"מגיעות אלינו אמהות שאומרות: הכי חשוב לנו שהילד יהיה מאושר"

כשטל ספקטור התבקש לשחק משרתת בהצגה בבית הספר, הוא התרגז. היום, אחרי שהפך לצעירה ("מזל שלי שהשם שלי מתאים גם לגברים וגם לנשים"), היא צוחקת כשהיא נזכרת בסיפור הזה. "לא הבנתי למה דווקא אני צריכה לשחק משרתת, אבל החלטתי להיכנס לתפקיד. השקעתי בו מאוד וזאת הייתה חוויה מטורפת. כשנגמרה ההצגה, הרגשתי שמשהו מהדמות חסר לי. בהמשך ניסיתי להיכנס כאישה לצ'אטים באינטרנט. זה היה לי נוח ונחמד, וככה הבנתי שאני צריכה לחיות כטרנסג'נדרית".

בשנים האחרונות חלה עלייה דרמטית של מאות אחוזים במספר הפונים למערכת הרפואית במטרה לעבור תהליכי התאמה מגדרית מגבר לאישה או מאישה לגבר. ההערכה היא שעד סוף 2017 יירשמו באיכילוב יותר מאלף פניות חדשות. בעקבות הזינוק במספר הפונים הוחלט בבית החולים איכילוב להקים מרכז לרפואת טרנסג'נדרים שייתן מענה כולל לטרנסג'נדרים — החל מתמיכה פסיכולוגית, דרך טיפול הורמונלי ושימור פוריות ועד למתן מענה גניקולוגי וכירורגי. ד"ר יונה גרינמן, מנהלת השירות האנדוקריני לטרנסג'נדרים וחלוצה בתחום, תנהל את המרכז, וספקטור היא אחת המטופלות בו.

"אנחנו לא קוראים לתהליך הזה שינוי מין, אלא התאמה מגדרית", מבהירה ד"ר איריס יעיש, רופאה בכירה במכון האנדוקריני באיכילוב וכוכבת העונה הראשונה של הסדרה "איכילוב". "מדובר באנשים ששויכו בלידתם למגדר לא נכון עבורם וזקוקים לסיוע רפואי בהתאמת הגוף לתחושת הזהות שלהם".

נינה הלוי, מבעלות בית הקפה "לחמנינה", טרנסג'נדרית שהחלה בתהליך לפני יותר מ־12 שנה, מצטרפת לדבריה: "אף אחד לא משנה את המין שלנו. לי ברור שאני אישה. נכון, אני צריכה קצת עזרה רפואית להתאים את הגוף שלי כדי שאוכל להרגיש בו יותר בנוח", היא מסבירה. "אנחנו נאבקים על זכות שהיא מובנת מאליה לכל אדם אחר, לקבוע בעצמנו את הזהות שלנו. זה מאבק עיקש וארוך, והרפואה היא כלי עזר מאוד חשוב".

גם בני 70 מגיעים למרפאה

עד לפני מספר שנים הטרנסג'נדרים נתפסו כסובלים מהפרעה נפשית, אבל בשנים האחרונות השתנתה התפיסה החברתית. יש יותר פתיחות, מודעות וקבלה לשונות מגדרית, וגם עולם הרפואה מתאים את עצמו למציאות הזו. "אני לא מאמינה שיש היום יותר טרנסג'נדרים מאשר לפני חמש שנים" אומרת ד"ר יעיש. "אני חושבת שהיום הם מרגישים יותר בנוח לפנות אלינו כדי לעבור תהליך של התאמה מגדרית".

לבית החולים פונים כיום צעירים ומבוגרים. "לא מזמן הגיעה לבית החולים לילדים מטופלת בת ארבע שמרגישה שהיא חיה במגדר שאינו נכון עבורה", מספרת ד"ר יעיש. "כמובן שהיא לא תקבל הורמונים בשלב הזה, אבל היא התחילה, יחד עם הוריה, במעקב פסיכוסוציאלי במרפאה האנדוקרינית לילדים בבית החולים דנה באיכילוב, המעניקה טיפולי התאמה מגדרית לילדים ולנוער. לעומת זאת, הגיעו אליי גם מטופלים בני 70 שביקשו להתחיל טיפול".

תהליך השינוי המגדרי לא מתחיל עם הפנייה לטיפול רפואי, אלא מתרחש לאורך זמן, לעיתים שנים רבות קודם. "אנשים מספרים שכבר בילדותם חשו שהם חיים בגוף שאינו מתאים להם", מסבירה ד"ר יעיש. "אחרים עברו תהליך של הכחשה וניסיון להשלים עם המין בו נולדו, וכשלא יכלו להמשיך בכך, החליטו להתחיל בתהליך.

