שבת 30 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    נועה עם אמה, יום לפני הגיוס. "היו לנו המון שיחות על להשתחרר דרך קב"ן, אבל זה הכי לא אני"
    המוסף לשבת • 13.07.2017
    "אם הילדה שלי מוכנה לשלם מחיר וללכת לכלא, גם אני מוכנה לשלם"
    כשנועה גור–גולן, זו שחלמה בילדותה להיות טייסת, הודיעה לאמה שאינה מתכוונת להתגייס, הגיבה האם בזעזוע השבוע, כשהבת התייצבה בבקו"ם בדרכה משם לכלא, התלוותה אליה האם איריס ־ מנהלת בית ספר "עשיתי הכל כדי לא להגיע להפרת חוק, אבל בצבא לא רצו להקשיב לי", אמרה נועה רגע לפני שנשפטה "אני עוסקת שנים בחינוך ואף פעם לא נעצרתי לחשוב מה הכוחניות עושה לנו", אומרת איריס, "היום אני מחנכת טובה יותר בזכות הבת שלי"
    ענת מידן | צילומים: אביגיל עוזי

    ביום רביעי התייצבה נועה גור־גולן בבקו"ם מלווה בהוריה, אחיה ודודתה. אף חבר ילדות לא הצטרף. במקומם התייצבו לצידה כ־30 נשים וגברים, סרבנים ותומכי סירוב שמלווים אותה במאבקה. הם נשאו שלטים "נועה היא שלנו", קראו אחריה, "לא פקידה ולא טנקיסטית, סרבנית ופמיניסטית" וחילקו לה עצות של הרגע האחרון ממביני עניין, כמו "את לא חייבת להגיד 'כן המפקדת'".

     

    נועה הקשיבה בדריכות לכל מילה ואמרה להם, "הלוואי שהייתי יכולה לדבר איתכם עוד ועוד, אבל צה"ל קורא לי". המפגינים, ביניהם בני נוער שמתכוונים לסרב לצד אבות לסרבניות, פרצו בצחוק משחרר. אבל את כניסתה של נועה לבקו"ם ליוו גם קריאות אחרות. "בוגדת", "חולי נפש", "יש דילים מוזלים לעזה", קראו אחריה הורים שליוו את בניהם ביום גיוסם.

     

    נועה נצמדה למשפחתה. אמה נפרדה ממנה בחיבוק ארוך ונשיקה. "אני גאה בה וגם דואגת לה: מה תאכל, איפה תישן, איך יקבלו אותה הבנות האחרות", אמרה איריס גור לפני שבתה עלתה לאוטובוס. "אמא, אל תדאגי,יהיה בסדר", הרגיעה אותה נועה. "הדבר היחיד שמטריד אותי זה איך אסתדר בלי מוזיקה. אני הרי כל היום עם אוזניות".

     

    גם העובדה שיומיים קודם נכשלה בטסט ראשון הטרידה אותה. "התבאסתי נורא. אני יכולה לגשת שוב רק בעוד ארבעה חודשים, אבל מי יודע איפה אהיה אז". היא יודעת שהטסט איננו המבחן הגדול שמחכה לה בתקופה הקרובה. לנועה גור־גולן – פציפיסטית ,סרבנית גיוס – צפויה תקופה ארוכה ולא קלה בכלא עד שהצבא יחליט לשחרר אותה.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    הזעזוע של האח

     

    "אולי בכל זאת קב"ן?" הציעה איריס גור לבתה רק שבוע קודם. התשובה עדיין הייתה "לא" נחרץ. "די, תפסיקי", אמרה לה נועה. "היו לנו כבר שיחות על זה. לשקר ולעשות הצגות אצל קב"ן כדי להשתחרר זה הכי לא אני".

     

    "בדקתי את עניין הגיוס מכל הכיוונים והגעתי למסקנה שאני לא מסוגלת לשרת במערכת כוחנית", היא אומרת לי ביום שלישי בדירתם היפה הצופה אל הים, שעות ספורות לפני שהתייצבה בבקו"ם. אמה איריס, מנהלת בית הספר היסודי "משגב" בקיבוץ גבעת חיים איחוד, יושבת לצידה. "כואב לי בגוף כשאני חושבת שאצטרך להיות חלק מזה. מבחינתי להתגייס זה סוג של בגידה בעצמי".

