"הם היו סתם חרדונים רגילים שזחלו לאורך כביש הערבה... נהג משאית שיכור, שהוביל פסולת גרעינית רדיואקטיבית לדימונה, נרדם על ההגה... ומאותו הרגע הם היו חרדוני הקרב־מגע! קבלו את שלושת גיבורי 'כוח חרדון', כוח הלחימה המתקדם ביותר של צבא ישראל: מרדכי, על שם מרדכי אנילביץ', מנהיג מרד גטו ורשה; אביגדור, על שם אביגדור קהלני, שניצח לבדו את הסורים; ואלאור".
"אז סוף־סוף יש תוכנית טלוויזיה שאומרת את זה: אלאור אזריה הוא גיבור!", אומר אריאל וייסמן. "'כוח חרדון' זה בדיוק הקומיקסים שציירתי בגיל 16, ונהניתי מאנשים שנעלבים. ועכשיו זה על המסך, בערוץ 2, בתוכנית שלנו, אחרי שבמשך שנים ניסינו וניסינו - רק אף אחד לא נתן לזה צ'אנס. כאילו אריאל מגיל 16 סוף־סוף קיבל את האישור".
קבלו את 'טלוויזיה מהעתיד'. אולי ההברקה של העונה, אולי הפלופ, לבטח יהיו אנשים שיתרגזו, ולא מעט, בוודאי באקלים של ערוץ 2 והזכיינית רשת, שיופתעו. חצי שעה של לייט־נייט נונסנס, במראה ובשפה החדשה יחסית של דור הרשת ובמות הסטנדאפ האלטרנטיבי. לא רק אלאור אזריה כחרדון גיבור. יש גם קבוצת אמהות, שחולקות ביניהן שירי שטנה שהן חוטפות, בעיקר בגלל המשקל ("ושתי עיניה מספרות עליה, שהיא באה מרולדין"). או קבוצת תמיכה של החברים עם רובי, שרוצה לספר להם שהוא פדופיל דווקא; או סתם קללות הדדיות שחולפות במוחם של חברי איגוד הפיתומים. אותנו באופן אישי זה הצחיק.
מה ההבדל הגדול בכתיבה למיינסטרים?
אריאל: "יש הרבה פחד, מאוד לא מוצדק, מנונסנס. כי הקהל בארץ מאוד פתוח ולא מפחד מהומור 'מוזר'. והרבה דברים שנראו מאוד מוזרים, מהחמישייה הקאמרית וחלומות בהקיציס ועד לאילן פלד, הצליחו כשנתנו להם צ'אנס - ופעם גם היו יותר אכסניות לזה. אבל בהרבה מקומות מפחדים ונכנסו לרוטינה. בכל תוכנית שכתבתי בה יש תבנית, תכניס את הבדיחה פה ופה. אני יכול לעבוד אצל שליין, אצל מולי (ארץ נהדרת), וואטאבר - הם לא באמת יודעים מי אני. אני האדם הצעיר והמוזר שיושב בקצה החדר, שמציע 50 רעיונות משוגעים ולא ייקחו 49 מתוכם, אולי משהו אחד. יכול להיות לי עולם שלם בפייסבוק, עשרות אלפי קוראים, ואתה מדבר עם מישהו מעל גיל 30 ומשהו - והוא כאילו לא שמע על זה.
"זה אפילו לא קשור לסוג ההומור. זה האופי שלנו. עד עכשיו היינו בקטגוריה של 'אושיות פייסבוק'. אנשים שזו העבודה שלהם, כותבים 20 בדיחות ביום, מקבלים על כל אחת 3,000 לייקים, ואם פעם בשלושה שבועות זה מאה לייקים אתה מתבאס. אז הייתי יכול להמשיך לעבוד בזה. אבל עכשיו יש לי תוכנית טלוויזיה. הוכחתי עצמי כאדם בעל ערך (צוחק). כולנו סופר־מוכשרים, שהעולם לא יכול להכיל!"
* * *
אריאל וייסמן ויואב רבינוביץ', ילידי 87', מכירים מגיל 16, שני גיקים של הרשת שבפועל לא ראו אחד את השני הרבה זמן, עד שנפגשו. הם היו פעילים במחוזות ההומור החדש, הקומיקס והסטנדאפ, שם גם הכירו את ניב מג'ר, יליד 84', שלמתנת בר־מצווה קיבל ערכת עריכה, ומגיל צעיר טוחן אלפי שעות על הפרמייר שלו ("ועשרות אלפי שעות, למשל, על 'ניצה ולחם'", הוא מעריך).
ניב: "אגב, שלושתנו גם דור שלישי לשואה".
יואב: "ובהתאם, אנחנו לא מדברים על זה. בעיקר כי זה לא מעניין".
אריאל: "נו, זה קרה לסבא שלי! בכלל, היום יש מספיק שואה לכולם. גם למזרחים".
