"אתה בטוח, אלוקים, שאתה חותם על התסריט המטורף הזה?"
כשאחיו הטייס נהרג, לפני 15 שנה, אמר מעוז רוזנפלד לאמו: "נכון שאת גם נורא–נורא שמחה וגם נורא–נורא עצובה? את שמחה כי יש לך אותי, ועצובה כי יצחקי מת" אתמול נסגר המעגל, ומעוז התגייס לקורס טיס בדרך נפל על המשפחה אסון נוסף, כשהאח מלאכי נרצח בפיגוע, אבל היו גם לידות, אהבות ונחמות ובתוך הסבך הזה נמצאים ההורים, שרה ואליעזר, שממשיכים להיות נורא–נורא שמחים ונורא–נורא עצובים
בוקר יום חמישי, אתמול. הגוזל פורשֹ כנפיים. עוד רגע קט, והוא ממריא. מעוז, התינוק של משפחת רוזנפלד, מתגייס לקורס טיס. "הדבר הכי יפה בעולם", אומרים זה לזו ההורים, שרה ואליעזר, כשהם מחבקים נרגשים את מעוז בכניסה לגבעת התחמושת. את ההגדרה הזו ניסח יצחקי, האח הבכור. "יצחקי הזמין את השלישה של הטייסת לבוא איתו ועם חברים לטיול ג'יפים", מספר אליעזר. "כשהם הגיעו בשעת לילה מאוחרת לבית שלנו בכוכב השחר, שאל יצחקי את השלישה אם היא רוצה לראות את הדבר הכי יפה בעולם. היא רצתה, ויצחקי לקח אותה לראות את מעוז בן הארבע הישן. לא ייאמן שהדבר הכי יפה בעולם מתגייס".
להתרגשות של ההורים והבן מצטרפת בהפתעה הדס, הבת הגדולה, עם ילדיה שמטפסים בהתלהבות על הדוד. עוד חיבוקים, עוד חיוכים. בלי דמעות. משדרים בריאות, נורמליות ויציבות מתוך תהפוכות החיים.
"מעוז רוזנפלד", מכריז הרמקול, "נא להגיע לשער הכניסה". והוא מגיע.
כשהוא נולד, אמו שרה הייתה בטוחה שהיא עשתה את שלה; שיש לה שבעה ילדים – ארבעה בנים ושלוש בנות – כולם בריאים ושלמים ומוכשרים. אבל אלוהים משחק לה, לשרה. לפני 15 שנה, כשמעוז היה בן ארבע וחצי, נהרג אחיו הבכור, יצחקי, טייס בחיל האוויר. הוא יכול היה לשמיים, אבל נכנע למים: במהלך חופשה בפסח נסחף בשיטפון הג'יפ שבו נהג בנחל צאלים. בן 22 היה במותו.
"בשבעה על יצחקי", מספרת שרה רוזנפלד, "מעוז שכב על הספה, הראש שלו היה על הברכיים שלי, והוא אמר לי, 'אמא, נכון שאת גם נורא־נורא שמחה וגם נורא־נורא עצובה? את נורא־נורא שמחה כי יש לך אותי ואת אוהבת אותי, ואת נורא־נורא עצובה כי יצחקי מת ואת מתגעגעת אליו'. הוא היה רק בן ארבע וחצי כשהגיש לי במתנה את המשפט הזה. שנים לקח לי להבין את העומק והנכונות שיש במשפט הזה. כך בדיוק זה עובד. ציר החיים שלנו הוא נורא־נורא בשני המוקדים".
עד כמה הנורא יכול להיות נורא, שרה עוד לא ידעה. אבל כבר אז, אחרי מות הבן הראשון, שאמור היה להיות כיום בן 37, ביקש ממנה בעלה אליעזר לא לשקוע במוות, אלא להוסיף חיים. שרה, עובדת סוציאלית במקצועה, המנהלת כיום את המרכז הטיפולי גוונים שבשער בנימין, נענתה, ולמשפחה נוספו אביה (13) ואלישי (12). ממעוז (19) נלקח כתר בן הזקונים, אבל הוא עדיין היה מקוטלג בין הקטנים. מלאכי, לעומת זאת, קיבל את כתר הבכורה. מעליו שלוש בנות – הדס (35), אירית (32) וטל (29) – אבל הוא, שנולד שנתיים אחרי טל, הפך ברגע אחד לבן הגדול, זה שמבלה שעות עם מאיר (23) ועם שלושת הצעירים במשחקי קופסה מאתגרים, זה שיוזם ומוביל.
