רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Yuval Chen
    24 שעות • 15.07.2017
    "אני אספתי ביצים בלול במושב, והיא גדלה על ברכי כל אגדות התיאטרון"
    היא: זמרת אופרה מצליחה, וגם הבת של מוני מושונוב וסנדרה שדה. הוא: נגן ויולה בתזמורת הפלהרמונית של ברלין. יחד, אלמה מושונוב ועמיחי גרוס מתחזקים אהבה גדולה, ילדים וגם קריירה משותפת. השבוע הם יופיעו בפסטיבל המוזיקה של הגליל העליון, ובראיון זוגי הם מודים: "לא יודעים אם אנחנו רוצים לחזור לארץ"
    יואב בירנברג | צילומים: יובל חן

    יותר מכל דבר אחר השתוקקה אלמה מושנוב לפגוש סוף־סוף את אהבת חייה. היא הייתה אז גרושה טרייה, בתחילת שנות השלושים לחייה, זמרת אופרה מצליחה מאוד בדיסלדורף, אבל אפילו היא לא האמינה שקופידון יעשה בשבילה את העבודה כל כך מהר. "הגעתי לברלין לחופשונת של כמה ימים", היא מספרת. "עמדתי בתור לקנות מיץ ומישהו עיכב את התור. התברר שאלו היו חבר טוב שלי ובעלו. הזמנתי אותם בערב לאופרה ובהפסקה אמרתי להם, 'יאללה, שדכו לי מישהו, אני נורא רוצה'. בחיים לא אמרתי משפט כזה. ואז הם אמרו, 'אולי עמיחי גרוס?' לא שמעתי עליו עד אז, אבל מתברר שהוא היה הסינגל המבוקש של ברלין, לא רק בקהילה המוזיקלית. בכולן. הלכנו אחרי האופרה לשתות ואורי ודני, החברים שלי, סימסו לעמיחי שיבוא".

     

    גרוס: "בדיוק חזרתי מקונצרט בסין. הייתי בג'ט־לג מטורף, במיטה וכבר מוכן לשינה. דני אמר, 'תבוא, גם אלמה תהיה שם'. אני שוכב בג'ט־לג ואומר שאין סיכוי שאבוא, והוא אומר לי, 'אלמה מדיסלדורף, אלמה מושונוב'. וזה צילצל לי מוכר".

     

    מושונוב: "שנה וחצי קודם אמא שלי ושוש, אמא של עמיחי, חיכו בתור לאיזה בטוקסאי. הן התחילו לדבר וגילו שהילדים שלהן בגרמניה. אני הייתי עדיין נשואה באותו זמן אבל אמא שלי, שהאנטנות שלה כבר עבדו, אמרה לשוש, 'קחי את הטלפון שלה, תני אותו לבן שלך שיתקשר אליה'".

     

    "שתי המכשפות האלה רקמו מזימות מאחורי גבנו", צוחק גרוס.

     

    שצילום: יובל חן
    שצילום: יובל חן

     

     

    "לפני שעמיחי נכנס, אמרתי לחברה", מחייכת אליו מושנוב, "'תראי, עכשיו תיכנס אהבת חיי'. הערב היה נורא נחמד, ומאז אותה פגישה הרגשתי כל הזמן שבא לי שוב לראות אותו. בהתחלה הוא אמר לי שאני לא מספיק רצינית כי התגרשתי לא מזמן, שאני צריכה זמן לעצמי, אבל הרגשתי שמצאתי את אהבת חיי".

     

    עמיחי, גם אתה הבנת מיד שמדובר באהבת גדולה?

     

    "רק אחרי אלמה. נשים יודעות את זה תמיד יותר מוקדם מגברים, אבל גם אני הבנתי די בהתחלה שיש פה משהו מאוד מיוחד ואמיתי. לא רק אלמה הייתה מפוקסת למצוא את האחד, גם אני הייתי מפוקס למצוא את האחת. ומצאתי".

     

    ארבע שנים אחרי הערב ההוא שדה־מושונוב, זמרת בקומיש אופרה בברלין, וגרוס, הוויולן הראשי בפילהרמונית של ברלין, הם הורים לשניים — דניאל בן שנתיים וחודשיים ונינה בת תשעה חודשים — ומשלבים בהצלחה בין קריירה לזוגיות. השבוע הם יופיעו בשורה של קונצרטים בפסטיבל המוזיקה של הגליל העליון שייפתח מחר בכפר בלום ושניהם מחכים מאוד למפגש עם הקהל הישראלי.

