ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נעמי קליין מפגינה בטורונטו
    7 לילות • 18.07.2017
    כשאת אומרת לא
    נעמי קליין כבר נאבקה בתאגידים ובמותגים, בקפיטליזם ובשינויי האקלים, ועכשיו, בספר חדש, היא מכריזה מלחמה על האויב האמיתי: דונלד טראמפ. אלעד בר־נוי הצטופף בין אלפי מעריצים כדי לשמוע ממנה איך מוציאים את השמאל מההלם, איזה נזק עושה 'סיפורה של שפחה', ולמה ספריה כבר לא יוצאים בעברית
    אלעד בר־נוי, לונדון

    אחרי כמעט שעתיים בתור, יחד עם כמה מאות מעריצים ואקטיביסטים שחיכו לקבל מנעמי קליין חתימה על ספרה החדש, הצלחתי סוף־סוף לשאול את המחברת מה שניסיתי לברר מתחילת הערב: האם הספר יתורגם לעברית, או שבדומה לקודמו, ובהתאם למצוות ה־BDS, יידרשו אוהדיה הישראלים לקרוא אותו בשפת המקור?

     

    קליין, דוברת ותיקה ומנוסחת נגד מדיניות ישראל בשטחים ובעד חרם כלכלי על ישראל, נתפסה הפעם לא לגמרי מוכנה. "וואו, זאת שאלה קשה. זה לא שסירבתי שהספר הקודם יתורגם לעברית. פשוט לא מצאתי הוצאה לאור שאני מרגישה איתה בנוח. את 'דוקטרינת ההלם' הוצאתי בהוצאת אנדלוס שאני מאוד מעריכה, אבל היא לא פועלת יותר".

     

    פנו אלייך מהוצאות ישראליות לגבי הספר החדש?

     

    "פנו אליי כמה מו"לים גדולים וממסדיים אבל אף אחד מהם לא מתאים לי מבחינה פוליטית. אין לי התנגדות עקרונית שהספר יתורגם. אם אמצא הוצאה מתאימה, אוציא אותו בשמחה. אבל עדיין לא פיצחתי את העניין הזה".

     

    שני ספריה הראשונים של קליין - 'נו לוגו' ו'גדרות וחלונות' - יצאו אצלנו בהוצאת בבל בתחילת שנות האלפיים. בעקבות המצור על עזה החליטה קליין שלא להוציא את ספריה הבאים בהוצאות שמקיימות קשרים כלכליים עם הממסד הישראלי (ראו תגובת בבל למטה). את תרגום ספרה השלישי, 'דוקטרינת ההלם', הפקידה בידי אנדלוס - הוצאה קטנה ואקטיביסטית שהקימה יעל לרר והתמקדה בתרגומים מערבית. ההכנסות מהתרגום לעברית, הודיעה קליין, ייתרמו להוצאה ולקידום הדיאלוג בין התרבות הפלסטינית והישראלית.

     

    אלא שביקורה בישראל ב־2009, במסגרת קידום הספר, לא בדיוק עודד דיאלוג. קליין סיירה בעזה ובגדה המערבית, השתתפה בהפגנה נגד גדר ההפרדה בבלעין, ובאירוע שקיימה ההוצאה בתיאטרון אל־מידאן בחיפה הבהירה: "הגעתי לכאן גם כדי להשיק את הספר, אבל יותר חשוב מזה - הביקור הזה הוא הזדמנות לקידום החרם". This Changes Everything, ספרה הרביעי של קליין, שעוסק במשבר האקולוגי, כבר לא זכה לתרגום עברי. באותה שנה הצטלמה לסרטון וידיאו של ארגון 'חופש לפלסטין' לצד רוג'ר ווטרס, בריאן אינו ושאר סלבריטאי BDS.

     

     

    בין אם יתורגם לעברית ובין אם לא, ספרה החדש של קליין, No Is Not Enough, הוא אירוע משמעותי. לא רק מפני שהוא עוסק בתופעה המרתקת, ואולי המדאיגה, של התקופה - עלייתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ - אלא משום שכתבה אותו מי שנחשבת לאחת הכותבות הפוליטיות המשפיעות ביותר בעולם. בכירת המבקרים של השיטה האמריקאית. הרוקסטאר של האקטיביזם.