אבא לא מסוגל
כמו יצחקי, גם מלאכי החל לעבור את המיונים לקורס טיס. בשיאם התגלתה אצלו מחלת קרון חריפה. הוא קיבל פטור מהצבא, אבל התנדב ליחידת מודיעין סודית.
אחרי מלאכי הגיע תורו של מאיר, הילד השישי, להתגייס לצה"ל. הוא חלם על סיירת גולני, וקצינת נפגעים שליוותה את המשפחה ביקשה לוודא שההורים השכולים לא ימנעו ממנו להתגייס לקרבי. "עבורי זאת לא הייתה שאלה", אומרת שרה. "לא אצבע לילדים שלי את החיים בצבע מסוים בגלל מה שקרה. אני רוצה לאפשר להם לממש את מה שהם רוצים. בגלל שמת לי ילד, אני אקלקל את החיים של ילד אחר? אלוהים כבר קילקל להם מספיק את החיים. לא צריך שנקלקל יותר. זו הנחת יסוד אצלי".
אצל אליעזר הנחת היסוד של שרה הייתה אולי מובנת מבחינה רציונלית, אבל קשה לעיכול רגשי. לחשש שלו משכול נוסף היה על מה להישען: אחיו יצחק נהרג בתאונת ירי בסיני ב־1978. יצחקי, בנו הבכור, נקרא על שמו. "התלבטתי", משתף אליעזר, מוזיקאי במקצועו. "לא רציתי לעמוד מול הרצון של מאיר. היום לא צריך לחתום כדי שהבן יוכל ללכת לקרבי: חותמים כדי למנוע את זה ממנו. הצבא בעצם מקל על ההורים ואומר להם, שב ואל תעשה. קצינת הנפגעים הסבירה לי שתהיה לי אפשרות בכל רגע נתון לשלוף את מאיר, אפילו באמצע קרב. זו פוליסת הביטוח שלך כהורה שכול".
"היה לי חשוב לשרת בקרבי, כי אלה הערכים שגדלתי עליהם", מסביר מאיר. "אם אני יכול, בריאותית ונפשית, אז למה לא? זה בער בי באותה תקופה. ההורים הבינו שזה חשוב לי. הבנתי שקשה להם, בעיקר לאבא, אבל הרגשתי שזה החיים שלי. התגייסתי לפלס"ר. עברתי מסלול הכשרה של שנה ושלושה חודשים. אחרי ארבעה חודשים כלוחם התחיל מבצע צוק איתן. הייתי בדיוק באימון צלפים, ואז שלחו אותנו לשטח. לא סיפרתי להורים. הם חשבו שאני עוד באימון. במקרה איזו קצינת נפגעים אמרה להורים שלי שאני בשטחי כינוס. הייתי רוב הזמן בלי נייד. באחת הפעמים שקיבלתי את הטלפון לזמן קצר, ההורים התקשרו אליי. הם אמרו שלאבא מאוד קשה, שאבא לא מסוגל.
"הייתי בהלם מהסיטואציה שנקלעתי אליה. עברתי מסלול שלם עם חברים בנפש. רציתי להילחם איתם. ניסיתי להרגיע את ההורים שיהיה בסדר. הם הסכימו שאשאר בינתיים. הייתי שבועיים בשטחי כינוס. ביום שישי אבא דיבר איתי בטלפון, כמו לפני כל שבת. הוא בירך אותי, ואני שומע אותו בוכה, ואני בוכה יחד איתו".
אמא, את לא מרים פרץ
כשהחלה הכניסה הקרקעית, הסתובב אליעזר בלילות כסהרורי. הדיווחים על הרוגים בגולני הביאו אותו לסף התמוטטות עצבים. במקביל, בבית משפחת רוזנפלד שביישוב כוכב השחר התכוננו לצאת לחופשה משפחתית יחד עם הילדים והנכדים כמו בכל תמוז. הצימר בצפון כבר המתין להם, אבל היציאה לדרך התעכבה. בין בני המשפחה פרץ ויכוח בשאלה אם נכון לצאת לנופש כשמאיר עומד להיכנס לעזה, ואם נכון בכלל לאפשר לו לצאת לקרב.