     

    נועה, ילדה טובה נתניה - טבעונית, עדינה, ביישנית לעיתים - רחוקה מלהיות האישה הלוחמנית המניפה דגלים אדומים נגד המערכת. הוריה התגרשו כשהייתה בת תשע. שני אחיה הבוגרים, בן וג'וני (יונתן), שירתו בצבא. היא הדריכה בתנועת הנוער "מכבי צעיר" ובכלל חלמה להיות טייסת בחיל האוויר. כשהייתה בכיתה י' ראתה מודעה בפייסבוק על ארגון UWC, רשת קולג'ים בינלאומית ששמה לה למטרה לקדם את ערכי השלום דרך חינוך. הארגון הציע מלגות לתלמידים בעלי יכולות לימודיות, מעורבות חברתית ורצון ליישם ערכי שוויון וסובלנות. נועה נדלקה, נרשמה והתקבלה ללימודי י"א ו־י"ב בשלוחת הארגון באיטליה.

     

    איריס עם בתה נועה, שלשום בבקו"ם. "נועה בסך הכל רוצה שהעולם יהיה יותר טוב. מה רע בזה?"
    איריס עם בתה נועה, שלשום בבקו"ם. "נועה בסך הכל רוצה שהעולם יהיה יותר טוב. מה רע בזה?"

     

     

    בקיץ שלפני נסיעתה לאיטליה התרחש מבצע צוק איתן ועולמה התהפך. "הייתי בת 16, בתהליך גיבוש האישיות שלי. שאלתי את עצמי אם אני רוצה לקחת חלק במבצעים כמו אלו שהיו בעזה. בדקתי עם עצמי את חלום הטייסת והבנתי שהוא נבע בעיקר מהקטע הפמיניסטי, האישי, ההישגי, אבל בצוק איתן הבנתי שאנשים עלולים למות כתוצאה מהבחירה שלי. זו הייתה תחושה מאוד קשה. התפכחתי לגמרי. קדושת חיי אדם היא בעיניי עיקרון נורא בסיסי.

     

    "בעצם צוק איתן היה המלחמה הראשונה שחוויתי כאדם בוגר. הזיכרון המשמעותי שנשאר איתי הוא הרגע שבו הייתה אזעקה בזמן פעולה שלי בסניף. לקחתי את החניכים הקטנים למקלט ואז הבנתי עם איזו תחושה של פחד ושנאה ילדים גדלים במדינה שלנו. אנחנו מתבגרים לתוך מציאות של אלימות, שהיא מבחינת כולנו מובנת מאליה.

     

    "המחשבות לא הרפו. קראתי המון על אלימות ואי־אלימות וויתרתי לגמרי על אופציית הטייסת שמטילה פצצות בעזה. עברתי באתר צה"ל על כל התפקידים שיש, והכי נראה לי להשתלב בחיל חינוך כמדריכת נוער בסיכון. התייצבתי בצו ראשון ושם דיברו איתי על הצורך בצבא שמגן עלינו מפני אויבים ומדי פעם, תוך כדי שיחה, הוזכרה השואה. ישבתי ושתקתי. רק רציתי שייתנו לי פרופיל גבוה וישבצו אותי בהדרכה וזהו. אבל השיחות עם החיילים שראיינו אותי והרופא שבדק אותי גרמו לי לבלבול נוראי ויצאתי משם בוכה. אני חושבת שאז הבנתי בפעם הראשונה כמה כוחניות יש בצבא, לא רק ברמת המעשים, אלא אפילו ברמת הדיבור.

