שבת 31 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    תום יער | איפור: אווה אנגלרט | עיצוב שיער: מתן חליבה | סטיילינג: קרן גדליהו מלכי (צ'יקה) | שמלה: אפרת קליג תכשיטים: מילר, אוסף פרטי נעליים: אלדו | בשער: בגד גוף: אוסף פרטי תכשיטים: מילר | לוקיישן: מלון דן פנורמה תל אביב
    7 לילות • 18.07.2017
    עמוק ביער
    תום יער לקחה ילדות מופרעת עם הורים שלא התעניינו בה, תיעוב עצמי, התפלשות בסקס גרוע, אוכל ואלכוהול והפכה אותם לזהב קומי נדיר. עכשיו כשהיא מתפוצצת עם קמפיינים, 'ארץ נהדרת' וסדרה פרועה בשם 'תום יער עושה את שביל ישראל', היא מסבירה שההצלחה החלומית לא מגרשת את האפלה שבפנים, גם לא את הכעס
    נבו זיו | צילום: גבריאל בהרליה

    "מכיר את הילדות המעצבנות שקמות בבוקר ואומרות, 'היום אני נמר!' ובא להן ללכת לגן מאופרות כמו נמר ולא בפורים? אז אני", נזכרת תום יער בילדותה. בדיוק היום היא בת 30 אז בא לה לזרוק גם כמה זיכרונות טובים לפני שהיא מרימה את המכסה מעל הבורות האפלים יותר.

     

    "יש לי זיכרון של מלחמת אוכל עם אמא שלי, ממש זורקות אוכל אחת על השנייה. ועוד אחד - שהיא שופכת לי קטשופ על הראש וחופפת לי ואני צורחת. למה? כי זה מצחיק את שתינו לאללה. וכשהייתי בכיתה ב' ילד בכיתה ה' בא להוריד לי את המכנסיים, אמרתי לו, 'רגע, אם לא תוריד לי את המכנסיים אני אגלה לך סוד - יש לי זנב'. הוא אמר 'איכס' והלך. הילדים הסתכלו עליי כל היום וכשאמא שלי באה לקחת אותי הם אמרו לה, 'נכון שאין לה זנב?' והיא ענתה, 'דווקא יש לה זנב, אנחנו בדיוק הולכות למספרה לספר אותו עכשיו' ואני כזה, 'ישששש'".

     

    מקסים.

     

    "אני זוכרת חוויות מאוד מגניבות עם אמא שלי, כשהייתי בת 5-4 היא לקחה אותי לארה"ב. לפני כמה שנים פגשתי ברחוב את החברה שלה שאליה נסענו והיא ממש התחילה לבכות: 'תום, איזו חמודה, אנחנו עוקבים אחרייך. ומה שלום אמא?' אמרתי לה, 'אנחנו לא בקשר' והיא אמרה, 'איזה יופי, עדיף'", היא מספרת ומתחילה לבכות בעצמה. "אתה יודע למה זה? כי אני לא מדברת עליה אף פעם.

     

    צילום: גבריאל בהרליה
    צילום: גבריאל בהרליה

     

    "הייתי במלא טיפולים וגם שם אנחנו לא מדברים על זה בכלל. מכיר את זה שבזוגיות יש את המשחקי תפקידים של האבא והילדה או האמא והילד? אז אצלנו זה תמיד אני הילדה. מפגרת, סתומה, לא יודעת מה עושים. יש לי כסף - אני שורפת אותו. כי לא נתנו לי להיות ילדה כשהייתי ילדה, אז בשנים האחרונות חזרתי להיות מפגרת. הדברים שאני עושה זה פיגורים, הרי. פרסומת לבזק, אבל פיגור אמיתי. אז אני בת 30 וטוב לי ובלה בלה בלה, ואני מסתכלת על זה יחסית בצורה מפויסת, אבל במקור אני כועסת לאללה. על כל החיים שלי. על כולם. מאוד".

