yed300250
הכי מטוקבקות
    יחסי ציבור
    24 שעות • 19.07.2017
    מה, חנה מרון לא צלעה על הבמה?
    היא הגיעה לעולם המשחק מחושלת: אחרי שסבלה מהצקות ומבדידות בבית הספר והרגישה שונה כל חייה — מה זה כבר לעמוד מול המצלמה? מעין קילצ'בסקי נולדה עם צליעה קשה, אבל החליטה שהיא לא זקוקה להנחות. טוב, אולי חוץ מהפעם ששיקרה במבחני הכניסה לבית צבי. עכשיו, היא משחקת בסרט "ואז היא הגיעה" לצד מיכאל אלוני, חן אמסלם וגידי גוב: "הפגם הפיזי הוא החוזק שלי כי הוא הופך אותי למיוחדת"
    סמדר שיר

    את יום הולדתה ה־29 חגגה מעין קילצ'בסקי באתר הצילומים של הסרט "ואז היא הגיעה", ביחד עם מיכאל אלוני, מיקי קם ושמוליק וילוז'ני. גם אמא שלה, חני קילצ'בסקי, הייתה שם. ולא רק בגלל יום ההולדת. האם חני שותפה בהפקת הסרט ביחד עם האחים אדרי. בתעשייה מכירים בכלל תחת הטייטל "גברת הפקות".

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    צפו בטריילר

     

    "אמא שלי היא אישה שמגשימה חלומות", אומרת מעין. "במשך שנים היא הפיקה תוכניות וסדרות טלוויזיה ותמיד הבהירה לי שחייבת להיות הפרדה בין משפחה לעבודה ושהיא לא תיתן לי תפקיד עד שתהיה בטוחה שיש לי מה להציע".

     

    ואז הגיעה ההזדמנות לעשות לך פרוטקציה?

     

    "איזו פרוטקציה?" היא מוחה. "כשהגעתי לפגישה עם התסריטאי שי להב והבמאי רועי פלורנטין, חובת ההוכחה הייתה מוטלת אך ורק עליי. אמא בסך הכל פתחה לי את הדלת לאודישן, שקרוב לוודאי שבכלל לא הייתי מוזמנת אליו".

     

    מתוך אלבום משפחתי
    מתוך אלבום משפחתי

     

    למה?

     

    "בגלל שאני צולעת. ככה נולדתי. אז מה?"

     

    אמא לא האמינה

    את מה שקדם להולדתה קילצ'בסקי מתארת בטון של סטנדאפיסטית. הוריה — דורון (מנהל תיקי השקעות) וחני היו הורים לשניים שרצו ילד שלישי. "באולטרסאונד הראשון הרופא בישר לאמא שהיא נושאת תאומים, והיא ענתה לו שזה לא הגיוני. אחרי שבועיים היא הלכה לגינקולוג אחר, סיפרה לו על האבחנה של הרופא הראשון, ואמרה, 'בוא תוכיח לי שהוא טעה'. הוא עשה לה אולטרסאונד ואמר, 'הרופא הראשון באמת טעה, אין לך תאומים, יש לך שלישייה', וזה היה הלם מוחלט.

     

    מתוך אלבום משפחתי
    מתוך אלבום משפחתי

     

    "אמא, כדרכה, עמדה בזה בגבורה, והמשיכה לעבוד כמו נמרה עד לשבוע ה־29 של ההיריון שבו ירדו לה המים והיא הובהלה לניתוח קיסרי. הרופאים שלפו שתי בנות ובן. כל אחד מאיתנו שקל קילו ומאה גרם והיה בגודל כף יד של מבוגר. ביחד שקלנו כמו תינוק אחד".

     

    את החודשיים הראשונים לחייהם בילו השלושה בפגייה. הבת הבכורה, יערית ,הייתה בריאה לחלוטין. אחיה גלעד סבל מקוצר נשימה שחלף. "ואילו אני נולדתי עם בעיה נוירולוגית בפלג הגוף התחתון, טונוס שרירים מוגבר וגיד אכילס שמתקצר, והיא זו שמשפיעה על האופן שבו אני הולכת".

