחלוקת על דת ומדינה מקיפה הרבה נושאים, אמרתי. נישואים וגירושים, למשל. תחבורה; כשרות; קבורה. מדוע אתם מתעסקים דווקא בחינוך?
"משום שהחינוך מקרין על הכל", אמר. "זה התחיל אצל גדעון סער, נמשך אצל שי פירון והחריף אצל נפתלי בנט. לאחר ההתנתקות הבינו בציונות הדתית שהם חייבים להתנחל בלבבות. קמו 200 עמותות שמטרתן לחדור לחינוך הממלכתי. תחת הגג של ארגון 'זהות' בלבד יש יותר מ־40 עמותות".
בעצם, אמרתי, אתם שמאל מדיני שמתכסה בשמיכה חילונית.
"לא הייתי רוצה שיראו אותי ככה", אמר. "סבא שלי היה ימני ואתיאיסט. יש לא מעט ימנים שחושבים כמוהו. אבל בת שירות לאומי שפועלת בבית ספר מאמינה גם בהתנחלויות וגם במיסיונריות דתית. הימין משתלב אצלה בדת ומתלכד לעבודה עם הילדים על בניית בית המקדש השלישי.
"התוכנית החדשה של משרד החינוך, שמטפחת תרבות יהודית־ישראלית, היא בעיניי שיא ההדתה. אתה לומד את התכנים הדתיים כאילו הם חלק ממך. אין מילה על המרד של ההשכלה נגד הדת, על המרד של הציונות נגד הדת. התרבות העברית מוצגת כאחות הקטנה והעלובה של התרבות הרבנית".
מה רע בהקניית ידע על יהדות, שאלתי.
"אין בכך רע", אמר. "אבל יש כאן הפרה בוטה של האיזון בין ערכים אוניברסליים לציוויים דתיים. הכל בא מהדת. כבוד לאחר ואיסור על אכילת חמץ בפסח מקבלים אותה חשיבות".
בחייו הפרטיים פרומן נמנע מסימני זהות שמקובלים על רוב מכריע של החילונים. בביתו אין מזוזות. טקס הבר־מצווה שערך לבנו, לפני שש שנים, היה חילוני. שאלתי אותו מה חושב ליברל שכמותו על החוק בצרפת, שמונע מנשים מוסלמיות להתכסות בבורקה.
"אני לא מסכים איתם ואני מקנא בהם", אמר.
הוא שלף למעני קליפ שמופץ ברשתות: כנס של פעילי עמותות שמתמחות בהכנת ילדים לבר־מצווה. הנואם מטיף לפעילים לשמור על קשר עם הילדים גם אחרי העלייה לתורה, "להרעיל אותם לתורה ומצוות". "זה נגמר הרבה פעמים בחיבוקים ובנשיקות", אומר הנואם. "אם לא קורה שום דבר אחר כך, בעיניי זה אפס".
אני מניח שיש סיבות נוספות, לא פחות חשובות, להרחיק ילד בן 13 מגבר בן 30 שמחזר אחריו ברשת.
אהבת חינם
בנט צודק בדבר אחד: אין במשרד החינוך הדתה מלמעלה. הבעיה מתחילה בהפרטת המערכת. חברי עמותות תורניות ובנות דתיות מהשירות הלאומי נכנסים לכיתות ומנסים, בהתלהבות מיסיונרית, להדביק את הילדים החילונים בגרסה שלהם ליהדות. השירות הזה ניתן חינם אין כסף – לכן מנהלי בתי ספר קופצים עליו. בתל־אביב ובגבעתיים קמו הורים ומרדו. אלה ערים חזקות, שיכולות להסתדר בלי כוח העזר הזה. ערים חלשות יותר לא יעזו.
ואולי הכל מתחיל קודם: ברגשי הנחיתות של ישראלים חילונים בכל מה שנוגע לדת. ז'בוטינסקי ובן־גוריון נשאו את החילוניות שלהם בגאווה. יורשיהם ממלאים את בטנם בשרצים אבל מסיימים כל נאום ב"בעזרת השם".
חורף בקיץ
ביום חמישי שעבר נסענו, השר זאב אלקין ואני, לבקר בארמונות החורף של החשמונאים ביריחו. המשפט הקצר הזה כולל כמה תמיהות שדורשות הסבר. האחת, מה לאלקין, השר להגנת הסביבה, ולארמונות החשמונאים. התשובה היא שאלקין הוא גם השר למורשת. מתברר שיש בממשלתנו משרד כזה, עם מנכ"ל וצוות פקידים.
השאלה השנייה היא מה לאלקין, מתנחל וסמן ימני בממשלה, וליריחו הפלסטינית. התשובה מורכבת: שרידי הארמונות מצויים ברובם בשטח C, בשליטת צה"ל, אבל אפשר להגיע אליהם ברכב רק דרך שטח A, בשליטת הרשות. אלקין נמשך לשם דווקא בגלל הסמיכות לשטח הפלסטיני.