     

     

    * * *

     

    וזה הרגע שבו יער מתפוצצת. לא מכעס - מהצלחה. השנתיים האחרונות נראות כמו קליפ מופרך שבו קומיקאי אלמוני מגשים פתאום את כל החלומות המקצועיים שלו: מערכונים לתוכנית הלילה של גורי אלפי, פינות בתוכנית הרדיו של טייכר וזרחוביץ', קמפיינים אינטרנטיים היסטריים לבזק ואגודת הסטודנטים, והשיא - 'ארץ נהדרת'. אחרי שבעונה הקודמת שיחקה בסדרת מערכונים את גילי הנער, בנו של המציל כושי, בעונה הזו הפכה לסנסציה ויראלית ככוכבת הנוער ונסיכת ראשל"צ, אגס קימל. מחר היא עושה עוד צעד קדימה, יותר נכון אלפי צעדים, עם 'תום יער עושה את שביל ישראל' שעולה ב־yes קומדי ובוי־או־די: חצי דוקו, חצי קומדיה, עם קצת סטנדאפ והרבה דמויות לאורך שביל ישראל. ויש את מופע הסטנדאפ שלה - ייחודי, גס, מצחיק, עצוב, מרגש, מלוכלך - שהפך בזכות כל זה לסולד־אאוט קבוע.

     

    מכות עם עדי אשכנזי. 'תום יער עושה את שביל ישראל'
    מכות עם עדי אשכנזי. 'תום יער עושה את שביל ישראל'

     

    על הבמה היא אוהבת "להגיד לעזאזל כי במקור אני משם" ואז צוחקת על עיר הולדתה רמת השרון. עכשיו היא כבר יותר ספציפית - "רמת השרון המגעילה".

     

     

    "תמיד הייתי מצחיקה. היה קורה לי משהו מזעזע, ומתוך הפסיכיות הזאת אמרתי, 'אני אעשה עם זה משהו'. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שש. בהתחלה אני ואמא שלי היינו חברות מאוד טובות, היא עבדה בכל מיני עבודות, שורדת, ואבא שלי - מבוגר ממנה ב־14 שנה - עבר לדירה בהרצליה. היא הייתה אמא נהדרת עד איזשהו שלב. ואז היא הכירה את מי שהיה מלא שנים הבעל שלה, שעליו אני באמת לא רוצה לדבר, ואבא שלי הכיר את מי שהייתה אשתו, וגם עליה אני ממש לא רוצה לדבר. דמויות לא טובות בחיים שלי".

     

    באיזה אופן?

     

    הרימה את הקריירה. יער ב'ארץ נהדרת'
    הרימה את הקריירה. יער ב'ארץ נהדרת'

     

    "כל הזמן הייתה תחושה מצד שני הזוגות שאני לא רצויה. אני זוכרת שאמרתי לאשתו של אבא שלי כשהם רק הכירו, 'עכשיו את חמודה אליי אבל כשתתחתנו תהיי מגעילה בטוח'. היא צחקה מזה בטירוף וזה ליווה אותנו, עד שזה קרה. היו גם תקופות שהיא הייתה אחלה. אבל מכל ארבעת האנשים האלה לא מצאתי אף הורה, אף אוזן קשבת. את אף אחד לא עניין אם אני תלמידה טובה או לא. באמת לא רצו אותי, אני יודעת את זה ואני מרגישה את זה. העיפו אותי מאחד לשני. הם רבים - איתי או ביניהם - ואבא מקפיץ אותי לאמא ונגמר הסיפור, או אמא מקפיצה אותי אליו ונגמר הסיפור. הייתי כמו חפץ שמעבירים אותו ממקום למקום. לא שאלו אותי, הרגשתי כמו החתול והחרא בלוני טונס כשהם מתמסרים עם פצצה - אף אחד לא רוצה את זה אצלו. ילדות בלגן".

     

    איפה כן היה לך בית?

     

    "לא היה לי. בכיתות ו'־ז' גרתי עם אמא שלי ובעלה בשליחות במוסקבה, הדבר הכי נורא שעשו לי בחיים. כשגדלתי הייתי צריכה טריפים ואיוואסקה והמון סמים כדי שייפתח לי הזיכרון מהשנים ההן: אה - גרנו במושב! גרנו במוסקבה! גרנו באיזה חרבון! לא זכרתי את זה בכלל. בכיתות ח'־ט' לא ממש היה לי איפה לגור. גרתי אצל אבא שלי ואשתו עד שעליתי למישהו על העצבים ואז העיפו אותי. ואז הייתי רבה עם אמא שלי, לא דיברתי איתה שנה בכיתה ח'. מתחילה לעשן בכיתה ט', לא הולכת לבית ספר, העיפו אותי באמצע י', הייתי הילדה הכי מופרעת עלי אדמות".