     

    מי שמחפש הוכחות למעמדה של קליין קיבל אותן החודש בסאות'בנק סנטר בלונדון, לשם הגיעה במסגרת סיבוב ההופעות העולמי לקידום הספר. מול קהל של 2,500 מעריצים, שקידמו את פניה בקריאות נלהבות, הסבירה קליין את עיקרי משנתה באשר למאבק הציבורי בטראמפ וענתה על שאלות מהקהל - שחלקן מובאות כאן בהמשך.

     

    "הלם. המילה הזאת חוזרת שוב ושוב מאז שדונלד טראמפ נבחר בנובמבר האחרון", פתחה את דבריה. "אבל למרות שהסקרים פישלו, טראמפ הוא לא הפתעה. הוא המסקנה המתבקשת של האקלים הפוליטי והכלכלי בשנים האחרונות, כזה שמובל על ידי תאגידים ומותגים. נכון, הגיע בריון חדש לשכונה, אבל כדי שנוכל להתחיל לדבר עליו ולהתמודד איתו אנחנו צריכים קודם כל לצאת מההלם. אימה, חרדה, כעס - עם כל הדברים האלה אפשר לעבוד, אבל לא עם הלם. הלם משתק".

     

    את שמה קנתה קליין בספרה הראשון 'נו לוגו', כתב אישום חריף נגד התרבות התאגידית, שהפך מיד לתנ"ך של מתנגדי הקפיטליזם הצעירים ומיצב אותה כאחת הדמויות המכוננות של התנועה האנטי־גלובלית. הספר הפך לרב מכר בינלאומי, תורגם ל־30 שפות ומכר מעל מיליון עותקים - הישג חריג לספר עם אג'נדה רדיקלית. כמה שנים אחרי, ב'דוקטרינת ההלם', הדגימה קליין את האופן שבו ממשלות ברחבי העולם משתמשות באסונות - פיגועים, מלחמות ואסונות טבע - כדי לגרום לכאוס שיאפשר להן "להשהות את הדמוקרטיה" ולהעביר רפורמות כלכליות ומדיניות בתואנת "שקט, יורים".

     

    בשונה מספריה הקודמים, שאת כתיבתם הקדים מחקר יסודי של שנים, את ספרה החדש כתבה קליין בתחושת בהילות, בתוך חודשים ספורים. "הסיבה לדחיפות הזאת היא שיש לי תחושה מדאיגה שעדיין לא ראינו את הרע ביותר", היא מסבירה. "אמנם קשה לדמיין את זה, אבל המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע".

     

    כדי לנסות לאפיין את הדרך שבה פועל ממשל טראמפ, קליין עושה שימוש במושגים שטבעה בספריה הקודמים. היא מנתחת את טראמפ כמותג־על, ממש כמו אפל או נייקי, כזה שהדרך הטובה ביותר להחליש את כוחו היא לפגוע במיתוג שלו. היא עושה שימוש גם בתאוריית 'דוקטרינת ההלם' כדי להראות שטראמפ ימשיך לעשות כל שביכולתו כדי לייצר כאוס, שבחסותו יוכל לפעול כרצונו. כאוס כזה, היא מנבאת, יגיע בקרוב - כנראה מלחמה או התקפה גדולה - ועלינו להיות מוכנים לכך שהממשל ינסה לנצל את הבלבול וההלם הציבורי כדי לשנות מדיניות ולהפר זכויות אדם.

     

    No Is Not Enough, מעין מורה נבוכים לכל מי שמרגיש אבוד מול המציאות הפוליטית הנוכחית, מחולק לארבע חטיבות, וכמו תמיד אצל קליין, מצטיין בבהירות ומפתה בפשטותו: "איך הגענו למצב הזה", "איפה אנחנו עכשיו", "איך המצב יכול להיות גרוע יותר" ו"איך המצב יכול להשתפר".

     

    "הציבור האמריקאי היום יותר פוליטי מאי פעם, וזה מבורך", היא אומרת, "אבל הבעיה היא שאנחנו מצליחים לנסח היטב מה אנחנו לא רוצים, לְמה אנחנו מתנגדים, אבל כשמגיע הרגע שאנחנו צריכים להציע אלטרנטיבה, אנחנו משתתקים. כדי שמשהו באמת ישתנה, מי שמתנגדים לטראמפ צריכים קודם כל להבין מה הם כן רוצים. התנגדות היא רק הצעד הראשון – 'לא' זה לא מספיק.