     

    "במהלך הלימודים באיטליה הייתי עסוקה כל הזמן בגיוס שלי. התלבטתי, דיברתי עם חברים, גיבשתי את זהותי כפציפיסטית והבנתי שלא אוכל לשרת אפילו כמדריכה. לא אוכל להשתייך למערכת הצבאית שערכיה שונים משלי ובעצם השתייכותי אליה אני מאפשרת לאלימות ולכוחנות להתקיים".

     

    איך תיפקדת בבית הספר הבינלאומי, כישראלית גאה או כמי שמזדהה עם עמדות ה־BDS?

     

    "התחלתי ללמוד שם מיד אחרי צוק איתן, והפעילות של ישראל בעזה הייתה כל הזמן בתקשורת. התלמידים בשכבה שלי היו ממדינות ערב, מאירופה ומאמריקה. כולם אקטיביסטים ומעורבים חברתית ולא היה לי קל כשתקפו את ישראל על מעשיה בעזה ובשטחים בכלל. כל הזמן ניסיתי לאזן, להסביר שהדברים אינם שחור־לבן. סיפרתי על אנשים בשדרות, שחיים עשרות שנים עם קסאמים מעזה שנופלים על בתיהם.

     

    "ניסיתי לחבר אותם אל הפחד וחוסר הוודאות, ויחד עם זה ניסיתי להבין גם את החבר מירדן שסיפר שהסבים שלו הולכים עד היום עם מפתח הבית שהיה להם ביפו. לפני שיצא ללימודים באיטליה, הוריו הזהירו אותו לא לדבר עם אף ישראלי. אחרי כמה חודשים התיידדנו והיו לנו המון שיחות. המחמאה הגדולה שנתן לי הייתה ששיניתי את דעותיו המכלילות על ישראלים. אירגנו יחד מפגש עם כל התלמידים וסיפרנו על החיים באזור שלנו, כל אחד מנקודת מבטו, אבל לשנינו היה ברור שאלימות אינה דרך שמקדמת את השלום.

     

    "עד אז לא יצא לי לפגוש פנים אל פנים פלסטינים ולשבת ולדבר איתם. במהלך הלימודים ראיתי פנים. לא חשבתי שפלסטיני שווה מחבל. בשנתיים האלו נקרעתי בין התגוננות והגנה על ישראל לבין היותי מותקפת אישית, כיוון שאני ישראלית וכאילו מייצגת את מדיניות ישראל. זה קרה בעיקר כשחולקו פליירים של ה־BDS באזור הקמפוס".

     

    בהחלטה שלך לסרב להתגייס את בעצם מפרה חוק. למה לא לנסות לשנות ולהשפיע מבפנים?

     

    "אני יודעת שיש אנשים שמנסים לשנות מבפנים וזה בסדר, אבל זו אינה דרכי. כשסיפרתי לג'וני, אחי, על הסירוב להתגייס הוא היה בהלם וקיבל את זה קשה. הוא הסביר לי שהצבא מאוד תרם לו בראייה החברתית שלו ויכול לתרום גם לי. אמרתי לו שאני לא יכולה לראות את עצמי כחלק מהמערכת הזו. אחרי שיחות ארוכות ג'וני אמר שהוא מעריך את הכנות שלי, גם אם לא מסכים להחלטה שלי. הוא מאמין שאני תמימה בת 19 שחושבת שתשנה את העולם וזה יעבור לי עם הגיל. אני לא מסכימה איתו. אני לא תמימה וזה לא יעבור לי.

     

    "עשיתי הכל כדי לא להגיע להפרת החוק. לא רציתי להשתמט. אני חושבת שבמדינה דמוקרטית גם לי יש זכות להשמיע את קולי, אבל לא רצו להקשיב לי. אני הולכת לכלא כי אני עוברת על חוק גיוס חובה, אבל מצד שני המדינה לא כיבדה את הדרך האלטרנטיבית שהצעתי - לתרום את תרומתי בשירות לאומי".

     

    גור־גולן ביקשה מצה"ל פטור מטעמי מצפון. היא הוזמנה לשתי ועדות מצפון, שטחה את טיעוניה ועמדתה, אבל בוועדות לא השתכנעו ובקשתה נדחתה. היא החליטה לסרב להתגייס.