     

    מה כבר עוללת?

     

    "שמה קקי בתוך תיק של מישהי, מעליבה, לא נכנסת לשיעורים, מגיל ממש צעיר מציירת קומיקסים מפגרים של זיינים מעופפים ואנשים אלימים וכולם הורגים ומזדיינים אחד עם השני. לא היה לי איפה להיות אף פעם, לשים את הראש, אנשים רבים בטירוף, 'אל תהיי פה, כן תהיי פה'. איך אני אלמד?"

     

    מה עשית אחרי שהעיפו אותך מהתיכון?

     

    "שלחו אותי לפנימיית הכפר הירוק, ארבע דקות מהבית של אבא שלי. גרתי שם, גם בסופי שבוע לא ממש הייתי יוצאת. זה בית ספר עם ילדים מופרעים ממשפחות הרוסות כמו שלי, אבל אצלנו שותים יין ומקריאים ספרים ורואים סרטים. גם שם לא למדתי והייתי אבודה מאוד. בי"ב כבר הייתי בכיתת המופרעים של המופרעים של הפנימייה. המורה יוצאת לחמש דקות, אני מדליקה סיגריה. היא באה - מעשנת לה בתוך הפרצוף. ולא אכפת לי. זה היה מצחיק נורא! עשיתי המון צחוקים, הייתי חברה של כולם, באווירה בריונית קלאסית של ילד שלא טוב לו בבית ואז הוא נהיה בריון".

     

    איך עוד התמודדת עם המצב?

     

    "אני בכיתה י', ההורים עוד הם לא יודעים שהעיפו אותי מבית ספר, ואני כל היום בצופים, אבל לא הדבר הכי ערכי - קושרת ילדות לעץ. המדריכה המהממת שלי לוקחת אותי לסינמה סיטי עם חברים. ההורים שלהם נתנו להם מאה שקל אבל לי אין כסף, אז אני עושה כאילו אני מלצרית, אומרת, 'אתה רוצה סיני?' ולוקחת אוכל סיני שאנשים השאירו על השולחן ואוכלת אותו. ואם השאירו מקדולנד'ס - לוקחת ואוכלת מקדונלד'ס, וכולם מתים מצחוק".

     

    והמצאת את הדבר הזה כדי לאכול.

     

    "נכון. כילדה הייתי חמודה, טום בוי. לא שמנה, אבל תמיד הרגשתי מגעילה וכל הזמן אמרתי 'אני שמנה ומגעילה'. והשמנתי את עצמי לתוך זה. דמויות נשיות בחיים שלי היו מאוד ביקורתיות כלפיי ואני חושבת שזו הסיבה שהקומדיה שלי תמיד כל כך מתרכזת בביקורת עצמית".

     

    במופע את מספרת שאת לא בקשר עם אמא שלך בערך מימי הפנימייה, ושכיום את ואבא שלך חברים טובים ומבלים המון ביחד.

     

    "אמא שלי ואבא שלי התנהגו אליי חרא באופן שווה. לו סלחתי ולה לא וזה עצוב נורא. למה דווקא לו? הוא האחרון שנשאר לי. ואני חושבת שאני מרחמת על הבחירות הסתומות שלו. אני כועסת עליו, אבל מאוד סלחתי לו, אנחנו ביחסים מעולים כבר חמש שנים, הוא מלא אצלי בבית ואנחנו בסבבה. אמא שלי ניסתה בכל מאודה להיות טובה אליי וזה יצא לה כל כך עקום. היו לנו יחסים של חברות, לא אמא ובת. לפני החתונה שלי לא דיברנו לפחות חמש שנים, ולקראת החתונה היינו בקשר חצי שנה, באמת שניסיתי. אמרתי שאני שונה, מבוגרת, עובדת, אני לא צריכה שיקשיבו לי, סולחת לה על הכל - וזה פשוט מדהים איך זה לא אפשרי".

     

    עצוב.

     

    "עד היום אני לא יודעת אם אני מספרת לעצמי שהייתי ילדה כל כך קשה כדי שלא יהיה לי שברון לב על זה שפשוט לא רצו אותי, או שפשוט לא רצו אותי ואז נהייתי קשה. או שאולי סתם לא רצו אותי ולא הייתי קשה. שלושתם מאוד עצובים".