     

    "הסיבה לרפיסות של השמאל הליברלי היום היא שהוא לא מסוגל לדמיין עתיד טוב יותר, ולכן מנסה להתאים את עצמו לשיח הקיים, למצוא חן ולצבור פופולריות במהירות. אבל הציבור לא מעוניין ב'דומה אבל שונה'. אנשים רוצים לראות שינוי גדול ומשמעותי. חזון אחר. לכן מפלגות המרכז לעולם לא יצליחו לגרום לשינוי. בשביל שינוי אמיתי אנחנו צריכים להצליח לדמיין בדיוק את העולם שהיינו רוצים".

     

    כלומר לדמיין אוטופיה?

     

    "זה מעניין איך המילה הזאת הפכה בשנים האחרונות לכמעט מוקצית, מילה נרדפת לתמימות או טיפשות. אבל האמת היא שגם אם לא נגיע אי פעם לאוטופיה, עצם זה שיש אפשרות לדמיין אותה, לראות אותה באופק - יכול לעזור. אוטופיה חשובה בשביל שיהיה לנו לאן להתקדם.

     

    "בחודשים האחרונים ספרים דיסטופיים כמו '1984' או 'סיפורה של שפחה' חזרו לרשימות רבי המכר; ספרים שלוקחים מצב קיים ומותחים אותו עד הסוף הנורא, כדי להציג לנו מין מראה מפחידה. המראה הזו מעמתת אותנו עם המציאות ושואלת אותנו: 'ככה אתם רוצים שהעולם ייראה?' אבל זה לא מה שאנחנו צריכים עכשיו, אנחנו יודעים כמה המצב נורא".

     

    איזו ספרות אנחנו כן צריכים?

     

    "אני מתנצלת בפני כל מי שבדיוק כותב עכשיו ספר מד"ב דיסטופי, אבל צריך להבין שיש לסיפורים תפקיד משמעותי בחשיבה שלנו, ולכן ספרות עתידנית צריכה לשאוף להביא לשינוי ולא רק לשקף את המציאות או להראות לאן היא עלולה להידרדר. זה כמעט בלתי אפשרי לדמיין מציאות שונה לחלוטין ממה שיש כרגע - למשל עולם בלי קפיטליזם או מציאות אקולוגית אחרת - אבל לספרות כזאת יהיה הרבה יותר כוח להניע את הקוראים לפעולה מאשר ספרות שגורמת לנו להנהן בהסכמה ובייאוש. אנחנו זקוקים לספרות שמסוגלת לדמיין אוטופיה. בימינו אלה רעיונות מאתגרים הרבה יותר מדיסטופיה".

     

    מישהי בקהל אומרת לקליין, "באוטופיה שלי את נשיאת ארה"ב", וקליין מחייכת: "אבל אני בכלל קנדית".

     

     

    היא נולדה במונטריאול לפני 47 שנים לזוג היפים, יהודים, פעילים בתנועות המחאה של השמאל הרדיקלי של שנות ה־60. אביהּ השתתף בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם והיה חבר בארגון רופאים למען אחריות חברתית; אמהּ השתייכה לקבוצת יוצרות סרטים פמיניסטיות. כשבתם הגיעה לאוניברסיטת טורונטו, היא אימצה את הפוליטיקה הפמיניסטית והאנטי־תאגידית שהכירה מהבית. היום היא נשואה לאבי לואיס, במאי קולנוע דוקומנטרי שהנחה תוכניות תחקירים באל־ג'זירה, מגדלת איתו את בנם תומא בן החמש, מפרסמת ספרים ומאמרים, מסתובבת בעולם כדי לקדם את המהפכה.

     

    זו לא פעם ראשונה שקליין מושכת אש, סופגת ביקורת מימין ומשמאל, אבל נראה שהרעיונות האוטופיים שהיא מציגה ב־No Is Not Enough מתקבלים באופן חשדני במיוחד. אולי משום שלמרות נבואות הזעם על כאוס ממשמש ובא, קליין מצטיירת בספרה החדש כגורו של אופטימיות ותקווה, כשהיא מנסחת רעיונות שמפלרטטים עם כתיבה ניו־אייג'ית, כמו "לעבוד על הדמיון שלנו" או "לחסל את הטראמפ הפנימי שבתוכנו". בביקורת שהתפרסמה ב'טיימס' נכתב, בין השאר, כי "התובנות בספר לא יביישו את כרטיסי הברכה של הולמרק".

