ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דניאל מסייע לליאור בעלייה האחרונה לקנדה־לה. הרעיון הוא להמשיך ללכת, גם כשזה נראה בלתי אפשרי
    המוסף לשבת • 20.07.2017
    בדרך למטה, בדרך למעלה
    להנרי יש רק רגל אחת, אסי לא רואה, סוסנה מכוסה צלקות, ובראשו של דין חקוקות תמונות הזוועה מהקרב בסג'עייה אבל בטיפוס המפרך להימלאיה, בטיול שחרור מאוחר לפצועי צה"ל, הם השאירו מאחור את כל הכאבים והפחדים, פרקו את עול הזיכרונות ושעטו יחד קדימה בין הרים מושלגים ונהרות זורמים גילו שצלילה לתהומות הנפש יכולה דווקא להקל על טיפוס לראש הפסגה
    איתי אילנאי | צילומים: עמית שאבי, הודו

    באחד הסרטונים המפורסמים והמצמררים שניפקה אינתיפאדת הסכינים, נראה שחר זמור, מפקד צוות ביחידת היס"מ המובחרת של המשטרה, כשהוא ניגש לפלסטיני היושב בכניסה לשער שכם ומבקש ממנו תעודת זהות. הפלסטיני מפשפש בכיסיו כדי למצוא לכאורה את התעודה, אבל אז שולף במפתיע סכין ומתנפל על שחר. בסרטון רואים כיצד ננעצת הסכין בראשו של שחר, כיצד הוא נאבק על חייו מול הדוקר וכיצד חבריו ליחידה מנטרלים לבסוף את המחבל.

    שחר, בן 32 מבאר־שבע, נשוי לליז ואב לתינוק רוי, הוא בחור חזק. יס"מניק שמסוגל לקפל בן אדם לשניים בלי בעיה. לפני שבוע הוא ישב במחנה האוהלים שמתחת לקנדה־לה, מעבר ההרים שבמרומי ההימלאיה, ואור בוהק של ירח מלא שטף את הפסגות מסביב וצבע אותן בלבן. הנחל הדק שזרם לידינו, זה שממנו מילאנו את בקבוקי השתייה, פיכפך ועדר הסוסים שנשא את הציוד שלנו לעס בנחת את העשב שצמח לידו. אדים חמים עלו מקנקן התה שהכינו לנו הסבלים הטיבטים, והכל היה יפה ומושלם.

     

    דין (מימין). פעם ראשונה בשלוש שנים שהסכר נפרץ | צילום: עמית שאבי
    דין (מימין). פעם ראשונה בשלוש שנים שהסכר נפרץ | צילום: עמית שאבי

     

    ישבנו שם במעגל והקשבנו לשחר בוכה. ראינו את כתפיו רועדות בחוסר שליטה, איש חזק שבוכה למרגלות ההרים. הקשבנו כשהוא סיפר לנו על התקופה הקשה שעבר לאחר הפציעה, על התקפי הזעם, השתיקות, הבריחות. הקשבנו כשבכה ואמר שזה לא מגיע לאשתו, לילד, שהטיול הזה הוא בשבילם, שהוא מבקש להשאיר פה את המשקולות שיושבות עליו ולחזור להיות השחר שהיה פעם. הקשבנו ובכינו איתו. דמעות ישראליות זלגו ונספגו באדמת הודו.

    למחרת התעוררנו רעננים וטיפסנו יחד, קלים יותר, אל הקנדה־לה שבגובה 5,000 מטר מעל פני הים. העולם כולו נפרש לרגלינו והיינו יכולים להשקיף עד מעבר לאופק. 

     

    צילום: עמית שאבי ואיתי וילנאי | עריכה: רותם שניר

    צילום: עמית שאבי ואיתי וילנאי | עריכה: רותם שניר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    נתב"ג

    החלום שהתגשם

     

    שבוע לפני כן פגשתי לראשונה את שחר ועוד 19 פצועי ופצועות צה"ל בנתב"ג. הם היו עבורי אז בסך הכל בלוריות, זרועות מקועקעות ועגילים צבעוניים. ידעתי רק שהם בני 22־32 שנפצעו במהלך שירותם הצבאי ושהם עומדים לצאת למסע בהודו.

