דוד פולונסקי עוד זוכר את ספר הילדים הראשון שאייר. זה היה ב־2004, פנו אליו מהוצאת עם עובד לאייר את הספר "על עלה ועל אלונה" שכתבה שירה גפן. פולונסקי, כיום אחד המאיירים המובילים בישראל, זוכה פרס אנדרסן לאיור ומי שחתום על סרטי אנימציה כ"ואלס עם באשיר", "כנס העתידנים" ועוד — היה אז בתחילת דרכו המקצועית, והתלבט איך יצליח לשלב אווירה ישראלית בספר ילדים כשהוא עצמו בכלל גדל על ספרות רוסית.

"הייתי אז קצת אחרי הלימודים בבצלאל ומה שהעסיק אותי באותו הזמן זו השאלה מה זה סגנון ישראלי ואיך אני יכול להתחבר אליו", הוא אומר. "הגעתי בגיל שמונה לארץ ולא גדלתי על ספרות ישראלית, וכל הסיפור הזה היה זר לי. אבל משהו בטקסט הידהד לי, העיסוק של שירה בסתיו ובתוגה".

זה לקח אותך מחוץ לישראל?

"זה משך אותי לשלב בין משהו שהוא לא מכאן למשהו שמייצג את הנופים שהילדים בישראל מכירים. נולד איזשהו חיבור מהנוף של הדירה השכורה שגרתי בה בתל־אביב, לסגנון ששאבתי מתולדות האמנות. ערבוב שבין ציור מאוד מושקע לנוף התל־אביבי".

המאיירת רותו מודן

מאז אותו ספר אייר פולונסקי ספרים אהובים נוספים. "פרח נתתי לנורית", "לילה בלי ירח", סדרת "התנ"ך בחרוזים" הם רק חלק בעבודה העשירה שלו. אך בכל פעם שניגש למלאכה הבין כי הוא חייב להמציא לעצמו סגנון מחדש.

"אני מנסה להבין מה הטקסט רוצה להיות מה הכי מתאים לו", הוא אומר. "ואז אני בוחר איזה סגנון לאמץ. הציור צריך לשרת את הטקסט. זה משהו שלמדתי בבצלאל ואני מיישם את זה עד היום. עם חלק מהסופרים אני בכלל לא נפגש. הסופרים המנוסים יותר סומכים על המאייר. ואני מרגיש מחויבות כלשהי לסופר, כי במובן מסוים לאייר זה כמו לספר את הסיפור מחדש. ובתהליך עצמו אתה רוצה כמה שיותר חופש. האיור נאבק על ההצדקה שלו. אבל אין ספק שהטקסט הוא המרכז".

היום הרבה ספרים מכילים יותר איורים ופחות מילים.

"נכון, ועדיין מרבית הספרים הם עם טקסט. במיוחד אם הסיפור הוא טוב ויפה והשפה יפה אז אתה צריך לקחת לך המון חופש להתרחק מהטקסט".

המאייר יוסי אבולעפיה (מימין) והסופר מאיר שלו

עולם ומלואו בהבעת פנים

לכל מאייר סגנון משלו, אך יש משהו שכנראה מאחד את כולם — האהבה לסיפור. הם ועוד מאיירים רבים נוספים, לצד סופרי ילדים אהובים, חוזרים אל מקורות ההשראה בסדרה "עוד סיפור אחד ודי" מבית היוצר של ענת זלצר ומודי בר־און, העוסקת בסיפורה של ספרות הילדים בישראל. גם כשהם נצמדים לטקסט, אומרים המאיירים, הם למעשה מספרים סיפור. והסיפור הזה יכול להעביר עולם ומלואו בהבעת פנים אחת בודדה. "אחרי הספר הראשון שעשיתי בארה"ב, אמרה לי העורכת מההוצאה שבה עבדתי שיש באיורים שלי סיפורים. אז החלטתי לכתוב סיפורים", מספר יוסי אבולעפיה שאייר בין היתר ספרים של מאיר שלו, אפרים סידון ועוד. "מאייר הוא מספר סיפורים ויזואלים. האיור הוא אמצעי לספר סיפור ואני עושה את זה בצורה הכי פשוטה, כלומר אני מצייר בעט וצובע בעפרונות. זו הדרך הכי קלה לספר סיפור וזה מה שחשוב לי באיור. העניין הזה שלהבין שפת גוף".

כמה חופש אתה נוטל לעצמך בפרשנות האיורים בסיפורים?