     

    הצעקה של אמא

     

    אמה איריס (53) ליוותה אותה לישיבות הוועדות וגם אמרה שם: "נועה משלמת מחיר חברתי ונפשי כבד על דעותיה ועל החלטתה לא לקחת חלק בדרך המקובלת של שירות צבאי, כך שלא ניתן לחשוב שהיא בחרה בדרך זו מטעמי נוחות או גחמה. זו החלטה ובחירה המדירה שינה מעינינו. נועה הציבה ומציבה בפנינו אתגר המערער את תבניות החשיבה שלנו".

     

    כמנהלת בית ספר התכוונה גור לכל מילה שיצאה מפיה. היא מודעת לעובדה כי בעקבות החלטת בתה, היא עלולה לשלם מחיר, אך טורחת להדגיש כמה פעמים במהלך שיחתנו שהיא מדברת כאמא של נועה ולא כמנהלת.

     

    "אם הילדה שלי מוכנה לשלם מחיר וללכת לכלא, גם אני מוכנה לשלם. אם מישהו יחשוב שאני עושה משהו לא בסדר, אז אני מוכנה לשלם כל מחיר כדי לתמוך בבת שלי. אני קודם כל אמא שלה. אומרים לי שאני מסכנת את מקום עבודתי, אבל אני 30 שנה במערכת וקשה לי להאמין שאם אני אומרת שאני תומכת בבת שלי, יפטרו אותי. מקסימום אקבל אזהרה או אקרא לשימוע. המורות בבית הספר שלי יודעות על בחירתה של נועה לא להתגייס וכך גם הרשות והפיקוח. אני ממש לא מסתירה. אני חיה בסביבת עבודה מבינה ומאוד מכבדת, שמאמינה באותם ערכים כמוני. התגובות ששמעתי לא היו שיפוטיות או עוינות, אלא מכבדות.

     

    "נועה בת ה־19 עשתה בחירה משלה ואני תומכת בה, כי מגיע לה לחיות על פי תפיסת עולמה. היו לנו המון שיחות, שבהן שאלתי אותה שוב ושוב אם היא בטוחה במה שהיא עושה. אני לא אדם מקל, ולאחר השיחות האלו הבנתי שזו האמת שלה והיא לא יכולה אחרת.

     

    "השיחות עם הבת שלי הביאו אותי להכרה שכבני אדם בעלי דעות אנחנו יותר מדי שותקים. לפני חודשיים עשיתי בבית הספר פרויקט שנקרא 'פיסות שלום'. 600 התלמידים התבקשו לצייר על פיסות בד ציורים בנושא השלום, שאותם מחברים בסיום לשמיכת טלאים גדולה. לטעמי זה פרויקט יצירה נחמד ובעל מסר חשוב. כשהצעתי אותו למנהלות נוספות, שמעתי תגובות כמו: יש לך המון אומץ. קיבלת אישור לזה? את לא מפחדת? ואני תהיתי אם העולם השתגע. ממתי צריך לפחד לצייר פרויקט שלום, או לקבל אישור ממישהו לדבר בסיסי כזה? זה זיעזע אותי. נולדתי וגדלתי בארץ, הייתי בצופים, שירתתי בצה"ל, ותמיד הרצון בשלום ליווה אותנו כעם, אז מה פתאום לפחד מלצייר שלום? איך זה קרה לנו?"

     

    היא משתתקת לכמה דקות, לוגמת מכוס הקפה הקר, נרגעת וממשיכה. "תמיד הצבעתי מרצ, אבל לא היינו בית פוליטי שמאלני. הגדרתי את עצמי כאדם שרוצה שלום ומחנך לשלום, אבל לא יצאתי להפגנות נגד הדיכוי. הבנים שלי שירתו בצבא בתפקיד קרבי ושניהם בחרו בחיל הים, כדי לא להיות בשטחים. חוץ מלהצביע בבחירות וללכת לכיכר ביום השנה לרצח יצחק רבין, לא הייתי מעורבת בשום פעילות פוליטית.