    בניגוד לישראלים רבים, כמוני, שהמריאו להודו לטיול שלאחר הצבא, הפצועים שאליהם התלוויתי לא קיבלו את האפשרות לטוס לשם, או לכל מקום אחר. את החודשים והשנים אחרי שחרורם מצה"ל העבירו בבתי חולים, בשיקום, בהסתגרות בבית, בתהיות על עתיד מעורפל. הם היו אנשים צעירים שחייהם התנגשו לפתע בחומה, שנדרשו לגייס כוחות אינסופיים רק כדי לקום ולעמוד על הרגליים, פשוטו כמשמעו.

    עכשיו קיבלו הפצועים הללו את האפשרות להשלים פערים. תחת הכותרת "טיול שחרור" וביוזמת אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל, הם יצאו לטיול בן שבועיים שהחל בעיר הבירה דלהי, המשיך למחוז לדאק בצפון המדינה והגיע לשיא בטרק רגלי אל הקנדה־לה. "המיזם נולד בבתי החולים, במהלך מבצע 'צוק איתן', כשביקרנו את החיילים שנפצעו", מספרת ורד רוט, מנהלת האגודה. "הבנתי שמה שהכי מעסיק אותם הוא שטיול התרמילאים שתיכננו לערוך כבר לא יקרה. מפה הכל התחיל".

    רוט פנתה למנכ"ל חברת אל על, דוד מימון, שהסכים לשאת בעלויות ההטסה להודו. רגע לפני ההמראה נפגשו הפצועים עם אנשי אל על ועם יו"ר אגודת הידידים, האלוף במיל' אליעזר שקדי, ומנכ"ל ארגון נכי צה"ל, תא"ל במיל' חיים רונן. "עברתם אירוע מטלטל", אמר להם שקדי, "אבל תעצומות הנפש האדירות שלכם יסייעו לכם לצלוח את הטיול הזה ולהגיע הכי רחוק שניתן".

    ואכן, יותר מכל היה צורך בתעצומות נפש. בטבלה שקיבלתי לפני ההמראה פורטו שמות הפצועים, האירוע בו נפצעו ותיאור קצר של מהות הפציעה. הם נפצעו במלחמת לבנון השנייה, במבצע צוק איתן, בפיגועי הדקירה והדריסה, בתאונות אימונים ובתאונות דרכים. קשה היה להבין כיצד יעמדו כולם – איש איש וצליעתו - באתגר הפיזי של העפלה אל מרומי ההימלאיה.

     

     

    אסי חוצה את הגשר. בזכות תיאוריו של נועם המלווה, הוא חייך כל הדרך
    אסי חוצה את הגשר. בזכות תיאוריו של נועם המלווה, הוא חייך כל הדרך

     

     

    אלא שבמרוצת המסע התברר, שהאתגר הפיזי הוא רק חלק קטן, אפילו שולי, מהסיפור. שיותר מכל מדובר כאן דווקא בצלילה אל תהומות הנפש ולא בטיפוס אל ראש ההר.

     

     

    דלהי

    הקעקוע של עומרי

     

    פקיד ההגירה ההודי התקשה לזהות את דניאל אטיאס. שוב ושוב השווה בין התמונה שהופיעה בדרכון ובין הפנים שניצבו מולו, ולא הצליח לחבר בין השניים. דניאל עמד מולו והסביר כמי שכבר מורגל: "נשרפתי".

    דניאל רחב הכתפיים, בן 23 מנתניה, היה בחור יפה לפני הפציעה. כל כך יפה שגם עכשיו, כשפניו שרופות, הוא עדיין יפה. בדצמבר 2013 השתתף בתרגיל ברמת הגולן כלוחם בחטיבת השריון 401. פגז נֵפֶל שהיה מונח בתוך הטנק שלו התלקח, וברגע אחד התמלא הטנק באש. "באותו רגע אתה רק רוצה לצאת", סיפר. "אני זוכר שאני קופץ מהטנק ורץ. נשכבתי על הרצפה ואז חטפתי את המכה: כאבים מטורפים שאי־אפשר להסביר. לא הצלחתי לנשום. כל הזמן שאלתי איך אני נראה. אמרו לי שהעור שלי נראה כמו זהב".