     

    קליין רגילה שפוטרים אותה כפנטזיונרית. "הדבר הכי קל זה להגיד שזה לא יעבוד", היא אומרת לקהל הלונדוני. "לפקפוק הזה יש איזו הילה של ראייה ביקורתית ומעמיקה, אבל האמת היא שמדובר בפחדנות. פחד משינוי אמיתי, פחד מלנסות.

     

    "יש לנו נטייה לדמיין איזה עבר חלומי ומופלא, אבל זה בולשיט. כאילו המציאות הפוליטית הייתה פעם נהדרת ועכשיו התקלקלה. הנוסטלגיה הזאת היא אחד הדברים שאני הכי מתנגדת להם. כי אם אנחנו מסתכלים למשל על שנות ה־70 בערגה, אנחנו מתעלמים מהאוכלוסיות שהיו מדוכאות באותן שנים. השמאל מתפלל שנחזור לתקופה שקדמה לטראמפ, לימים שבהם הוא היה בשלטון, אבל אני מייחלת לפוליטיקה לגמרי אחרת".

     

    כזאת שתהיה מנותקת ממונחים של ימין ושמאל?

     

    "אני לא בטוחה. אני כנראה פשוט שמאלנית זקנה. אני כן בעד ליצור שפה פוליטית חדשה, אבל אני חושבת שאסור לנו לנסות להתחמק מלקרוא לעצמנו שמאל. אנחנו צריכים להתעמת עם הבעיות ולקרוא לדברים בשמם. אותו דבר לגבי מנהיג. כל מה שאנחנו צריכים זה מישהו דובר אמת, שיקרא לדברים בשמם. אנחנו לא צריכים לחכות שיגיע איזה מיליארדר כריזמטי שיגאל אותנו, רק שהפעם הוא יהיה טוב לב וערכי. אין אדם כזה, ואף פעם לא היה. הקישור בין עושר לכוח־על הוא דמיוני ומסוכן. בכלל, המנהיג הוא לא העניין. לא צריך לחכות שיבוא מנהיג עם רעיון טוב; צריך רעיון חזק וברור, שמי שיתמודד לבחירות ייאלץ לאמץ אותו".

     

    בשביל זה, מסבירה קליין לתלמידיה, אנחנו צריכים לעשות "עבודה פנימית". להיפטר מתפיסות והרגלים שמאפשרים לנו להשלים עם הרעיון שאדם כמו טראמפ הוא מנהיג העולם החופשי. "אולי זו יכולת הריכוז שלנו שהפכה מוגבלת ל־140 תווים בטוויטר", היא אומרת, "או האופן שבו אנחנו נהנים לראות דמויות בתוכניות ריאליטי נאבקות בצורה אלימה ומניפולטיבית. ואולי זה הצד הזה שלנו שלא יכול שלא להצטרף להמון שמבייש ומתקיף אנשים עם דעות שונות משלנו. אבל אני חושבת שיותר מהכל - זו ההערצה האינסופית שטבועה בנו כלפי אנשים 'מצליחים' ו'עוצמתיים'".

     

    ואיך אפשר להיפטר מהתפיסות האלה?

     

    "לשנות הרגלים. לחזור לדבר אחד עם השני פנים אל פנים, להתנתק קצת מהמכשירים - לפחות כמה שעות ביום, לחזור לחיי קהילה, לקרוא יותר, ובעיקר - להיות בסולידריות עם מאבקים מקבילים לשלנו. לזכור שאנחנו אף פעם לא לבד במאבק". •

     

     

    שקט, מחרימים

     

    בהוצאת בבל, שהוציאה את ספריה המוקדמים, מתקשים להבין איך עובד ה־BDS של נעמי קליין

     

    עמי קליין היא ללא ספק כותבת אינטליגנטית ומוכשרת, אך עד כה הייתה התנהלותה באזורנו מבולבלת ולא מעוררת כבוד.