"איך נצא לצימרים בצפון? זה ממש לא מתאים בעת מלחמה, בטח לא כשמאיר בעזה", אמרה אז הדס, הבת הגדולה. כשלא זכתה למענה, עברה להומור השחור שנוהג להתארח בבית רוזנפלד מאז הסתלק יצחקי. "אולי זה דווקא יהיה נוח", גיחכה. "קצינת הנפגעים תמצא את כולנו יחד חוגגים על שפת הבריכה, וכך יהיה לה קל יותר לבשר על מותו של מאיר".
"הרגשתי שזה לא נכון לחזור אחורה", מסבירה שרה מדוע התנגדה להוצאת הבן. "כבר החלטנו. איפשרנו למאיר להתגייס לגולני, אז לא נכון להתמקח עם החיים. חששתי שזה יפגע בו: שהוא יכעס עלינו ולא יסלח לנו לעולם".
בלי שהוויכוח הוכרע, הם עלו צפונה. כששוב רצו שמועות מחרידות על נפגעים מגולני, התנפצה שכבת השלווה המדומה שעטו על עצמם במאמץ רב. מלאכי היה זה שניפץ אותה לרסיסים. "אמא", צעק, "תפסיקי להיות כזו גיבורה. תחזירי מיד את האח שלי מעזה. אני לא אצליח להתמודד עם עוד אח מת. לא אעמוד בזה. אמא, את לא מרים פרץ. תפסיקי להיות גיבורה. תוציאי עכשיו את מאיר מעזה".
את הדברים האלה אמר מלאכי גם בשיחת טלפון למאיר. "הייתי כבר עם הציוד על הגב", משחזר מאיר. "הם הצליחו להשיג אותי באמצעות טלפון נייד של מילואימניק, ואני שומע מעבר לקו את כולם בוכים, אומרים שאבא עוד רגע מתמוטט. אף פעם לא שמעתי את מלאכי מדבר ככה. השיחה הסתיימה בבכי שלי ושלהם. אחרי רבע שעה המפק"ץ הודיע לי שאני לא נכנס".
"ראיתי שבזמן אמת יש לי שותפים, אליעזר ומלאכי, שצריך להתחשב בהם. הבנתי שלא אוכל לעמוד בהבטחה שלנו למאיר שנאפשר לו לבחור ושנעמוד מאחורי כל בחירה שלו", מספרת שרה. "מלאכי הבטיח לי שהוא ייצמד אל מאיר וידאג שלא יכעס עלינו, אז התקשרתי לקצינת הנפגעים וביקשתי שיוציאו אותו. מלאכי אירגן את הנסיעה דרומה, לגבול הרצועה, כדי להביא את מאיר אלינו צפונה".
"איך שהגעתי לצפון, מלאכי ישר דאג לי", מספר מאיר. "הוא ידע שאני מתוסכל. נלקחה ממני זכות הבחירה והשליטה על החיים שלי. הייתי כל החופשה צמוד לחדשות. זו הייתה הרגשה קשה מאוד לשכב בצימר בצפון כשכל החברים שלי נלחמים. גם אחר כך, בבית, שבועיים הסתגרתי. הייתי צריך זמן לעצמי. אני לא כועס על ההורים. אני מבין אותם. לרגע לא כעסתי עליהם. הבנתי את הסיטואציה הזו, אחרי מה שהם עברו. אני כועס על הסיטואציה, לא עליהם ישירות, אבל שבועיים לא דיברתי איתם".
לא יכולתי לעזור לאחי
אחרי שהתאושש, שב מאיר לשירות צבאי, תחילה בשלישות ובהמשך כמדריך צלפים. "הייתה לי אפשרות להיות מדריך צלפים. זה עדיין על תקן של לוחם, גם אם לא יוצאים לקרב. ככה יכולתי להמשיך לפגוש את החברים שלי, כי זה עדיין בגדוד. זו הייתה ברירת מחדל, אבל זו האפשרות הכי טובה שהייתה. לפחות לא השקיתי עציצים".