     

    מתי הבנת שיש משהו חריג בהליכה שלך?

     

    "מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאני לא כמו כולם ושאני רוצה להיות כמו כולם. הייתה לי ישיבה מזרחית הפוכה, עם הברכיים פנימה. ההליכה הרגילה לא באה לי בספונטניות, הייתי חייבת להשקיע בה המון מחשבה ומאמץ. כשאחותי ואחי טיפסו במדרגות הבית כמו איילות, אני אחזתי במעקה והשתדלתי להיזהר. כשהם ראו טלוויזיה, עשיתי מתיחות וכפיפות עם פיזיותרפיסט. זה לא היה כיף בכלל. גם מבחינה חברתית סבלתי. בגן היינו ביחד, וביסודי כל אחד מאיתנו שובץ בכיתה אחרת והייתי נורא לבד. התלמידים ראו בי עוף מוזר. ילדים שרצו להיות מגניבים ומקובלים צחקו עליי ועל ההליכה שלי, דחפו אותי במדרגות כדי לראות אותי נופלת. אחת הבנות איימה עליי, 'אם תמשיכי ללכת כמו שאת הולכת אני אקרא לאחותי החיילת והיא תירה בך עם הנשק שלה'. זוועה, אבל כיום אני אומרת תודה".

     

    על מה?

     

    "כולם דיברו עליי כ'מעין העקומה והנכה', אבל זה נשאר בגבולות רמת־השרון מפני שעוד לא היו אז ווטסאפ ופייסבוק ואינסטגרם. בימינו, כל המדינה הייתה צוחקת עליי ולועגת לי. עכשיו אני משחקת בהצגה 'שיימינג' שכתב אסף שלמה, נודדת בין בתי ספר ומספרת את הסיפור שלי בלי להתבלבל. זו שליחות עבורי".

     

    השינוי המשמעותי בחייה התרחש כשעלתה לחטיבת הביניים. "הציעו לי להיבחן למגמת תיאטרון", היא מספרת. "התקבלתי וגיליתי עולם חדש. הרגשתי שהבמה היא המקום שבו אני הכי שלמה וכריזמטית ובטוחה. נדבקתי בחיידק. אמנם בגיל חמש חלמתי להיות מיכל ינאי ומכיתה ה' שרתי ורקדתי בלהקת הנוער הייצוגית של רמת־השרון, אבל גיליתי שבמשחק יש לי הרבה יותר מה להציע".

     

    רוצה להחזיק נשק

    צו הגיוס נחת עליה כמו סטירה. "נתנו לי פרופיל נמוך ופטור מריצה ומהליכה ממושכת. זה היה ההלם הראשון", היא מספרת. "מגיל שש רקדתי ג'ז וקלאסי, כל חיי עשיתי פיזיותרפיה, אז למה פטור? מי יכריח אותי לשבת על כיסא? רצו שאהיה מדריכת נוער בחיל חינוך ואספר לתיכוניסטים על צה"ל. תפקיד חשוב, אבל התנגדתי. מה, אני עולה על מדים כדי לחזור לתיכון? אני רוצה לנעול נעליים כבדות ולהחזיק נשק. הצבתי לעצמי מטרות הרבה יותר גבוהות ממה שהחברה והסביבה הציבו לי. אחרי שבועיים בטירונות אמרתי, 'זה מה שיש ועם זה תנצחי'. עשיתי את הכי טוב שלי ויצאתי מצטיינת קורס, שפירושו מסלול מיונים לפיקוד. כשהגעתי למיונים שאלו אותי, 'איך תרוצי עם הרגליים שלך?' ועניתי, 'אם לא אנסה, לא תדעו'".

     

    היא שירתה כמפקדת בנות ובנים בבה"ד חינוך. "ביום הראשון נעמדתי מול החיילים ואמרתי להם, 'אתם רואים איך אני הולכת, אני עם נעליים ונשק, אז אין מצב שאני רצה ומישהו מכם לא רץ. אם אני יכולה לרוץ — כל אחד מכם יכול לרוץ הרבה יותר טוב ממני'. בצבא הצליעה שלי החמירה והתחלתי לשמוע שאלות כמו 'את בסדר?' אבל זה גם היה השלב שבו סוף־סוף יכולתי להביט במראה ולחבק את מה שיש מבלי להתבייש".

