כביסה מלוכלכת

הסדק הראשון מופיע כשמכונת הכביסה מתקלקלת. פתאום צריך לקחת את הבגדים המלוכלכים למכבסה השכונתית, ואז לגלות בשק הכביסה הנקייה בגדים זרים מכוערים שחדרו אליו בטעות. כך מתחיל להתערער עולמה של גיבורת "תשאלי", ספרה החדש של לאה איני.

זה לא נורא כשבכביסה מופיעים בגדים של מישהו אחר. זה גם לא נורא כשהמחנכת של בתך בבית הספר מתחילה לחקור למה אין לה אחים נוספים ולמה משפחתך הגרעינית אינה נמצאת בקשר עם המשפחה המורחבת. הכל בסדר, באמת, אין בעיה, אבל משהו פה מתחיל להטריד.

המספרת היא ביולוגית שמתמחה בתאי הגוף ובחלוקתם. אבל מה עם התא המשפחתי? ומה עם חדרי הלב? באלה אין לה מושג, כשהיא חיה את החלום הפרברי הישראלי, בית צמוד קרקע בהרחבה של מושב בשרון. החלום שהופך לסיוט כופה על כל יושבי השכונה החדשה – סליחה, "מתחם" – איזו אחדות קומוניסטית שעולה דווקא משיא הקפיטליזם לכאורה.

לכולם יש לפחות שני ילדים, מה שנקרא "חצי משפחה", ואילו גיבורתנו, שיש לה רק בעל וילדה, היא בכלל לא משלנו, תמיד תהיה זרה, והזרות שלה גולשת מהפרטי אל החברתי והפוליטי. המתחם הולך ומתבצר בתוך עצמו, הבורגנות השבעה והרקובה מתגוננת מפני האתיופים שגרים ביישוב הישן והעני, ומפני הבדואים שחודרים בלילות וגונבים מכל הבא ליד.

המתחם, שאיני קוראת לו בפשטות – קצת צדקנית, יש להודות – "השאול", הוא אכן גיהינום עלי אדמות, וכשתגור בו, לא משנה כמה שמאלני וליברלי תנסה להיות, תמיד תקיף את עצמך בגדרות. אבל גם הגדרות והקירות מתפוררים. חברת הבנייה הפרטאצ'ית שבנתה את המתחם מבדילה בין בתים שטרם נמכרו, חדשים ומצוחצחים, לבין אלה שכבר נמכרו ולאיש לא אכפת מהם, וכך גיבורתנו ובני ביתה ניצבים בפני חורבן תחזוקתי קטסטרופלי, ואין מושיע.

יסודות הקיום שלנו הם התפוררות וריקבון שנבנו בשקר ובמרמה. "תשאלי" מתחיל במובן "אל תשאלי" – היא לא רוצה לדעת, רק לטמון את הראש בחול ולחכות שזה יעבור. אבל דווקא מתוך התבוסה הגדולה מתעורר הרצון לפעולה – כן לשאול את השאלות הקשות, ואולי אפילו לעשות משהו, להתנגד, לנסות לשנות. מהחורבן הגדול ביותר עולה התקווה.

• תשאלי / לאה איני. בהוצאת דביר, 166 עמ'