     

     

    * * *

     

    מכל המופרעות וחוסר הגבולות יצאה בחורה שמגיעה לראיון רבע שעה לפני הזמן. ולא רק לראיון – "אני מקדימה לכל מקום, אחד האנשים הכי מסודרים, הבית שלי נקי לאללה, היומן שלי מסודר עם צבעים בצורה מופרעת, בניתי סביבי מערך צוות בסדר מופתי, אני רוצה היום הכי רגיל כי היה כל כך לא רגיל בהכל". אבל הדרך לתקתוק הזה הייתה כרוכה בהמון בלגן. אחרי הפנימייה ושירות של שנתיים בשירות לאומי במסגרות עם ילדים ("מאוד מופרעת איתם, אבל מופרעת אחראית"), יער נפלטה לחיים עצמם.

     

    "עברתי לתל־אביב - אבדון, אבדון, אבדון. נפרדתי מחבר שהיה לי ארבע שנים, לא ראיתי שטר כמה שנים, גרתי בדירות כלבים חרא של החרא, מגעילות עם ג'וקים ובעל בית מבוגר ומגעיל נורא שהטריד מינית את השכנה שלי, ואז היא איימה עליו והוא אמר לה מין 'סתמי, אבל אל תשלמי שכירות' אז הזמנתי אותו אליי הביתה בתקווה שהוא יטריד אותי מינית גם וזה לא קרה. הייתי מטורפת. לא היה לי כסף לכלום והייתי מתעוררת באחת בצהריים - סמים, מסיבות, יוצאת שבע פעמים בשבוע, עוברת ברים, זיונים, אין עבודה, אין כסף לסיגריות או לשכר דירה, חובות, עיקולים, מינוסים. בדירת שותפים מגעילה היו לנו שני חדרים גדולים וחדר שירות קטן שהשכרנו באלף שקל וכמובן שבאו אפסים. אחד מהם הזדיין איתי, הכניס אותי להיריון, עשיתי הפלה, היה מזעזע ברמות קשות. חזרתי, אמרתי לו, 'תשלם על ההפלה וגם חשבון חשמל'. הוא התחיל לריב איתי ואמר לי, 'נכנסת להיריון כי את שמנה' וגם 'הראיתי תמונה שלך לחבר והוא אמר, אלה עם הירכיים השמנות, אתה רק מחייך אליהן והן נכנסות להיריון'. זה הז'אנר".

     

    של הבחורים שלך?

     

    "זיונים לא טובים יש לי מלא. אני בת 30, ועד שהכרתי את ירון, כשחברות היו מדברות על הטעם שלהם בבנים והיו מגיעות אליי - 'ומה את אוהבת, תום?' - ואני כזה, 'אה, הטעם שלי הוא כל מי שנמשך אליי'. זו באמת הייתה אסופה של אנשים מגעילים. עכשיו אני חושבת, מה קורה לאנשים שחוו איתי חוויות מגעילות, כשהם רואים אותי על שלטי חוצות עם הסדרה? עזוב את ההוא שהבאתי לו כאפה. מה עם האיש המבוגר המגעיל שהזדיינתי איתו בטעות פעם, מה הוא יגיד לאשתו? 'אני מכיר אותה!' 'איך אתה מכיר אותה?!' שואלת ציפי אשתו. 'פעם אחת היא הייתה כל כך אבודה והזדיינתי איתה'. שמע, קרו לי דברים לא טובים".

     

    היית מגנט לגברים דוחים?

     

    "אני מאוד אוהבת בנים, מינית. קשה להגעיל אותי. היום כבר יש לי יותר סטנדרטים אז אני כזה 'איכס, הוא מגעיל', אבל כמעט כל בן הוא סבבה בעיניי, תאורן - בכלל, סאונדמן - בבקשה. אז מציקה להם. בטח ניפגש עוד כמה שנים סביב 12 מקרים של סאונדמנים שאמרתי להם 'למה אתה לא מחייך? אתה רוצה להדביק לי את זה? אז בוא תדביק לי את זה, אל תפחד'".

     

    וכל הזמן הזה עבדת בעיקר בלהצחיק את כולם ועצמך?