     

    הזוגיות כקריירה

     

    היה זה אך טבעי שמושונוב, 36, תלך בדרכי ההורים שלה, מוני מושונוב וסנדרה שדה. כילדה היא אפילו השתתפה בסרט "כבלים", שבו שיחק אביה, ובהמשך למדה תיאטרון בתלמה ילין, אבל היא בחרה ללכת בדרכי סבתה והדוד גבי שדה, זמר אופרה ידוע. ב־2006 סיימה את לימודי האופרה בבית הספר "מאנס" בניו־יורק, המשיכה להתגורר ולהופיע בתפוח הגדול יחד עם בעלה הראשון, הפסנתרן עומר קליין, עד שהוזמנה להצטרף לבית האופרה של דיסלדורף.

     

    גם גרוס, 38, יליד ירושלים, נולד למשפחת אמנים. אמו, שוש ישראלי, היא ציירת שלימדה שנים רבות בבצלאל. הוא החל את הקריירה שלו ככנר אבל די מהר התאהב בוויולה, ועד שהצטרף לפילהרמונית של ברלין, מהתזמורות הטובות בעולם, הוא ניגן ברביעייה הירושלמית.

     

    אלמה, למה לא בחרת במשחק, כמו ההורים?

     

    "אופרה זה גם משחק. יותר עניין אותי אלמנט המוזיקה. לא חשבתי, 'הנה יש מספיק שחקנים נהדרים במשפחה שלנו, עדיף להתרחק מזה'. לא חושבים ככה כשאתה גדל בתוך זה. אתה פשוט חושב מה אני יכול לעשות יותר טוב, והרגשתי שאני יכולה לתרום יותר לעולם האופרה מאשר לעולם המשחק. זה לא אומר שלא אשחק יותר אף פעם. הכל בהחלט אפשרי.

     

    "כשהייתי בת 19 ועזבתי לניו־יורק רציתי למצוא את העצמאות שלי — האמנותית והפרטית. כמובן שלא רציתי לברוח מההורים. אנחנו המשפחה הכי קרובה שאפשר לתאר. אנחנו יודעים מתי כל אחד אוכל, מתי כל אחד מפליץ ואיך כל אחד ישן בלילה או עושה בוטוקס. הכל אנחנו יודעים אחד על השני. אנחנו חולקים חיים של שיתוף וחיים של קרבה במובן הכי עמוק. גם כשחייתי הרבה שנים בניו־יורק וגם עכשיו, כשאני חיה בגרמניה, הקרבה הזאת רק מתעצמת ומתעצמת. אבא אומר שאני הבת שלו ומיכאל הוא הבן של אמא, אבל מצד שני, היום זה כבר התאזן. בבגרותנו אנחנו אחד".

     

    אי־אפשר שלא להבחין באהבה הגדולה בין אלמה להוריה ולאחיה מיכאל. "לפעמים אני קוראת לאמא 'סנדי', 'אימוק', 'אימוש' או 'סנדה'. למוני אני קוראת 'אבּוני' או 'בּזוני'. למה? סיפור ארוך".

     

    כשאנחנו משוחחים, סנדה משגיחה על הנכדים, ללא ספק תפקיד חייה. "הם סבא וסבתא משולמים, מכל הצדדים. גם ההורים של עמיחי", אומרת אלמה. "אבא הוא איש סקרן ואוהב אדם. מקשיב לכל בן אדם שמדבר איתו כאילו הוא החבר הכי טוב שלו. כולם שווים עבורו. לא פלא שכולם כל כך אוהבים אותו. ואמא שלי, אין קונצרט שלי שהיא לא ראתה. היא המעריצה הגדולה שלי ותחצה אוקיינוסים בשבילי".

     

    "בני אדם, לא אגדות"

     

    "לפני שהתאהבתי באלמה, הכרתי את מוני כמו כל אדם אחר מהדור שלי במדינה — מ'זהו זה', מהסרטים", מספר עמיחי. "אני זוכר את הפעם הראשונה שדיברנו. זה היה בסקייפ. זה היה מאוד סימבולי כי תמיד ראיתי את מוני דרך מסך הטלוויזיה או הקולנוע, והפעם הראשונה שדיברתי איתו הייתה דרך מסך המחשב. אבל מאז זרמו הרבה מים מתחת לגשר. אני חושב שמוני הוא קודם כל בן אדם, ורק אחר כך אישיות מפורסמת. אני כל כך אוהב אותו ואת סנדרה".

     

    אלמה, איך זה לגדול בבית שכולו תרבות ותיאטרון?