"הגישה בארה"ב היא תן למאייר חופש מוחלט, אחר כך תתווכח איתו. אני בעד הגישה הזאת. אני לא עובד עם סופרים, אני עובד עם סיפורים. אבל אם הסיפור לא מתאים לי אז אני לא עושה. עם מאיר שלו יש לי למשל שיתוף פעולה טוב. אני תמיד מחפש כיצד אני מתבטא בסיפור דרך האיורים. כמו למשל בסיפור 'הצלחת שמתחת' שבה הצלחת מדברת, יש האנשה. אני יכול להאציל את הרעיון הזה באיורים. עשיתי דיאלוגים בין חפצים. אתה לא חייב תמיד לצייר את מה שכתוב, אבל אל תמציא דברים חדשים. מה שחשוב לי זה המשחק עם הטקסט. אפילו העימוד, איך אני מפזר את המילים בין העמודים. איפה אני חותך את הטקסט ומה אני בוחר לאייר. לפעמים אני מאייר דברים שלא הכי מעניינים אותי, אבל הם משרתים את העלילה".

איור של יוסי אבולעפיה לספרו של מאיר שלו "אריה בלילות"

אבולעפיה שייך לדור המייסדים של האנימציה בישראל. הוא חתום בין היתר על תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש" בתקופה שבה עוד עבד ברשת השידור. "אז לא הייתה ביקורת", הוא אומר, "כל מה שעשיתי שודר". הוא עבד לצד סידון, אייר את ספרו הקאנוני מ־1976 "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור". אחריו הגיעו "מעלה קרחות" ועוד. היום, אחרי הפסקה של כמעט 20 שנה, הם חזרו עם תערוכה של פסלי ענק בשם "גן המפלצות". ולמרות השינויים שחלים בעולם האיור והציור, אבולעפיה נאמן לסגנון שלו. "בארץ מחזיקים למאייר את המכחול. לא לי אבל זה קורה", הוא אומר.

קומיקס עם אתגר קרת

"כשאני רק נכנסתי לאייר ספרי ילדים, האיור היה מאוד שמרני, ילדים בלונדינים מחייכים, משהו בסגנון הזה", אומר המאיירת רותו מודן. "היו כמובן יוצאי דופן כמו דני קרמן ואחרים אבל הסגנון שלי היה אז מפחיד, בעצם התחלתי אחרי שעבדתי עם אתגר קרת על קומיקס למבוגרים. ביקשתי מאתגר שיכתוב לי סיפור על קרקס והוא אמר שהוא לא יודע, אבל אז הוא שלח לי אחרי כמה ימים את הסיפור 'אבא בורח עם הקרקס' ושם הייתה דריסת הרגל הראשונה עבורי".

למה דווקא קרקס?

איור של רותו מודן לספרו של אתגר קרת מתוך הספר "אבא ברח עם הקרקס"

"כי בקרקס יש דברים שמאוד כיף לצייר. חיות ואנשים בתנועה. ותלבושות צבעוניות. התחום הזה של ספרי ילדים עבר מהפכה גם במחשבה ובגישה וגם ברמת התחכום. למרות שספרי ילדים עדיין שמרניים ומכילים מסרים שנועדו מראש לחנך את הילדים וזה לא טוב. הרי אמנות טובה תמיד מחנכת, אבל אסור שזה יהיה המרכז של הספר או הייעוד שלו".

השוק הרבה יותר פרוץ היום. יותר מאיירים ויותר ספרים עצמאיים. זה טוב לדעתך?

"המצב של המאיירים אף פעם לא היה טוב, בישראל הוא תמיד בתחתית הפירמידה. יש בארץ פריחה של קומקיס לאחרונה, אבל זה עדיין רחוק ממה שקורה עכשיו בעולם".

אבולעפיה: "כשעבדתי בחו"ל על הספר הראשון שאיירתי, קיבלתי צ'ק נוסף על תמלוגי מכירת הספרים. בארץ זה לא נהוג שהמאייר והסופר מתחלקים בתמלוגים. גם עניין הקרדיט שונה בארץ בהשוואה לעולם. אני רואה בזה חוצפה. מקטינים את שם המאייר. תחשוב על כל הסטודנטים הצעירים האלה שגמרו בצלאל הם נורא רוצים לעבוד והם מוכנים לעבוד בחינם".

איור של דוד פולונסקי לספרה של שירה גפן "על עלה ועל אלונה"

פולונסקי: "גם היום, אם הייתי חוזר אחורה, אין ספק בכלל שהייתי נכנס לספרי ילדים".

מה אתה יותר מעדיף, לאייר ספרי ילדים או אנימציה?

פולונסקי: "ההבדל הגדול בין ספרים לבין קולנוע זה תהליך העבודה. על סרט זה יותר עבודת צוות, לפעמים צוות עצום. ספר ילדים זה אני לבד ויש לי הרבה יותר חופש אמנותי מאשר בעבודה על סרט, שיש בו המון אילוצים. זה מעניין בשני המקרים, אבל בשבילי ספרים זה מדיום לביטוי עצמי".

איור של יוסי אבולעפיה לספרו של מאיר שלו "קרמר החתול"