מנספילד פארק // ג'יין אוסטן (מאנגלית: לי עברון, תמיר //סנדיק ואהבות, 562 עמודים)
פאני פרייס, גיבורת הרומן השלישי של ג'יין אוסטן, מעולם לא הייתה חביבת הקהל. 'מנספילד פארק', שהתפרסם ב־1814, כשאוסטן הייתה סופרת פופולרית בזכות הרומנים 'תבונה ורגישות' ו'גאווה ודעה קדומה', התקבל בקרירות. אוסטן מסרה עותקי קריאה לבני משפחה וידידים, כדי לשמוע מהם חוות דעת כנה, אבל אפילו אמהּ לא התרשמה מאישיותה של פאני פרייס וקבעה שהיא אינה אלא "תפלה".
קורא בן־ימינו ודאי יירתע מפאני עוד יותר: צעירה נוקשה וחסרת חוש הומור, אישה שהרף המוסרי שלה כה גבוה, עד שהוא אוטם את ליבה מפני הקסם האישי של מחזרהּ המבוקש הנרי קרופורד, ומטרפד כך פוטנציאל ספרותי רומנטי קלאסי - הולכת שולל, שברון לב ולבסוף תקנה. יתרה מזאת: אם גיבורותיה הפופולריות יותר של אוסטן - אליזבת בנט מ'גאווה ודעה קדומה' ואלינור דאשווד מ'תבונה ורגישות' - נדמות לנשים מתוחכמות ושנונות שיכלו לדלג בקלות למאה ה־21 ולדור בה כאחת מאיתנו, הרי שפאני אינה דומה במאום לגיבורותיה של התרבות העכשווית. בהיותן גחמניות, נרקיסיסטיות ואף וולגריות לעיתים, ודאי היו בנות־זמננו מתוארות בפיה של פאני כמו מרי קרופורד, הדמות המשוחררת ביותר בספר: "נפש מבולבלת שסטתה מדרך הישר בעוד היא עצמה אינה ערה לכך; נפש אפלה הסבורה שהיא שטופת אור".
נסיבות חייה של פאני דווקא יכלו לצייד אותה בחספוס ובערמומיות: אמה נישאה לגבר חסר ממון, שתיין וקצין פורש מחיל הים, ואילו אחיותיה של אמה היטיבו להינשא לכומר מכובד ולבּרונֶט אמיד, בעל האחוזה מנספילד פארק. פאני גדלה אפוא בעיר נמל מרוחקת בקרב משפחה קשת יום ומרובת ילדים, ובגיל עשר, במסגרת טובה שעושים דודיה העשירים לאמה, היא נשלחת לחיות עימם באחוזתם הכפרית שבמזרח אנגליה. אך מזגה הצייתני של פאני אינו ממריד אותה נגד בני חסותה החדשים, להפך: היא מקבלת בהכנעה את מעמדה כשארת בשר נחותה, שעיקר תפקידה הוא לשעשע את דודתה, ליידי ברטרם המנומנמת. דודהּ, סר תומס, נוהג בה בנועם מרוחק; שתי בנות־דודתה היפהפיות עיוורות לקיומה; דודתה אשת הכומר, גברת נוריס, נוגשת בה בכל הזדמנות; ובן דודה הבכור, טום ברטרם, הוא צעיר הולל ואנוכי שעסוק בענייניו.
הנפש היחידה שמטה את ליבה אל פאני היא בן־דודה אדמונד, האח הצעיר במשפחה, גבר רגיש אך צדקני והססני, שדואג לשלומה ומעצב את תפיסת עולמה. פאני מתמסרת לאדמונד לחלוטין: תחילה כאח גדול, ובבגרותה היא מתאהבת בו בסתר והופכת לאשת סודו הנאמנה, אוזן קשבת לחיבוטיו הרומנטיים כלפי מרי קרופורד, אורחת נוצצת מלונדון שבאה להשתכן באחוזה. כך נועלת אוסטן בפני גיבורת ספרה כל אפשרות לתהפוכות רומנטיות, ומכאן כישלונו המסחרי של 'מנספילד פארק'.
אלא שדווקא המניעה הזאת היא שהופכת את הרומן ליצירה סובטילית, אפלה ומאתגרת יותר מהרומנים האהודים של אוסטן. אם שרלוט ברונטה, אף היא סופרת בת המאה ה־19, דיברה בביטול על גיבורי ספריה של אוסטן וטענה כי "לא הייתי מעוניינת לחיות עם הגברות והאדונים שלה, בבתיהם האלגנטיים אך המוגבלים", הרי שדווקא אותה מערכת סגורה, "פריבילגית" ומנותקת במוצהר (אלה ימים מהפכניים המאיימים על הסדר הישן; לסר תומס אחוזה עם עבדים באנטיגואה, אך נושא העבדות - אף שככל הנראה העסיק את אוסטן בחייה האישיים - אינו מטופל בספר וּודאי שאינו עיקרו, כפי שמנסה לטעון אחרית הדבר), מאפשרת בחינה מטוהרת של אמות המוסר ומנעמי המעמד של יושביה.
