"משפחה", בימוי: רוני קידר, פסטיבל הסרטים ירושלים

בשביל סרטים כמו "משפחה", על מעלותיו ומגרעותיו, נוצרו פסטיבלי קולנוע — וזאת כדי לראות ולהראות סרטים כה קיצוניים, שאחרת היו כנראה חסרי סיכוי מול הקהל הרחב.

סרטה של יוצרת האינדי הישראלית רוני קידר ("ג'ו ובל", "סופעולם"), שמשתתף בתחרות בפסטיבל הקולנוע ירושלים, הוא קומדיה שחורה משחור — שכלל לא בטוח אם נועדה להצחיק. הוא מספר על אישה צעירה (קידר עצמה, נסיכת קולנוע פרינג' ישראלי כבר כמה שנים) שפחות או יותר הורגת את רוב בני משפחתה האומללים והאכזריים כאחד, ובהם גם יבגניה דודינה בתור אמה, וחן יאני בתור אחותה.

כפי שניתן להסיק מהתקציר האפל הזה, סרטה של קידר הוא קודם כל פרובוקציה מחושבת: רצון לזעזע, לבעוט בדלי הזה של ערך המשפחה המקודש כל כך, בעיקר בישראל. לפעמים זה מרגיש קצת ילדותי, אבל יש במהלך הזה של קידר — שנראית בסרט קצת כמו נערה אובדת בעצמה — גם לא מעט משובת נעורים. מעין זעם טינאייג'רי קדוש, שמזכיר לכולם שכמעט כל בני הנוער כנראה חככו עמוק בלב מתישהו לבצע מעשים אלימים בעצמם ובקרובים להם. ואם לא לעשות, לפחות לפנטז קצת, מה רע?

זה סרט שמרגיש מכאן וגם לא מכאן: כאילו מתרחש בישראל חורפית ופנטסטית, שבה ישנם בתים שנראים כמו טירות ישנות ועבשות, שבהן מעשיית אימה כזו עלולה בהחלט להתרחש. וכיאה לפנטזיה — שהיא לפרקים יפהפייה ומרהיבה קולנועית — משהו בה מזכיר לראשונה בקולנוע הישראלי סרטים של טים ברטון ("המספריים של אדוארד") או "משפחת אדמס". אם כי חייבים להודות שקידר לא ממריאה לגבהים של ברטון המוקדם, וזאת אולי כי לסרט בכל זאת חסרים קצת הומור ואנושיות שישכנעו אותנו שזה לא תרגיל. אף שזהו סרטה השלישי כבר (הישג מרשים בגיל 33), יש בו עדיין משהו בוסרי. ובכל זאת, טוב באמת שיש פסטיבל כזה להיחשף גם לצדדים היותר קיצוניים של הקולנוע הישראלי.