    מפעם לפעם אנחנו נענים בסירוב של מחבר/ת להצעתנו לתרגם את ספרו/ה לעברית בגלל רצונה/ו לקיים את חרם ה־BDS. כמעט בכל הפעמים שזה קרה, טרחו המחברות/ים לכתוב לנו, תמיד בצער, לפעמים בכתב יד, מכתב סירוב מנומק. למרות האכזבה שמכתבים כאלה מסבים לנו, אנו מכבדים את כותביהם ויכולים להבין את ההיגיון שמאחורי סירובם. 

    לא כך היה עם קליין. על אף עמדותיה האנטי־תאגידיות, קליין, שהוציאה את ספריה בתאגידי מו"לות ענקיים, הקפידה על גינונים תאגידיים (בזמנו, נדרשנו לשלם אלף דולר על זכות השימוש בלוגו ה"מקורי" של No Logo) ונהגה לתקשר איתנו דרך שרשרת של סוכנים, סוכני משנה ועוזרות אישיות. על סירובה להוציא את 'דוקטרינת ההלם' בהוצאת בבל, שפירסמה את שני ספריה הראשונים 'נו לוגו' ו'גדרות וחלונות', למדנו בוקר אחד כשקראנו מאמר מפרי עטה ב'גרדיאן'. 

    הימים היו ימי מלחמת עזה הראשונה או השנייה וקליין החליטה שהגיע הזמן להיענות לקריאת ארגונים פלסטיניים לחרם, משיכת השקעות וסנקציות (BDS). בתור דוגמה אישית למאבקה בכיבוש הישראלי הודיעה לקוראי ה'גרדיאן' שהיא מחרימה את הוצאת בבל ושאת המהדורה העברית של ספרה 'דוקטרינת ההלם' תפרסם בהוצאת אנדלוס. את התמלוגים מספרה, כך הבטיחה, היא תתרום בחזרה להוצאה.

    מה כבר אפשר היה להגיד על מעשה נאצל שכזה? הודינו לה בנימוס על הצטרפותה למאבק נגד הכיבוש (הוצאת אנדלוס זכרה לברכה הייתה באמת מפעל חשוב וייחודי שללא ספק ראוי לכל עידוד), אבל בינינו לבין עצמנו תהינו אם קליין או העוזרת האישית שלה בכלל טרחו אי פעם להציץ בקטלוג שלנו. התקשינו גם להבין כיצד עובד ה־BDS שלה, כשבכל מקרה ספריה נמכרים במבצע 'ארבע במאה' בסניף סטימצקי במעלה־אדומים אחרי ששכבו שם שנה בקונסיגנציה, וכשבכל מקרה בסוף מישהו תמיד מעביר את המע"מ לתקציבה של מדינת ישראל. 

    כשיצא 'דוקטרינת ההלם' באה קליין לישראל כדי להסביר לקוראיה מדוע גם הם ראויים לחרם. לצערנו, היא בחרה להתעלם מהזמנתנו לבוא ולהסביר את עצמה. בסופו של דבר, התמלוגים שלה כנראה לא הספיקו - 'דוקטרינת ההלם' היה הספר האחרון שראה אור באנדלוס, וחבל. זמן מה אחר כך, במלחמת עזה השנייה או השלישית, הודיעה לנו סוכנת המשנה שנעמי קליין אינה מעוניינת עוד שספריה יראו אור בישראל. זה כבר נראה יותר הגיוני וקוהרנטי. הפסקנו להדפיס את ספריה. 

    עכשיו, מתברר, היא שוב שוקלת לפרסם בעברית ומבקשת להשתדך למו"ל עברי "לא ממסדי", "שיתאים לה מבחינה פוליטית". יש כמה מו"לים מצוינים בישראל, וחלקם אפילו קרובים לקליין מבחינה פוליטית, אבל אי־אפשר להימלט מכך שבסוף כולנו עובדים באותו מפעל של התרבות העברית־ישראלית. לכן, אם באמת אכפת לנעמי קליין ממה שקורה פה וממה שאנשים קוראים פה, אם היא אכן מעוניינת בדיאלוג כפי שטענה ב'גרדיאן', ואם היא רוצה להיות קוהרנטית, טוב תעשה אם תתרגם את ספריה לעברית על חשבונה ותפיץ אותם בחינם בפורמט דיגיטלי לכל המעוניינים.  

    מערכת בבל

     

     


    פרסום ראשון: 18.07.17 , 09:59