     

    עם שחרורה היה ברור לה שהיא הולכת ללמוד משחק. "כשחקנית, הגוף הוא הכלי שלי, והבנתי שהפגם הפיזי הוא החוזק שלי, מה שהופך אותי למיוחדת. עשיתי אודישנים בשלושה בתי ספר וכולם אמרו לי, 'את מאוד מוכשרת, אבל ככה לא הולכים על במה'. כל דחייה הייתה זבנג בנשמה. עד שהילדה מאמינה שיש לה כוח לנצח את העולם עם כל מה שהוא נתן לה, מסרבים לקבל אותה בגלל צליעה? מה, חנה מרון לא צלעה על הבמה?"

     

    בזכות המשפחה התומכת לא התייאשה. "הרגשתי בכל נים בגוף שהבמה היא המקום שלי וששום סלע לא יזיז אותי. פניתי ל'בית צבי' בתקווה ששם ייתנו לי צ'אנס, והחלטתי לעשות טריק כדי לבדוק אם התשובות השליליות שצברתי באמת קשורות לצליעה. יום לפני האודישן התקשרתי למזכירות בית הספר, הודעתי שנפצעתי בתאונת דרכים ושאני צולעת. הגעתי לאודישן, צלעתי להנאתי והתקבלתי. שבוע אחרי תחילת הלימודים, כשהבינו שהצליעה לא קשורה לשום תאונה, מיכה לבינסון ז"ל, אז מנהל בית צבי, הזמין אותי לחדרו והודיע לי שאני על תנאי. הוא אמר, 'המגבלה הפיזית עלולה לשים לך רגל, יש הרבה סטודנטים מוכשרים והתחרות קשה, את תהיי חייבת להיות טובה כדי לחפות על הפגם'. הודיתי לו על שנתן לי אפשרות להוכיח את עצמי, עבדתי קשה מאוד, ובסוף השנה השלישית בבית הספר הנפלא הזה הפסקתי לצלוע על הבמה".

     

    איך?

     

    "לא יודעת. זה כמו שיהודה פוליקר לא מגמגם כשהוא שר. על הבמה אני לא הולכת כמו מעין, אלא בנעלי הדמות שאותה אני מגלמת".

     

    העולם מלחיץ גם ככה

    מאז סיום הלימודים, לפני ארבע שנים, היא עובדת בלייצר לעצמה עבודה. "מדי שנה יוצאים מבתי הספר למשחק כ־300 שחקנים טובים, השוק קטן ויש מעט מאוד הזדמנויות לשחקנית לא מוכרת. אני הולכת להרבה אודישנים, עושה פרינג', ועדיין ממלצרת כדי לשלם שכר דירה".

     

    בסרט "ואז היא הגיעה" — בהשתתפות חן אמסלם, גידי גוב, מיכאל אלוני, מיקי קם, שמוליק וילוז'ני, אורנה בנאי ואפרת דור — קילצ'בסקי החליקה בקלות לנעליה של נוגה, אחותו המוזרה במקצת של דן פרייליך (אלוני), עורך דין צעיר שחולם לעשות מוזיקה. "נוגה היא עוף מוזר כמו שאני הייתי. אף אחד לא מאמין בה ולא יודע עד כמה היא שקדנית וחותרת למטרה. כבר שנים לא צילמו אצלנו קומדיה רומנטית שגורמת לצופים לחייך, ואני מקווה שהיא תצליח".

     

    את היית הולכת לסרט הזה?

     

    "ברור. אני נמנעת מסרטי מתח ואימה. העולם מספיק מלחיץ גם ככה, אין צורך להוסיף לו חרדה". •

     

     

    הסרט "ואז היא הגיעה" עולה היום בבתי הקולנוע ברחבי הארץ

     


    פרסום ראשון: 19.07.17 , 20:22
    yed660100