     

    "הייתי עובדת במסעדה, מפנה מגש ואומרת 'אה, הנה פיצה ושרימפס', לה־לה־לה־לה, אוכלת את זה, הסודנים במטבח מסתכלים עליי ונגעלים! הבוס אומר, 'תורידי את הסינר ותלכי הביתה'. אני אומרת לו, 'יש! אמא שלך זונה!' אבל אז רגע, במה אני אעבוד עכשיו? 'אתה יכול לשלם לי לפחות? לתת לי איזו פיתה?!' כל פעם מחדש פיטרו אותי, והייתי מצחיקה אותם בכל מקום".

     

    ואז מה מתחיל לקרות?

     

    "הומור. בגיל 21 חשבתי שאני רוצה ללכת ללמוד איור בשנקר. אמרתי, 'אולי אני אעשה את זה מתוך הסמים והכלום'. הכרתי אז דמות מפתח בחיי, שהוא גם אחד התסריטאים מהסדרה (יחד עם עידן חגואל, נטע שושני, דניאל אדר ויער עצמה, נ.ז), שאמר לי, 'מה, תהיי מאיירת מצחיקה? לא, את צריכה לעבוד בלספר סיפורים כמו שאת מספרת לנו'. אמרתי, 'נכון, אני אעשה סטנדאפ'. וזה היה רגע מאוד יפה של גילוי. בדור ה־Y יש מלא אנשים שלא מצאו את מה שהם רוצים לעשות והייתי קרובה לשם".

     

    איך התחלת?

     

    "עליתי פעם אחת בקאמל קומדי קלאב, שאלתי, 'אם יש לי פיפי, מה האינטרס של הגוף שלי לא להעיר אותי מתוך שינה? נגיד אני חולמת על ג'ירפה והיא מדברת איתי ואז השעון המעורר מצלצל, אז הג'ירפה שרה את השעון המעורר כדי שישאירו אותי בחלום. תעירו אותי שנייה, אני אעשה פיפי ואחזור, אין בעיה'. משהו כזה על חלומות. לא עבד. הדברים שאחרים עשו שם לא הצחיקו אותי, 'אני בדייט עם בחורה ו…'. עשיתי את שלי עוד פעם מול אנשים אחרים, ולא עבד. ואז אמרתי 'יכול להיות שאני מצחיקה רק חברים?' אז אמרתי, 'אני אארגן ערב בבית שלי ואני אביא חברים ואצחיק אותם'. ואז אמרתי, 'מה את סתומה?' במילא באים אליי חברים הביתה ואני מצחיקה אותם, אז אני אגיד להם תביאו לי 10 שקל? אני מלווה מהם כסף בכל מקרה".

     

    וכך, למרות שהופיעה רק פעמיים במשך כמה דקות והיה ממש גרוע יער החליטה להפיק ערב סטנדאפ. "כותבת בפייסבוק 'אם אתם מצחיקים דברו איתי' ותוך רגע זה קורה - היענות, פגישות, הפקה. אני עולה לבמה באוזןבר ומתפוצצת. סיפרתי על זה שכולם במימדיון היו משחקים בבריכת גלים ושיש שם גם בריכה עם זרמים חזקים בשביל שהילדים הדחויים יאוננו ושאני הייתי שם כל הזמן נצמדת לזרם וכאלה".

     

    וזה עובד.

     

    "כן. בהופעה הרביעית מגיע אבירם בוכריס, שמנהל אותי ומאז הוא מערכת היחסים הכי יציבה בחיים שלי. אנחנו עושים ערב כל חודש, זה נקרא 'ערב הסטנדאפ של תום יער', ממש עובדת בלהפיק את זה. עשרה מופיעים - לא היית מצחיק? מעיפה אותך. עשיתי 2000 שקל מכזה ערב, בשבילי זה היה מהמם. היו תורים ארוכים, אז עשינו שתי הופעות בערב אחד. ואז המקומות גדלים ומ־170 אנשים על הרצפה באוזןבר עוברים ל־900 אנשים בקומפורט".

     

    וכך על הדרך יער המציאה את מה שהעיתונות מיתגה כ"דור החדש של הסטנדאפ הישראלי" והיה עניין מאוד מרענן אך תל־אביבי במופגן. חבורה של קומיקאים צעירים עם גישה אישית שמגישים סטנדאפ מופרע שבורח ממדורת השבט - לא יורדים על הקהל, לא יורים פאנצ'ים, לא צוחקים על עדות, נוברים באמיתות לא נעימות וכואבות. ומה שכואב להם בדרך כלל מצחיק, לא סתם יער הוכתרה לנסיכת הגל החדש הזה.