במקביל, הגיע צו ראשון למעוז. "בצוק איתן הבנתי שנסתם הגולל על האפשרות שאהיה לוחם", מספר מעוז. "בוויכוח שהיה אז, הייתי בצד של אמא. האמנתי שלא יקרה כלום. למה שיקרה? למלאכי הייתה דעה בבית, ובעניין הזה גם. הוא אמר שעדיף להוציא את מאיר: שיכעס ולא ידבר איתנו, אבל העיקר שיישאר איתנו. הוא לקח על עצמו את המשימה לשמח את מאיר, ובאמת עשה את זה. הוא היה צמוד אליו, עד שמאיר התאושש".
חלמת מילדות על טיס?
"האמת שלא. הרצון נבנה ביחד עם המיונים לקורס".
איך אבא ואמא הסכימו לטיס?
"אני חושב שהטיס קרוב לליבם בגלל יצחקי. זה גם נראה להם פחות מסוכן. ברור ומובן לי שזה רק לטיס, שלא אוכל ללכת למסלול קרבי אחר. אם אפול מהקורס, אנסה להגיע למודיעין או משהו כזה".
את השלבים הראשונים לטיס עבר מעוז בצלחה. חודש לפני הגיבוש נפלו השמיים. מלאכי, שבדיוק סיים בהצטיינות יתרה תואר בכלכלה ובמינהל עסקים, נפצע קשה. מחבלים ירו ממארב על הרכב שבו נסע עם חברים ממשחק כדורסל בשילה לבית בכוכב השחר. יום למחרת, י"ג בתמוז לפני שנתיים, מת מפצעיו, והוא בן 25.
"זה היה חצי שנה לפני השחרור המיועד שלי", מספר מאיר. "הייתי בצפון, בשבוע צלפים ללוחמים במסלול. הסיעו אותי לבית החולים. הגעתי עם מדים. לא יכולתי לעזור לאחי. הוא נלחם כדי לשמור עליי, ובסוף הוא זה שהלך. זה אירוני. אני חושב הרבה פעמים מה היה קורה אם זה היה אני ולא הוא. זה יושב לי בראש. הוא דאג לי והוציא אותי, ובסוף קרה לו משהו והוא לא יכול היה לעזור לעצמו, ואני לא יכולתי לעזור לו.
"במשך חודשיים הייתי בבית. לא יכולתי לחזור לצבא. אחר כך חזרתי, לאותו תפקיד. לא היה קל. לא הצלחתי לישון בלילות, לא הצלחתי לתפקד. כתבתי שיר לזכרם, 'פניות', אבל עדיין מאוד קשה לי לדבר על זה. אני לא מצליח למצוא מילים.
"מלאכי היה החבר הכי טוב שלי. הגעגועים קשים, וגם והשאלות הרוחניות מטרידות. אחרי השחרור נסעתי לטיול בדרום אמריקה עם חברים. מה שמחזיק אותי היום זה מוזיקה, חברים והמשפחה. יהיה טוב. טודו בום, כמו שאומרים סטטיק ובן־אל. הכל בסדר. מאז הטיול אני דובר פורטוגזית".
מבצע בשמיים
גם מעוז ביקש להמשיך בשגרה. למרות האסון, יצא לגיבוש ועבר אותו בהצלחה, אבל החליט שלא להתגייס מיד, אלא להישאר שנה נוספת במכינה בעלי. "כששמעתי שמעוז עבר את הגיבוש, מאוד־מאוד התרגשתי. עד דמעות", אומר מאיר. "האח הקטן שלי הולך לטיס. הכל מתפרץ פתאום, גם בגלל החיבור ליצחקי וגם בגלל שמלאכי לא כאן כדי לראות את זה. מלאכי מאוד האמין במעוז, הוא היה מאוד שמח".
אליעזר האב שמח. וגאה. גאה מאוד. את הפחדים הוא משתדל לארוז בצד. "זה מאוד משמח אותי. קודם כל, בשביל מעוז זה הישג גדול. אחרי כל מה שעבר, יש בו כוחות. זה מרגש לגלות כמה הילד כישרוני, מעבר לקסם ולמתיקות שלו. עבורי זו גם סגירת מעגל עם יצחקי. אולי אחיו הקטן יעשה מה שהוא לא הספיק. מצד שני, זה קשה. זה הזוי לעבור שוב את התהליך, להיפגש שוב עם המושגים המוכרים, עם ראשי התיבות, לחזור שוב לכל מה שחווינו בעוצמה גדולה עם יצחקי.