אחד הקטעים המוצלחים־יותר של 'טלוויזיה מהעתיד' הוא 'שליימזל'. פארודיה על סדרת יידישקייט חרדית, עם שלמה גרוניך שמג'ר הביא בתפקיד אורח, והרבה "צורעס", שוטים מתפייטים על מזוזה, וכולם אוכלים הרבה חלה מתוקה. זה נגמר במחבל מתאבד על שולחן השבת. מג'ר, אגב, הסתבך בזמנו עם הקהילה החרדית, ועם גלי צה"ל. במהלך שידור תוכנית בערב יום העצמאות הציע לדלל את אוכלוסיית החרדים על ידי אכילתם, והוסיף: "אבל בטח יש להם את הטעם הכי מגעיל. זה בטח נורא דלוח". התחנה מיהרה להתנער.
'שליימזל' זה כדי להראות שלא אכפת לנו מהתקרית ההיא בגל"צ?
נחרות בוז מסביב. "אפרופו, מחר יש לנו ראיון קצר בגל"צ", אומר ניב.
המקום שבטח אמר: "ניב מג'ר לעולם לא ייכנס לפה יותר!"
ניב: "אתה מצטט?"
אריאל: "אז אתה רואה מה ה'שערוריות' האלה שוות. יום אחד אחרי, אף אחד לא זכר. כולל גלי צה"ל, ניב, או החרדים".
למשל 'רובי הפדופיל'. אתם עושים, לכאורה, את ההקבלה האיומה בין פדופיל להומו. כאילו לשחק לידיים של ההומופובים שאומרים, "אה, אז מחר גם פדופיליה תהיה חוקית!" הכי לא תקין פוליטית שאפשר.
יואב: "ואני אוהב תקינות פוליטית. המסר הוא שהומו, כמובן, הוא לא פדופיל. אבל אנשים יכולים לטעות. תשמע, באסף הראל עשיתי 'תחקיר על הבהאים', באופן שבו עושים 'תחקיר על ערבים'. וחלק מהאנשים שיתפו את זה בתור: 'תראו את הבהאים, הם נורא מסוכנים!' אז כן, אנשים לפעמים לא מבינים בדיחות. אבל המושג 'תקינות פוליטית' הוא נכון. אנשים משתמשים בו במובן של, 'אל תגיד לי להיות פי־סי', במובן של, 'תן לי להיות גזען'. אבל אנחנו באמת לא גזענים, לא הומופובים, לא שוביניסטים. ולכן הערכים שאנחנו מקדמים במערכונים שלנו הם ראויים, צודקים ותקינים פוליטית".
אריאל: "בתכלס הפוליטיקלי קורקט הוא פיקציה. אנחנו מדינה עם השיח הכי מגעיל, הכי בוטה - מי פה שומר על פי־סי? ומי משלם מחיר? לרוב האנשים זה לא אכפת ולא מזיז, ועד שלאמיר חצרוני לא קורה כלום, כל עוד הוא מסתובב חופשי ואף אחד לא עוצר אותו או עושה לו משהו, אני רגוע. הכל קרקס, הכל בדיחה".
ירצה או לא, מבחינת המיינסטרים הצהוב - זה אנחנו - וייסמן מרכז את עיקר האש. "כליא הברק של הכתבה. שיהיה", הוא מקריב את עצמו, במבטו העגום כתמיד. וייסמן בא ממשפחה שיצאה בשאלה, ועבר לקוטב השני. "אף פעם לא הנחתי תפילין. סבא שלי קנה לי ואחרי כמה שנים הכלב אכל אותם. באמת", הוא משחזר. לפני מספר שנים נישא לבת זוגו, המאיירת והכותבת המאוד־מוכשרת רחלי רוטנר, שהיא גם שומרת מצוות. "התחתנו בחתונה הכי דתית שיש. הייתה לי ברירה? אני בכלל לא רציתי להתחתן", הוא מודה. "ביום החתונה שודר הפרק האחרון של 'שובר שורות'. וכל כך התרגשתי ממנו! מהחתונה לא סבלתי ולא נהניתי. סתם אירוע שלא הייתי מעוניין בקיומו. רק חבל ששפכו כל כך הרבה כסף על משהו שלא עניין אותי בכלל".
איך החיים המשותפים? נניח בשבת?
"יש לי חדר משלי, אוזניות, מחשב. לא נוסע, כי ממילא אין לי רישיון. ובגלל שיש לי קרוהן, אני אוהב להיות בבית. אני דמות מורכבת שהראיון צר מלהכיל! אז אתה אומר, 'פריבילגי' – אבל יש לי שנים מועטות בעולם הזה. אולי בעצם כמו כולם, רק פחות כיף. קרוהן זה לא סרטן, אבל המערכת החיסונית נחלשת, כך שאני פתוח לאפשרויות. ואז, עם הסרטן, שנה אחרי מותי יעשו כתבה עם רחלי. איך היא מתמודדת עם החלל בחייה".
וכשתחטוף סרטן, תהיה מוכן לסולחה עם המגן האנושי של ינון מגל, איש הרוח שמעון ריקלין?