     

    "לפני כשנה הצטרפתי לתנועת 'נשים עושות שלום' וזמן קצר אחר כך גם נועה הצטרפה והקימה את תא הצעירות. בהתלבטויות של נועה לגבי שירותה הצבאי היא לימדה אותי להסתכל על דברים מזוויות שונות. יש לי תואר שני במינהל חינוכי, אני מגדירה עצמי כאישה משכילה, אבל אני מודה שלא ידעתי להגדיר פציפיזם במדויק, לא נתתי את מלוא תשומת הלב למה שקורה בשטחים. אני עוסקת בחינוך עשרות שנים, ליוויתי מסעות לפולין ותהליכי הכנה לצה"ל - זה חלק משגרת העבודה שלי - ולא נעצרתי לחשוב על משמעות הכוחניות ומה היא עושה לנו.

     

    "רק כשאמרתי לחברים של נועה מהקולג' שהיא אמורה להתגייס ותגובתם הייתה מה פתאום עוצרים את החיים בגיל 18, אמרתי לעצמי שיש משהו בדבריהם. אז התחלתי לבחון את הדברים מעוד נקודת התבוננות. תמיד חשבנו שהנוער הישראלי הרבה יותר טוב ובוגר מבני נוער בעולם בזכות השירות הצבאי, והיום לא בטוחה שזה כל כך ברור. אני לא נגד הגיוס, אלא בעד לעצור לרגע ולחשוב אם זו הדרך היחידה שקיימת, אם אין בלתה, אם עלינו לקדש אותה או לחשוב שלחלק מהמתגייסים מתאימה דרך אחרת, כמו שנועה ביקשה לעשות.

     

    "אני זוכרת שכשמלאו 30 שנים למלחמת יום הכיפורים, נסעתי עם תלמידים לרמת הגולן, למסע בעקבות לוחמים. בסוף המסע הייתה תצוגת אש של השריון, ואחת המורות לחשה לי: תסתכלי מה אנחנו עושים לילדים. עד אותו רגע לא עלה בי סימן שאלה על איך אנחנו מחנכים. לא עשיתי כלום עם דבריה מלבד הקדשת מחשבה. בעקבות הדרך שנועה עברה עם עצמה, ברור לי היום שחייבים לשאול שאלות על כל דבר שנראה לנו ברור מאליו".

     

    ניסית להניא אותה מהסירוב?

     

    "כשנועה הגיעה לחופשה בארץ בחורף של י"ב, היא הודיעה לי שהחליטה לא להתגייס. צעקתי עליה: איך את מעיזה לעבור על החוק? היא הייתה בהלם. השתתקתי לשעה קלה ואז עצרתי וחשבתי שלא יתכן שאני מגדלת ילדה להיות סקרנית, לשאול שאלות, וכשהיא מגיעה לתובנות משל עצמה אני לא מקבלת אותן. אם החינוך שנתתי לה הוא של הכלה ושל איש באמונתו יחיה, אי־אפשר פתאום לבטל הכל. אם יש לי ילדה שמגבשת לעצמה תפיסת עולם פציפיסטית, אני צריכה לכבד אותה.

     

    "לא רציתי שהיא תגיע לכלא. אין אמא שמאחלת את זה לילדיה. הרי נועה בסך הכל רוצה שהעולם יהיה יותר טוב. מה רע בזה? היא נערה חזקה, שעברה בחייה משברים ברמה האישית־משפחתית, וגם אז בחרה בדרך לא אלימה בהתנהלות שלה מול העולם. אחרי מחשבה עמוקה ודיבור פנימי, הגדרתי לעצמי את המצב: זה לא נועה הסרבנית, זה הצבא הסרבן. נועה לא מבקשת להשתמט, הצבא מסרב לאפשר לה נתינה על פי דרכה. חבל לי שטירטרו אותה בוועדות מצפון לאורך שנה שלמה, שיכלה להיות כולה תרומה לחברה. אני מעריכה אותה על הדבקות באמת שלה, ולכן לא ניסיתי לשכנע אותה לבחור אחרת".