     

    אחרי שנתיים החבורה של יער כבר לא רצתה לחסות בצילה והמשיכה בלעדיה, והיא יצאה להופיע סולו. לפחות ניסתה. "התחלתי להופיע לבד ונפתחו שנתיים מאוד קשות. לא מכרתי מספיק כרטיסים. מסביב היו מלא כתבות על התופעה אבל אני לבד, יש לי תופעה ואין לי כסף לגרביים. בטלוויזיה שמו לב לתופעה ומתחילות פגישות, אבל אף אחד לא מבין איך מתרגמים את מה שאני עושה על הבמה, כי אי־אפשר לשים את זה בטלוויזיה. הזמינו אותי לעשות פינה ב'תוכנית קיציס' ועשיתי כמה ניסיונות ואולי ניסיון אחד שודר. היו איזה ארבעה ניסיונות להכניס אותי לפאנלים וזה ממש לא הצליח. אני נורא גסה, מקללת. הדוגמה שלי היא עדי אשכנזי, היא יושבת אצל יאיר לפיד, אני רואה את זה ומתה מצחוק ואני אומרת, 'זה עובד על כולם'. זה נראה טלוויזיוני, מהמם! אני לא מסוגלת לזה. עוד טסט ועוד טסט ובאיזשהו שלב אני אומרת, 'אוקיי, כנראה שאני אעשה סרטונים ליוטיוב'".

     

    ואת עושה.

     

    "מרוב הדיכאון התחילו לצאת ממני גם דמויות, חברה צילמה אותי ועשינו מלא סרטונים כאלה, שאני בבית קפה ואני השוטף כלים הסודני, האחמ"שית, המנהלת, וזה היה אחלה. תמיד דמות מגיעה ממשהו שקרה לי. אני רואה מישהו והוא מדליק אצלי משהו כשהוא אומר 'אינעל שורלק'. או שעומדת מישהי בתור בשדה תעופה ואומרת בטלפון, 'תקשיבי, זאת הייתה מנה נדירה, סולומון בציפוי, משהו מפחיד!' – ואני ישר מבינה אותה".

     

     

    * * *

     

    ההתעקשות של יער לעשות את מה שבא לה השתלמה. במקום שהיא תשתנה - לעולם עצמו נפל האסימון. אגודת הסטודנטים ראתה את הסרטונים שלה ורצתה גם. יצאה מזה סדרת סרטונים מבריקה וגם ב'קשת' התחילו לפצח טוב יותר איך משתמשים בכישרון הקומי של יער. גורי אלפי מציע לה לעשות אצלו "מה שהיא רוצה".

     

    נו, חלום.

     

    "אמרתי לו, 'לא יכולה לעשות טלוויזיה', והוא ומולי שגב משדכים לי את הבמאי דניאל אדר, ויחד אנחנו עושים פינות לגורי ויוצא מהמם. טייכר וזרחוביץ' אומרים 'בואי תעשי קצת דמויות אצלנו ברדיו', הייתי איתם המון זמן. אין צנזורה, אומרת מה שבא לי, עושה דמויות, מצחיק למות. ואז מתחיל בזק, אני נהיית 'פרזנטורית דיגיטל', יש לזה שם".

     

    ואז 'ארץ נהדרת' קוראת לך. מה אמרת?

     

    "'יאבאללה לא רוצה אני גרועה אני חרא, בוא נתאבד, ביי'. ומולי אומר לי 'בואי תנסי'. אני אומרת 'לא רוצה, אני חרא'. הוא אומר 'בואי תנסי, רוצים שתעשי גילי'. אני אומרת 'לא, זו דמות חרא, אני גרועה'. הוא אומר 'בסדר, אז יש יום צילום'. אני אומרת 'סבבה'".

     

    ובעונה שאחרי את כבר הלהיט עם אגס קימל. מה ההשלכות?