עד מחצית הספר פאני אינה אלא כלי בידיה של אוסטן, ובאמצעותה היא חושפת את אטימותם של יושבי מנספילד, את רצונם הטוב שאינו מתעלה לכדי אצילות נפש אמיתית, את זרע הפורענות שטמון בהם בלא ידיעתם. כל הרמזים האלה דורשים מהקורא אורך רוח וחדות עין, מפני שלכאורה, אותו בית "אלגנטי אך מוגבל" אינו מספק די דרמה ופיתולים עלילתיים. האירוניה של אוסטן תופסת כאן את מרכז הזירה. מרי קרופורד, שגוזלת מפאני את סוסה האהוב, מסבירה לה ש"על אנוכיות יש לסלוח תמיד, (...) משום שאין כל תקווה למצוא לה תרופה", ועל שאיפותיו הנעלות של אדמונד להסמכה לכמורה היא אומרת, "לכומר אין מה לעשות מלבד להיות מרושל ואנוכי; לקרוא עיתון, לעקוב אחר מזג האוויר ולהתווכח עם אשתו". דודה נוריס הצבועה, שנואת נפשה של אוסטן, זוכה לרשת את שמו של סוחר עבדים ידוע לשמצה שחי בעת ההיא בליברפול.
משוחררת מכבלי "נקודת המבט" של הספרות המודרנית, המחייבים את המספר למקד את תודעתו בגיבור אחד או לסקור את דמויותיו ממעוף הציפור, אוסטן נהנית מן החירות לעבור בין דמויותיה, ראשית כמשנית, לחדור רגע אל מחשבותיהן, לערטל אותן לעיני הקורא ולגחך עליהן בעוקצנות. אך לקראת מחציתו של הספר עוברת פאני אל קדמת הסיפור, והעוקצנות הופכת לחיתוך בבשר החי. בעת היעדרו של סר תומס, מחליטים יושבי מנספילד הצעירים להפיג את השעמום בהעלאת מחזה "לא יאה" בשם 'שבועת אוהבים', וחלוקת התפקידים ביניהם חושפת את יצריהם האסורים ואת היריבויות הקמאיות ביותר בין בני משפחה. פאני משקיפה על כל זה מן הצד, לא מחמיצה אף זיוף, וחורצת דעה ברורה על מחזרה לעתיד, הנרי קרופורד, צעיר עשיר מלונדון, ששתי בנות־דודתה מאוהבות בו. בעיניה, הנרי הוא "מזלזל כל כך, אדיש כל כך, חסר רגישות", ואולי דווקא משום כך, מתאהב הנרי דווקא בפאני.
החלטתו של הנרי לשאת את פאני לאישה מחלצת בבת אחת את כל דחפיהם האפלים ביותר של הגברים בספר, ושידוליהם המצמררים, שאינם בוחלים בסחטנות צינית ואף בהגלייתה של פאני ממנספילד לבית הוריה, מתגבשים לכדי "אונס נאור" של ממש. ברגע של הארה פמיניסטית, אחרי שנכזבה מתמיכת הנשים שסביבה, אומרת פאני כי "דווקא אישה, כל אישה, הייתה צריכה לחוש בקיומה של האפשרות שגבר (...) לא יזכה באהבתה של בת־מינה גם אם הוא חביב על הכל". כך מתנקז הספר לכדי פרקי סיום יפהפיים, ובהם נדמה לרגעים שפאני תשלם על מרדנותה בדרדורה הסופי למעמדה הקודם, בשעה שגם בני משפחת ברטרם האריסטוקרטים קורסים זה אחר זה אל גורלותיהם הטרגיים.
האפילוג מתחיל בהצהרתה של אוסטן: "יתעכבו האחרים על ייסורים ועל אשמה. אני מרפה מנושאים גועליים כאלה מהר ככל האפשר, וקצרה רוחי להשיב את כל החפים מפשע אל חיקה של רווחה יחסית ולהיפטר מכל השאר". או אז היא מפרטת מה עלה בגורלם של כל גיבורי הספר ומרככת את אסונותיהם, במה שנדמה כמין מס של סופרת פופולרית, שמקפידה להחליף את הטעם המר על לשונותיהם של קוראיה בממתיק מלאכותי. ייתכן גם שכהרגלה של אוסטן, יש כאן רמיזה עוקצנית לשרלוט ברונטה המתנשאת ולדומיה. כך או כך, קורא עכשווי, המורגל כל כך באגרופים שלופים של אלימות ומיניות, יזכה כאן בשיעור מאלף על השפעתן המסממת פי־כמה של קדרות מרומזת וטרגיות איטית, אך הרסנית באמת. •