"וכמובן, יש את החשש שמעוז יעוף. הוא רק מתחיל את הקורס, והדרך קשה, והרוב נושרים. אני יודע שמעוז יעמוד גם בכישלון. בכל מקרה, אני מבין שזה הרצון שלו ושאין לי סיכוי להתנגד או לעצור את זה".
אתה לא חושש?
"אני מרגיש שזה צעד נורמטיבי בחיים. לא נראה לי שאני גורם לו סיכון יתר. לנסוע כאן בכבישים, עם התאונות והפיגועים, זה יותר מסוכן מלטוס. כמה יצחקי תירגל נחיתות אונס ומילוט, ובסוף לקח אותו זרם מים חלוש ומסכן של המלקוש בפסח. העבר שלנו מוכיח שחייו של אדם קצובים לו, ואנחנו צריכים לאפשר לילדים לחיות באופן חופשי. עם הירוקים זה קשה מדי. לא עמדתי בזה בזמן אמת, אבל חיל האוויר, כן.
"אמרתי למעוז שאם הוא לא יצליח בקורס, אבקש ממנו לקחת תפקיד עורפי ולא ללכת להסתער. יהיה לי מאוד קשה עם תפקיד לחימה. עם מאיר זה היה נורא. נורא. אני מרגיש עד עכשיו שזה לא סגור".
מאיר אמר שהוא לא כועס עליכם.
"אני שמח לשמוע, אבל זה עדיין מאוד כואב לי. אצלי זה לא סגור. זה מאוד בילבל אותו. כואב לי שלא נתנו לו לסיים. כואב לי שהוא עזב את החברים שלו. בפלס"ר מתחברים אחד לשני בנשמה, ואנחנו גרמנו לו להיות הפחדן שלא יוצא למערכה. שיחקנו בגורל. הוצאנו את מאיר מעזה, אבל הקב"ה הראה לנו מי הבוס. הוא הראה לנו שהוא יכול לקחת את מי שלא צפוי שייקח. הקב"ה עשה לנו בית ספר. חשבנו שאנחנו מוגנים ומצילים את מאיר, והוא הביא לנו אותה בהפוכה ולקח את מלאכי".
את המשפטים הכואבים הללו תירגמו בבית משפחת רוזנפלד להומור שחור. "היה מבצע בשמיים/ מחזירים אחד ומקבלים שניים/ החזרנו את יצחקי/ קיבלנו את אביה ואלישי/ אחרי שמלאכי נהרג, הבנו שלא קראנו טוב את האותיות הקטנות של המבצע".
שרה, את חושבת שמעוז הולך לקורס טיס בשם האח?
"שאלה טובה. אני מאוד מקווה שלא, אבל אני לא יודעת לענות לך על זה. חשבתי על זה. ניסיתי לא לתת לזה מקום. האם יש לו מחויבות למלא לנו חלל? תוך כדי שאני מדברת איתך, אני חושבת שבחיי היום־יום זה קורה. יש דברים שבהם מעוז מחליף את מלאכי. למשל, הוא משחק עם הילדים משחקי קופסה. למאיר מאוד קשה. הוא אומר שהוא רואה את מלאכי בכל מקום, שהוא לא מסוגל.
"מעוז עכשיו החליט שהוא ממשיך את המסורת שמלאכי עיצב. בכל תחילת חופש גדול, ב־1 ביולי, מלאכי היה לוקח את הבנים לסרט. לפני שנתיים הוא כבר הזמין כרטיסים בוויזה שלי לסינמה סיטי, אבל נהרג כמה ימים קודם. השנה מעוז אירגן יציאה לסרט במקומו. מאיר התלבט מאוד אם לבוא. בסוף הוא בא, אבל לא הסכים שיישבו במסעדה הקבועה שבה ישבו עם מלאכי. יש גבול לכמה הוא יכול לספוג. כשאני חושבת על זה, אז ברור שמעוז כן ממלא פונקציות של אח גדול בפרטים הקטנים של החיים – אני מניחה שחלק במודע וחלק לא. אבל אני מקווה שלטיס הוא הולך לא בשביל לרצות אותנו, אלא בשביל למצות את עצמו".