     

    "הרים את הקריירה לאללה. הדבר שזה שינה מאוד, זה שילדים מזהים אותי. היו המון הצעות להופעות של אגס קימל, סירבנו להכל, לא רוצה קהל של ילדים בכלל. ילדים לא הבינו שזו פארודיה. אני מקווה שמבוגרים הבינו. אני בן אדם ממש לא חינוכי, אם הם עוקבים אחריי באינסטגרם אני לא אליענוש נשיקות החמודה שלהם. כל מילה שנייה שלי זה זין וזין בתוך הזין של הזין. אחרי אגס קימל הגבלנו את ההופעה שלי למעל 16 או 18. הם רואים אותי ברחוב ו'תום, תום' ואני, 'שלום חמודים, חמוד, חמודה' והולכת. ילדים - אל תבואו להופעה שלי, פשוט תניחו לי, אוקיי?"

     

    ועכשיו יש לך תוכנית משלך שבה את צועדת בשביל ישראל וקורים לך דברים משונים. מה הכי משונה?

     

    "בתוכנית עצמה? הצילומים היו הדבר הכי כיף בעולם, השתוללתי והייתי באופוריה. שמע, אני צלובה כמו ישו במקום של אוונגליסטים, הולכת מכות עם עדי אשכנזי והורגת אותה בסוף, עושה שחזור היסטורי לקרבות מימי הביניים, מתחפשת למשה דיין, עוברת טקס לידה מחדש שבו אני הופכת להיות האמא של עצמי, פוגשת דתיים מכל מיני סוגים, עושה סדנאות מוזרות. ואני עירומה לשנייה. עכשיו אני עובדת עם yes גם על סדרת דרמה".

     

     

    * * *

     

    לפני למעלה מחמש שנים, בתוך כל המהומה, היא פגשה את בעלה ירון - או איך שהיא מעדיפה לקרוא לו: "חבר שלי". במופע היא מסבירה שהיא עדיין לא מאמינה: "אם אדם כל כך חתיך שהייתה לו רק בחירה אחת לעשות בחיים בחר בי - אני לא יכולה לסמוך עליו". עכשיו היא מספרת לי איך התחילה איתו בפאב באמצעות הנחת כלב בידיו – "תחזיק". הוא זיהה אותה מהסרטונים, ובבית כשישבה מול הפייסבוק וחשבה אם לכתוב לו משהו - קיבלה ממנו הודעה.

     

    "התחלנו לדבר, ולהתכתב ואז נפגשנו, עשינו דייט, אולי הדייט היחיד בחיים שלי. בפעם השנייה שנפגשנו אמרתי לו, 'אנחנו מאוהבים. אנחנו נתחתן'. ונוצרת מערכת יחסים הכי מהממת בעולם, אני אומרת לעצמי שאין מצב שהבן אדם הזה כל כך רגוע, מתון, שקט, מצחיק, מפרגן, מכיל. לא מאמינה שזה קורה לי. באיזשהו שלב אני מבינה שאני לא מכירה אהבה בלי תנאים, בגלל שאני תמיד צריכה להצחיק או להיות משהו כדי שיתייחסו אליי. אני כל הזמן אומרת לו, 'אתה שונא אותי. אני לא מצחיקה אותך, אתה חושב שאני חרא'. הוא אומר לי, 'לא אכפת לי אם את מצחיקה אותי או לא'. הוא נראה לי מושלם, מהמם, ברור שאני שונאת אותו ברגעים מסוימים וחושבת שהוא האדם הכי משעמם בעולם. אבל כמו כל מערכת יחסים זה נע בין המושלם־מושלם־מלאך־מלאך ל'מי זה האפס הזה ולמה הוא פה?'".

     

    כמה שהיא מתה עליו ככה היא לא מפסיקה לרדת עליו במופע: פלוצים, אוננות, חיי מין אבודים, החומרים שהיא הכי אוהבת, חוץ מלדבר על הגוף שלה כמובן, לציין ש"הבאתי היום ציצי אסוף ולא פזור", להרים את השמלה שהיא לובשת ולהראות את המחטב שאוסף אותה.

     

    "זה גוף, למי אכפת מגוף? דיאטה, לא דיאטה, תהיי שמנה, תרזי. נורא מצחיק אותי להשתמש בגוף שלי ככלי קומי", היא אומרת ויודעת שהיא בבעיה כי כבר השילה שמונה ק"ג והיא עלולה להיחשד ברצון להיות רזה, חלילה.