השאלה השלישית היא מה הטעם לבקר בארמונות חורף בעיצומו של קיץ, ועוד ביריחו, בשמש הקופחת, כשמד הטמפרטורה מטפס אל מעבר ל־40 מעלות בצל, ואין צל. תשובה טובה אין לי, לבד מלומר שהאתר מרשים בגודלו ומרהיב ביופיו, אבל על כך בהמשך.
בשעה היעודה התכנסה בתחנת הדלק הנטושה שבכניסה להתנחלות מצפה יריחו חבורה גדולה של נציגי משרדים שונים, כל אחד והרכב הממשלתי שלו. חיילים איבטחו אותנו מכל רע. פנינו אל הדרך הצרה, התלולה, שיורדת לאורך הגדה הדרומית של ואדי קלט. הדרך עוברת בתוך פרבר מאוכלס של יריחו, בשטח A, סמוך למסגד גדול, אבל אין מחסום ואין שלט אדום שאומר שהכניסה אסורה לישראלים. איש לא טרח להודיע לפלסטינים ששר ישראלי בא לבקר; למה להיות פורמליים? סוגרים את הווילון בחלון המכונית, והפלסטינים נעלמים כלא היו.
"זה האתר היחיד של החשמונאים שהשתמר", אמר אלקין. "צריך לגאול אותו". השנה הוא סידר לאתר תקציב של שלושה מיליון שקלים, לשימור ולשיקום. בשנה הבאה יידרש סכום דומה. המטרה היא לפתוח את האתר לביקורים של המוני ישראלים. לפני זה יצטרכו להשקיע בגידור, בשילוט, בהכשרת דרכים, בסידורי ביטחון. המיקום, בצמוד לעיר בריבונות פלסטינית, מזמין צרות. "אם זה הדבר היחיד שאעשה בתור שר מורשת, עשיתי את שלי", אומר אלקין.
החשמונאים בנו את שכונת הארמונות שלהם קרוב למוצא ואדי קלט, על אם הדרך לירושלים. ארמון ליוחנן הורקנוס ולבנו אלכסנדר ינאי, ושני ארמונות תאומים שבנתה אשתו, שלומציון המלכה, לבניה הורקנוס השני ואריסטובלוס השני. הורדוס בנה בשכונה שלושה ארמונות משלו, בשיטת בנייה מיוחדת שייבא מרומי. אחד הארמונות נמצא בשטח הפלסטיני.
לא מדובר, כמובן, בסדרי הגודל של ארמונות מלכים באירופה. יריחו איננה ורסאי. אבל יש חדרי מגורים וחדרי שינה, טרקלינים, בריכות שחייה, חדר אדים ענק, מקוואות ובית כנסת. חומר הבנייה העיקרי הוא לבני בוץ ועליהן טיח. סידור הלבנים הוא מלאכת מחשבת.
"אלה ארמונות בסדר גודל רומאי", אומרת ד"ר רחל בר־נתן, שחפרה באתר 15 שנה. בצד המערבי של השכונה היו מטעי תמר ואפרסמון. מפעלים הפיקו בשמים ותרופות מפרי האפרסמון והכניסו כסף לקופת האוצר המלכותי.
בשנים האחרונות בנו פלסטינים ממזרח ירושלים בתי חורף למשפחותיהם סמוך לאתר. המאמצים לסלק אותם נכשלו. שבט בדואי התנחל בסמוך. כדי למנוע ביזה הציעו הישראלים לבדואים עבודה. בשיא הועסקו בחפירות 150 מקומיים. היום מועסקים 50. לבדואים יש אינטרס לשמור על שלמות האתר. בבאר־שבע קוראים לסידור הזה פרוטקשן.
טילפנתי לבכיר פלסטיני, שבית החורף של משפחתו ממוקם בצד הדרומי של הנחל, בשטח A. סיפרתי לו שעברנו על פני ביתו. הוא צחק צחוק מר. "אולי כדאי שאני אציב בעצמי את השלט שאוסר על כניסת ישראלים", אמר. שאלתי אותו על הבדואים. "גם אני מעסיק אותם כשומרים", אמר.
יהודי מינוס
לאיזו מורשת דואג משרד המורשת, שאלתי את אלקין. "למורשת עם ישראל בארצו", השיב. רק עם ישראל? שאלתי. "זאת ההגדרה שנקבעה", אמר.
מזל שהחשמונאים היו יהודים, עם בית כנסת ומקווה. אילו רק הורדוס היה בונה ארמונות ביריחו, משרד המורשת לא היה רואה בהם מורשת. הורדוס היה אדומי שהתגייר. בעיני עצמו היה יהודי, אבל לא כך בעיני אויביו, אנשי הממסד הדתי. בסטנדרטים של ממשלת ישראל הנוכחית הוא לא עומד. מי שרואה את תולדות הארץ דרך משקפיים אתנוצנטריות, רבניות, מתכחש למורשת העשירה שלה. צר עולמו כעולם נמלה.
אבל האתר שווה ביקור.