עד פירוק וטירוף
תאריך הגיוס של מעוז נפל בדיוק שבוע אחרי האזכרה למלאכי במלאת שנתיים להירצחו. ביום שישי שעבר, בבית העלמין של כוכב השחר, הצטופפו מתחת לסככה הכחולה בני משפחה וחברים. חבריו של מלאכי בנו מסביב לקברו דק עץ וספסל. מעל המצבה הרגילה מונחת אבן, שסולם ברזל צומח ממנה כלפי מעלה, ושורשי ברזל משתגרים ממנה מטה. על הקבר אליעזר שר. הדס, הבת הגדולה, סופדת. שרה מניחה עליה את ידה, מעסה את כתפיה, שותקת. גם מאיר ומעוז שותקים.
"בקצת הזמן שיש לי לבד, בדרך כלל בנסיעות, אני יוצאת מהיישוב ומתחילה לדבר איתך", סופדת הדס. "במקום לספר לך מה חדש, אני מצליחה רק להוציא מספר משפטים קבועים ומצומצמים, תחילה בזעקה אילמת ואחר כך בשאגה כואבת: מל, אתה מת. מל, אתה מת. מל, ירו בך. מל, הרגו אותך. מל, אתה מת. כך אני צועקת שוב ושוב. שותקת וצועקת כמו מנטרה שאם אגיד אותה שוב ושוב, אתחיל להבין שאולי זה קרה.
"מל, אנחנו מתגעגעים אליך בכאב פיזי. לפני שבוע הצלחנו לעשות משהו שלא עשינו כבר שנתיים: יצאנו, כל האחים, למסעדה, כמו שדאגת לעשות מדי פעם – לכתוב בווטסאפ תאריך, שעה ומקום. לא ברור איך הצלחנו לעשות את זה. אתה בטח יודע, הגיוס של מעוז עוד רגע. הוא פשוט מתגייס, אבל טל האמיצה אמרה שניפגש. הטעות הייתה שקבעו בוופל־בר. אם כבר מזוכיזם, אז עוד הסוף: לשבת ולדעת בדיוק מה אתה היית מזמין ומתי היית נשען אחורה על הספה. אני יודעת שהיית גאה בנו בטירוף. ועשינו זאת, והיה אפילו נחמד ומצחיק. אבל כל אחד מאיתנו היה חסר אותך עד פירוק וטירוף. ככה אנחנו חיים, מל, מאז נעלמת לנו. טורפים את החיים, מי יותר מי פחות.
"ההורים שלנו לא נחים לרגע. מעצימים ומחזקים. ריאה אחת שלהם מדברת על עומק הכאב, על מפלים בנחל צאלים, על יריות בצומת חשוך, וריאה אחרת, מקבילה, מדברת על אמונה ומשפחה, על המשך וצמיחה ובעיקר על אהבה. ומצד שני, כמה רגעים של שיברון והתמוטטות, של הבנה שאתם אינכם. שאיבדנו את שניכם. רגע עולים, רגע נופלים, רגע נופלים לתהומות, רגע מחבקים את מתנות החיים".
ואליעזר שוב שר. הקול שלו עמוק וצלול, ואז מצטרד ונשבר מכאב וגעגוע.
את האזכרה חותמת שרה בשאלה כואבת: "גם אחרי שנתיים, אתה בטוח, אלוקים, שאתה חותם על התסריט המטורף הזה?"
בתום האזכרה נותרים בני המשפחה יחד, מציינים את הכאב ואת התקווה, מסכמים שנתיים של געגועים למלאכי ונותנים את ברכת הדרך למעוז. סמיכות האירועים לא קלה למעוז. "הרבה בלבולים", הוא אומר. "הרבה רגשות בבת אחת. אחרי האזכרה חגגנו את השבת יחד, גם כהמשך לאזכרה וגם כחגיגת הגיוס שלי. קצת קשה שהכל מצטבר יחד. גם קשה לי עם הציפיות. אני בסך הכל מתחיל קורס טיס, וכבר מתייחסים אליי כאל טייס. הדרך עוד ארוכה. אני לא רוצה יחס מיוחד. אם אני מתאים לזה, אשאר, ואם לא, הכל בסדר".
לפנייה לכתב/ת 