"לא! כי שמעון ריקלין, בלי מילים קשות, הוא לא מישהו שדחוף לי לעשות איתו סולחה. מה בכלל יש לעשות איתו סולחה - הם ניצחו בסוף!"
וייסמן, כזכור, נקלע בעל כורחו לפרשת ינון מגל, ח"כ הבית היהודי, שפלט הערות מטרידות כלפי רוטנר. עד שזו העזה לחשוף את העניין, שהוביל להודאתו של מגל ולפרישתו מהכנסת. "הייתי מצפה מח"כ בבית היהודי שלא ינסה לזיין את אשתי", כתב אז וייסמן בפייסבוק, חד וחלק. "ואז, אחרי שאני כותב תגובה כזו, היו עוד הרבה אנשים שבאו ואמרו, 'מה כתבת 'לזיין את אישתי', כאילו היא הרכוש שלך'. אתה מבין?! על כל דבר אפשר היום להתלונן", הוא מוסיף עתה. "ועכשיו ברצינות: הציקו וממשיכים להציק נורא לרחלי. ואני מאוד־מאוד גאה בה". יואב מוסיף: "ניב ואני ראינו את כל העניין הזה מהצד, וכמויות החרא שרחלי נאלצת לעבור. כמה שהיא אמיצה".
* * *
אגב, הזכיין שלכם משדר גם את 'שמחות' ו'שנות ה־80'.
אריאל: "אני אפילו עברתי ב'מחר שבת' של וילוז'ני ויעקב כהן. ופוטרתי, כמובן. מה זאת אומרת, איך הגעתי לשם? הייתי צעיר והייתי צריך את הכסף. אני רק אגיד... לא, אני לא אגיד".
אתה מפחד?
אריאל: "טוב. אז זה לא סוד, ואני לא אנקוב בשמות, שיש תוכניות טלוויזיה גרועות".
יואב: "וכעורך דינו של אריאל אוסיף, שמעולם לא ראינו תוכנית טלוויזיה גרועה. לי ולניב, אגב, אין בכלל טלוויזיה בבית. באמת. במילים אחרות, קיבלת עכשיו תוכנית טלוויזיה, מאנשים שלא רואים טלוויזיה".
אז מאיפה אתה צורך אקטואליה?
יואב: "מפייסבוק. ואני לפחות דואג שהפיד שלי יהיה מגוון וימני. מתוך תפיסה שכדי לדבר על אקטואליה, וכדי לדעת לפרק את הטיעונים של הצד השני ולהיות מוכן לזה שישכנעו אותך - אתה צריך להיחשף".
אריאל: "אני יכול להתעצבן מדברים שהימין הדתי כותב. אבל זה מובן מאליו, כי כולם מתעצבנים מהימין הדתי. אז שוב לכתוב בנט, ושוב לכתוב מירי רגב? הרבה יותר כיף להתעצבן מהפמיניסטיות או מהמזרחים, דווקא כי אני מסכים איתם! כשרועי חסן תומך בש"ס - זה מעניין, כי זה מגוחך. תשמע, אתה באותו צד שלי, אנחנו מדברים באותה שפה - וזה מגוחך!"
הקמפיין של שליין ו"אין אלוהים", איך זה בעיניכם?
יואב: "אותי השיחה, 'יש אלוהים או לא' - לא מעניינת. השאלה היא מה המטרה של קומדיה. להנגיש דעות ואקטואליה באמצעות צחוק - או קודם כל צחוק, ואז כל היתר. עבדנו בראשון, ובטוח שעוד נחזור לזה. אבל כרגע, לא".
אריאל: "אני נשוי לדתייה ומנסה למשוך לדיונים האלה. וזה פשוט לא מעניין. אולי פשוט אחזיר אותה בשאלה וזהו".
מי משלושתכם אמר פעם: "טלוויזיה? אין יותר רע מזה. כל כך־כל כך משעמם".
ניב: "זה נשמע כמוני. אבל מעולם לא אמרתי שאני לא רוצה לעשות טלוויזיה. ומעניין אותי להיות במצבים קיצוניים, כדי לראות אם אפשר לשנות מבפנים. כשאני חושב על זה, הדבר הכי קיצוני שעשיתי בחיים זה אודישן ל'האח הגדול'. ואף פעם לא ראיתי את התוכנית, כן. הייתי בתקופת האנטי".
לסיום, התרגשתם עם שידור התוכנית הראשונה?
יואב: "מאוד. בכנות, זה היה אחד הרגעים המאושרים של חיי".
ניב: "זה נכון. במשך שנים, נורא רציתי לקבל את הבמה. לא רק לרוץ עם הלשון בחוץ ולהפיק דברים. אלא פשוט ליצור סוף־סוף. ואני רוצה ליצור עד הגיל הכי מבוגר שאפשר".
אריאל: "ישבנו ביחד וראינו את התוכנית. ומיד מרפרשים את הטוויטר. כלום! אף אחד! לא הזכירו אותנו. התוכנית מאוד מצליחה, כן! אבל כלום בינתיים. שממה. אני מניח שכבר מאוחר מדי להציע לקשת, מה?"