     

    "רזיתי מאוד, אני יודעת שרואים, ואני כבר מקבלת על זה תגובות באינסטגרם, אנשים מתעצבנים, 'היא התפרסמה אז היא מרזה'. מי ישמע. כותבים לי: 'את שדיברת כל כך יפה על דימוי גוף ולהיות שמנה, עכשיו את בחדרי כושר?' בצילומים של שביל ישראל איבדתי כל רסן. ממתקים, עוד ממתקים, בלילה פתאום פיצה, מלא סיגריות, עדי אשכנזי ואני משתוללות שם והרגשתי שאני הולכת לקבל התקף לב, נהייתי אדומה ואפילו את המילה 'מיון' לא הצלחתי להגיד. אז עכשיו אני עושה כושר ואוכלת רגיל, אבל רק כשאני רעבה. ולא במבה. לא מתוך רצון להיות כוסית, אלא כי הרגשתי שאני הולכת למות. הורדתי חצי מהסיגריות, וגם הכושר נורא כיף. אני מרגישה טוב עם זה וזה מייצר המון דברים חדשים שאני יכולה להגיד, לא רק לעמוד ולהגיד 'שמנה, שמנה, שמנה'. גם לא הייתי מספיק שמנה כדי להיות באמת שמנה באופן מצחיק. אני לא רק תחת שמן, אבל אני אשמח להיות גם תחת שמן כי זה מצחיק אותי. אני לא אהיה רזה באמת גם כי זה לא המבנה גוף שלי".

     

    אמרת פעם שיש לך חור בחזה שמתמלא ממחיאות כפיים ואז שוב מתרוקן. עדיין?

     

    "הייתי לפני כמה זמן עם חברה ממש טובה שלי שדיברה על זה שאין לה… וואי, למה אני בוכה פתאום? כבר פעם שלישית - בקיצור, היא לא מוצאת את עצמה ובא לה למות. אמרתי לה, 'תקשיבי', היא אמרה לי, 'תום, אל תגידי לי 'תקשיבי'. את מגשימה את החלום שלך'. ואז התחלתי ממש לבכות ואמרתי לה, 'באמת שזה לא חיים פשוטים בכלל'. עבדתי כל כך קשה בלהשיג משהו שלא הייתי בטוחה בכלל שאני רוצה אותו ועכשיו הוא כבר קורה ואני רגע, רגע, מה קורה כאן? סתם רציתי להצחיק ופתאום תראו מה קרה".

     

    מה קרה?

     

    "זה כל כך לא מספק, יש בזה תחושת בחילה. אני מרגישה שאני הבן אדם הכי משעמם בעולם, שאין לי יותר שום רצונות, לא טוב לי. תבין, האפלה היא בפנים, אתה לא יוצא מזה. אני הולכת לישון לבד כי אני בתוך הראש שלי, ירון לא גר איתי בראש שלי. ושם ואני נזכרת בדברים מבאסים לאללה, שונאת כל מילה שיוצאת לי מהפה, מרגישה לא טוב, לא כמו כולם, אאוטסיידרית, אותה ילדה אפסה".

     

    שהרגישה שלא רוצים אותה?

     

    "כן. אני בכל טיפול אפשרי - גרינברג ותטא הילינג ופסיכולוגית רגילה, ואיזה באסה זה שלפעמים פסיכולוגיה וכל מיני שיט זה פשוט נכון. איזה מאכזב זה שזה החיים. אתה מכיר את זה שלפעמים אתה חי ואז אתה אומר, 'אה, זה החיים?' רגע רגע רגע. יש ספסל וכלב וחתול ואופניים וצלחת ואני עובד בעיתון ויש כסף שנכנס לבנק ויוצא וזהו? וואו, זהו?! מה הכי כיף יכול להיות? חו"ל! מה עושים בחו"ל? אוכלים. מדברים. ואז מה? שוחים בים? ואז מה? סמים? זה סתם סטלה ואתה יודע שאתה מסטול. אז רגע רגע רגע. זה כל החיים? כן. אני אוכלת פרוסה ואז זה נגמר ואז יש ריק. כלום. כלום. אני אגשים את כל החלומות שלי? אין לי חלומות - לא להיות מפורסמת או להיות עשירה. ההגשמה שלי זה לעבוד. אני נורא אוהבת להצחיק ואני רואה רק פגמים ולא מצאתי שום דבר שיותר מספק אותי בחיים מאוכל וכלבים וצחוק ובריכה. אני אוהבת בריכה".

     

    nevo21@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 18.07.17 , 09:53