"בחלק מהמקרים, מי שהחליט להתחיל בתהליך פונה לרופא משפחה ומשתף אותו בסיפורו. אנשים שמעוניינים בטיפול הורמונלי נדרשים לקבל אישור לכך ממטפל מתחום בריאות הנפש — פסיכיאטר, פסיכולוג או עובד סוציאלי. במקביל הם מתבקשים לעבור בדיקות מעבדה מסוימות ולהגיע לרופא אנדוקרינולוג כדי להתחיל בטיפול. חלק מהמטופלים מעוניינים גם בניתוחי התאמה מגדרית, מעיצוב החזה להתאמה למגדר המבוקש, דרך ניתוחי פנים, ועד לניתוח שינוי איברי המין, ואנחנו מקווים שנוכל לתת גם שירותים כאלה בעתיד הנראה לעין".

מה כוללים הטיפולים ההורמונליים?

"מבחינת הטיפול ההורמונלי, לגבר טרנסג'נדר ניתן טסטוסטרון — הורמון המין הגברי, הגורם להפסקת המחזור, לצמיחה של שיער פנים, לשינויים ברקמת השריר והשומן המשפיעים על מראה הגוף, ולעיבוי הקול. התהליך הגופני לוקח בדרך כלל הרבה זמן, אבל ההקלה הנפשית לפעמים מהירה מאוד. לטרנסג'נדריות ניתן אסטרוגן, שהוא הורמון המין הנשי ותרופות החוסמות את השפעת הורמון המין הזכרי.

"אחרי מספר חודשים נצפה לראות צמיחה של רקמת שד, שיעור הגוף יורד והמראה משתנה. כיום, כחלק מהטיפול, אנחנו מציעים למטופלים באיכילוב גם לבצע שימור פוריות — להקפיא זרע או לשמר ביציות, למקרה שבעתיד ירצו להביא ילדים לעולם".

מדוע בכלל צריך אישור ממטפל בתחום בריאות הנפש?

ד"ר יעיש: "אין ספק שהרבה טרנסג'נדרים סובלים ממצוקה נפשית, ובעיקר מדיכאון וחרדה, עקב נסיבות חיים קשות אליהן הם נחשפים. אנחנו חייבים לדעת שהאדם מאוזן נפשית ומסוגל לקחת אחריות על התהליך הרפואי שהוא מבקש".

ד"ר יעיש ונינה החליטו להקים לפני מספר חודשים את "בריאוטרנס", פורום בפייסבוק אליו הצטרפו עד עכשיו יותר משבע מאות חברים. הפורום נועד לאפשר לאנשים שרוצים לעבור את התהליך לקבל מידע רפואי רלוונטי ואמין, להתייעץ ולשתף בחוויות. "הרגשנו שיש להרבה אנשים שמעוניינים בתהליך או נמצאים בו, שאלות רפואיות או ביורוקרטיות רבות, ואנחנו יכולות לסייע", הן אומרות. "זה מקום שבו לא רק אנחנו עונות על השאלות, אלא אנשים משתפים בידע שהם רכשו בדרך"

"חשבתי שאין לי עתיד"

שחר ארפוב, 24, מעצב גרפי מבאר־שבע, נולד כתינוקת וגודל כבת. לפני כארבע שנים התחיל לקחת הורמונים. "בגיל 19 הבנתי מה זה טרנסג'נדר", הוא מספר. "הייתי מגיע לתל־אביב, והתחלתי להבין שאוכל לעשות התאמה מגדרית גם אם אין לי הרבה כסף. עד לאותו יום חשבתי שאין לי עתיד. היו פעמים שהעדפתי את מותי מחיים כאישה".

ארפוב החליט לספר למשפחה על רצונו לחיות כגבר. "סיפרתי למשפחה בהתרגשות שאני יכול להפוך לגבר, והייתי בטוח שיתרגשו בשבילי, אבל להיפך — הם לקחו את זה מאוד קשה. הם היו בטוחים שזה דבר שיחלוף, אבל כשהבינו שאני רציני, נכנסו לדיכאון ואפילו נוצר בינינו נתק".

שחר נהג להגיע למפגשי תמיכה בתל־אביב ופגש לראשונה טרנסג'נדרים שעברו תהליך התאמה מנקבה לזכר. "היה לי קשה כי אני מגיע מהפריפריה", הוא מספר. "ההורים שלי לא הרשו לי לצאת מהבית והייתי צריך כסף כדי להגיע לעיר הגדולה".