     

    "זה הדבר הכי רגיל שיש בשבילי. אני לא מכירה משהו אחר. תמיד הבנתי שההורים שלי עובדים במקצוע שהם אוהבים ושאוהבים אותם. מצד שני, הם תמיד היו הורים מאוד פעילים ומאוד תומכים. ביליתי הרבה בצילומים של 'זהו זה' ובתיאטרון, וזה היה הדבר הכי טבעי בעולם מבחינתי. נכון, אריק איינשטיין היה חבר טוב מאוד של אבא, ובראבא וגידי גוב והרבה אחרים היו בני בית אצלנו, אבל בשבילי הם היו החברים של ההורים, בני אדם כמו כולם, לא אגדות".

     

    "אני אספתי ביצים בלול במושב בר גיורא שבו גדלתי, והיא גדלה על ברכי כל אגדות התיאטרון", צוחק עמיחי.

     

    שני מוזיקאים באותו בית זה בטח לא פשוט?

     

    גרוס: "אני דווקא חושב שזה נהדר. זה שילוב פורה ומוצלח. אלמה היא זמרת, וזה תחום אחר מאשר לנגן בכלי קשת".

     

    מושונוב: "יש בזה רק טוב. אנחנו מבינים אחד את השני בצורה עיוורת. אבל מהרגע שיש ילדים בבית יש בקושי זמן לדבר על מוזיקה".

     

    גרוס: "הדברים הקשים הם שזאת עבודה שאתה לוקח הביתה, עבודה עם המון לחצים. ככל שאתה במקום יותר גבוה מבחינת הרמה והקריירה, אתה דורש מעצמך יותר. במקרה הזה, התמיכה של כל אחד מאיתנו בשני רק עוזרת ומחבקת".

     

    הרבה מוזיקאים ישראלים מצליחים מאוד בגרמניה ונשארים להתגורר בה. מה הסיבה לכך?

     

    מושונוב: "יש שם שלושה בתי אופרה והמון תזמורות גדולות ויש המון מה לעשות בה. גם החיים שם הרבה יותר פשוטים. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו דברים שפה לא היינו יכולים להרשות לעצמנו, כמו לקנות דירה".

     

    גרוס: "בגלל ההיסטוריה של גרמניה, הלימודים שם למוזיקאים ישראלים הם בחינם. הרמה של המורים בגרמניה מעולה. אתה עושה אחד ועוד אחד, ואומר — למה לא. זה גם לא רק יוקר המחיה. בשביל מוזיקאים כמונו, לונדון, פריז וברלין, הם באותה רמה. ברלין אולי אפילו יותר. מעבר לזה שברלין מתפתחת ומגניבה. היא קצת אוף ג'רמני. זה לא כמו שאתה עובר לפרנקפורט.

     

    "מבחינתי, אין משהו יותר גבוה מהפילהרמונית של ברלין. זה הטופ. הכי גבוה. לא רק בגרמניה, בעולם. היא באמת נחשבת לתזמורת הכי גדולה שיש. אני לא חושב שהראיון הזה צריך להיות למה מוזיקאים עוזבים את הארץ. כולם יודעים את זה וזה קורה כל הזמן. יש דור צעיר של מוזיקאים שעושה מוזיקה טובה, אבל ברגע שאתה כבר לא צעיר ורוצה לעשות קריירה, פתאום אתה נתקל בקיר כספי ובקיר אמנותי. יש כאן משהו חוסם".

     

    תחזרו מתישהו לארץ?

     

    מושונוב: "אי־אפשר לדעת כלום. הלוואי. אנחנו קשורים למקום הזה כי זה המקום שבו נולדנו, והשפה שאנחנו מדברים בבית ובגלל שהאנשים שאנחנו אוהבים חיים פה. היינו רוצים לחזור לארץ, אבל אנחנו לא יודעים באיזו צורה לעשות את זה. מה אתה חושב בייב?" היא אומרת לעמיחי ותולה בו מבט אוהב.

     

    גרוס: "זה נושא מאוד גדול ומורכב. אנחנו לא יודעים אם אנחנו רוצים לחזור לארץ או לא. אנחנו מדינה מאוד מיוחדת, שהחיבור והקרבה בין האנשים מאוד גדולים, וגם זה שיקול. אני חשוב שגם הנכדים שינו המון. יש להם סבים וסבתות בארץ. עכשיו זה לא רק שנינו".

     

    מושונוב: "אנחנו רוצים לחזור לארץ האוטופית שבראש שלנו, אבל היא לא קיימת. היא מאוד מיוחדת, אבל היא לא המדינה שחלמתי עליה. יש הרבה דברים במדינה שהם לא לרוחנו, אבל ימים יגידו". 

     


    פרסום ראשון: 15.07.17 , 20:05