     

    על השאלה אם ההתמודדות עם סוגיית הסירוב של בתה שינתה אותה כאשת חינוך, ענתה גור רק לאחר כמה דקות של מחשבה: "הילדים שלי ונועה בעיקר, שכולה רק כוונות טובות, גורמים לי להיות אדם יותר טוב. אני מחנכת טובה יותר, פתוחה יותר והערכים של כבוד הדדי וראיית האחר התחדדו אצלי בזכותה".

     

    הביקורת של החברים

     

    בשלב הזה מרגישה בתה צורך להעיר, נבוכה משהו, שהיא לא ילדה מושלמת כמו שאמה אוהבת להציג אותה. היא מודה שלא קל לה עם המחיר.

     

    "החברים שלי היום הם אלו שלמדו איתי בחו"ל והם מאוד מתרגשים מהבחירה שלי. החברים בארץ פחות. ידעתי שאשלם מחיר, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת לשתוק ולא רוצה לפחד להביע את דעתי. אז נכון, חלק מחברי הילדות התרחקו ממני. הם לקחו את הסירוב שלי למקום אישי, כאילו אני נגדם. הם משרתים בצבא ותופסים את הסירוב שלי כהתנשאות או כאילו אני רואה בגיוס שלהם משהו שלילי.

     

    "רבים כתבו לי שחיילים חייבים להגן על המדינה שלהם, ואם לא מתאים לי להיות בצבא, שאחפש מקום אחר לחיות בו בחו"ל. היו גם אמירות בנוסח: תגידי לחברים הפלסטינים שלך שאת נגד צה"ל ותלכי לחיות בגדה. זה מאוד העציב אותי. יש מי שלא מסכימים עם הבחירה שעשיתי, אבל אני מקווה שמעריכים את הכנות. יש כמה בודדים שאמרו שהלוואי שהיה להם את האומץ שלי, ובעיניי זה גם משהו".

     

    בשבוע האחרון נפגשה נועה עם בנות שסירבו וישבו בכלא, כדי להתכונן למה שצפוי לה. אחת מהן ציידה אותה במלאי כרטיסי טלכרט. הן סיפרו לה על סדר היום בכלא, אמרו לה שמדובר בחוויה לא פשוטה ויעצו לה להתיידד עם אחרות ולא להסתגר. כשנפרדו ממנה נתנו לה את הספר "אי־אלימות, כפי שהסברתי לבנותי" של ז'אק סמלן בצירוף הקדשות שלהן, כדי לחזקה.

     

    ביום רביעי בבוקר, לאחר שנפרדה ממלוויה, נשפטה נועה בבקו"ם ונידונה לחמישה ימי מאסר, שאחריהם תישפט שוב. למחרת נשלחה לכלא 6.

     

    צה"ל: נמשיך להילחם בסרבנות

     

    מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל רואה חשיבות בגיוס ושירות על פי החוק ופועל בהתאם. סעיף 39 לחוק שירות הביטחון קובע כי מלש"ב שטעמים שבמצפון מונעים ממנו לשרת יוכל להגיש בקשת פטור. נועה גור־גולן פנתה לצה"ל בבקשה לפטור אותה משירות מטעמי מצפון. הוועדה המוסמכת שמעה את נועה ועדים מטעמה ודחתה את בקשתה, מכיוון שמצאה שזו לא מבוססת על התנגדות מצפונית כללית לשירות. ערעור שהגישה נדחה על ידי ועדת העררים ב־27 באפריל 2017. ביום תאריך גיוסה השבוע, סירבה נועה להתחייל ולכן נשפטה והוטל עליה עונש מחבוש במיטב.

     

    במסגרת ועדת המצפון הוצגו לנועה מספר אופציות חלופיות לשירות משמעותי (בהן שירות במשטרה או בשב"ס), אך היא סירבה להן. נדגיש כי צה"ל מגנה את תופעת הסרבנות וימשיך לפעול לשיבוץ מקצועי, ולמיגור התופעה". 

     


    פרסום ראשון: 13.07.17 , 18:46