ארפוב עשה את כל התהליך בבית החולים איכילוב וכבר חמש שנים נוטל טסטוסטרון. "זה תהליך שדורש הרבה אומץ, אבל לא הייתה לי ברירה. בחרתי להילחם ולעשות את השינוי הזה. אני מקבל את עצמי כזכר".

לארפוב יש בן זוג — שחר גוריון, 35, שמתגורר איתו בבאר־שבע. "הכרנו באפליקציית היכרות של הקהילה הגאה. דיברנו חודש ובהתחלה הוא לא סיפר לי שהוא טרנסג'נדר", מספר גוריון. "אחרי חודש הוא שלח לי מייל עם תמונות שלו וסיפר לי לראשונה. אפילו לא היה לי מושג מה זה טרנסג'נדר, אבל זה נשמע לי מלהיב".

גוריון לא מתבייש להציג את בן זוגו כטרנסג'נדר "לכל מקום שאני הולך אני אומר — 'זה הבן זוג שלי והוא טרנס'. לשחר זה יותר קשה לפעמים, אבל אנחנו מוצאים את העמק השווה".

כחלק מהשינויים ביחס החברה לטרנסג'נדרים מגיעים באחרונה ליחידה באיכילוב לא רק המטופלים עצמם אלא גם הורים ובני משפחה. "כאשר יש משפחה תומכת, התהליך מצליח הרבה יותר", אומרת ד"ר יעיש. "מגיעים גם הורים מבוגרים, הורים שמגיעים מהפריפריה, וכאלה שלא בהכרח היינו מצפים לראות אותם מלווים את ילדיהם בתהליך כזה. זה קורה כי התפיסה החברתית משתנה. מגיעות אלינו אמהות שאומרות שהכי חשוב להן לראות את הילד שלהן מאושר. בחלק מהמקרים הן אלו שקובעות את התור או קונות את ההורמונים".

אפק לאונר, 30, מראשון לציון עבר תהליך שינוי מגדרי מנקבה לזכר. "הייתי תמיד בוצ'ה", הוא אומר. "תמיד אמרו לי שאני מתנהגת כמו גבר והייתי מאוד שמנה. לא הבנתי בכלל שאני טרנסג'נדר. הדבר היחיד שידעתי שיש את דנה אינטרנשיונל, אבל אבא שלי תמיד היה אומר, 'איכס, איזו מגעילה' ומעביר ערוץ". לאונר החליט לעבור את התהליך למרות התנגדות סביבתו הקרובה. "ידעתי שאם אני לא עושה את זה — אני אמות, אם לא פיזית, אז נפשית בטוח. לא כולם עושים שינוי מגדרי באמצעות שינוי של הגוף, אני הרגשתי שאני חייב להוריד את החזה. היום אני מאוד שלם עם מה שאני ואיך שאני נראה".

לאונר החליט לעבור את התהליך לפני 14 שנה בקנדה. "לא היה עם מי לדבר על זה אז. עוד לא היו רשתות חברתיות ולא היה מאיפה לקבל את המידע. הגבר הטרנסג'נדר הראשון שראיתי היה ביוטיוב בקנדה".

כדי להנגיש מידע לאנשים טרנסג'נדרים, אפק יצר, יחד עם זוהר עזרא־מליק, סדרת רשת חדשה, "על הרצף", שמציגה את הקהילה הטרנסג'נדרית כפי שלא נראתה עדיין. "רציתי לדבר על אחוזי האובדנות, על הקשיים במציאת עבודה ודיור, על הזנות שיש באחוזים גדולים בקהילה והקשיים שאנחנו מתמודדים איתם", הוא אומר.

עדיין יש קשיים? הרי היום אפשר לראות דמויות טרנסג'נדריות בפריים־טיים.

"בוודאי. כשאני מגיע לגינקולוג כדי לקבל טיפול, הוא מסתכל עליי בצורה מוזרה. זה לא נראה לו הגיוני שמגיע אליו בחור עם זקן".

ד"ר יעיש ונינה מסכמות: "הקהילה הטרנסג'נדרית נמצאת כיום במצב שבו היו ההומואים והלסביות לפני כשלושים שנה. הזהות הזו מתחילה רק לאחרונה להיתפס כלגיטימית, וכך יותר ויותר אנשים מוכנים להתמודד עם התחושות הללו, להעז ולבטא את מי שהם באמת, ולבקש סיוע"