    במשך שנתיים הסתובב דניאל עם מסכה על פניו, שתפקידה לסייע לכוויות להחלים. "אנשים חצו את הכביש כשראו אותי, ילדים התחילו לבכות. הרגשתי כמו שודד". על טיול שחרור לא היה מה לדבר. רק בזכות החברה שלו, עדן, הצליח להתאושש. "הייתי יוצא מהבית שלי רק אליה וחזרה. התביישתי ללכת ברחוב".

    הרעיון הוא להמשיך ללכת. ממש כמו בטרק, להניח רגל אחת לפני השנייה ולדחוף, גם כשזה נראה בלתי אפשרי. זה מה שדניאל עשה, במאמץ רב שלקח לו כמה שנים. "היום אני שלם עם עצמי", הוא אומר ומסרק את בלוריתו לאחור. "אני לא שואל את עצמי למה ככה ולמה ככה".

     

     

    טקס קבורת העבר. סוסנה קברה את הטלפון שבו דיווחה על הפציעה
    טקס קבורת העבר. סוסנה קברה את הטלפון שבו דיווחה על הפציעה

     

    החוויה מול פקיד ההגירה הייתה קלה ביחס למה שחיכה לנו מחוץ לשדה. לא קל לשרוד את החום של דלהי באמצע יולי. את השעות הספורות בעיר ניצלנו לסיור זריז במיין־בזאר, השוק המרכזי, שבו ריקשות ניסו לדרוס אותנו ללא הצלחה. מי שעזר לנו לחמוק מהן הוא המדריך המנוסה עופר אוגש, שיתגלה בהמשך לא רק כמדריך אלא גם כאמא ואבא.

    בעודו צועד ברחובות העמוסים של דלהי, ליווה את דניאל צל. לצל הזה קוראים עומרי עמיאל, בן 24 מערד. הוא צנום, מעשן בשרשרת וגופו מלא בקעקועים עד אפס מקום. לא הטייפקאסט של חייל מצטיין והראשון להודות שעד הצבא החיים שלו היו "משטרות ובלגנים". אבל עומרי הוא בדיוק החייל שהיית רוצה לידך במלחמה, כי הוא יציל את חייך.

    לאחר שפרצה האש בטנק, עומרי התותחן הכניס את ידיו פנימה, לפת את ראשו של הטען דניאל ושלף אותו החוצה. הקעקוע הבא של עומרי יהיה של ספינקס, ציפור האש, לזכר הרגע הזה שבו דניאל והוא היו ללפיד אנושי בוער. ההחלמה הפיזית של עומרי הייתה טובה יותר, והיום הצלקות כמעט אינן נראות על פניו. "הרבה זמן לא סלחתי לעצמי שדניאל נראה ככה ואני נראה ככה", הוא מגלה.

    עכשיו הם יחד בהודו, כמו שחלמו אז, בתוך הטנק. במהלך הטיול ניהלו מערכת יחסים של זוג נשוי, כולל קללות מלאות חיבה ומריבות קטנוניות. עומרי, נאמן לחלקו כמציל נפשות, ניסה לעזור כמיטב יכולתו לכולם, עד שבשלב מסוים קרס. באחת העליות נתקף בקשיי נשימה, ודניאל האסטמטי שלף את המשאף שלו ונתן לו יניקה. תחרות הצלת החיים התאזנה: הלחץ בחזהו של עומרי השתחרר ואפשר היה להמשיך בטיפוס.

    באחת ההפסקות שאלתי את עומרי אם הוא עדיין חושש לדניאל, אולי כמו אח גדול. "במשך תקופה ארוכה דאגתי לו, עד שהבנתי שאני צריך לשחרר את זה", השיב.

    השחרור, כך למדתי, הוא צעד משמעותי לכיוון ההחלמה. משלב מסוים כבר אין טעם לשאול שאלות, לתהות מה היה קורה אילו. גם אם הפנים שלך שרופות.

     

    לה

    הדמעות של דין

     

    אף פציעה לא דומה לאחרת, אין תהליכי שיקום זהים. כל אחד מהפצועים סוחב על גבו חטוטרת אישית. לעיתים רואים אותה בדמות צלקת, לעיתים היא מסתתרת מתחת לחומות בצורות. לפעמים, החומות הללו קורסות בשיטפון גדול.

    דין ועקנין, בן 24 מטבריה, לוחם גולני שנפצע במהלך צוק איתן, עורר את סקרנותי כבר בנתב"ג. הוא היה מופנם ושקט, אבל מאחורי עיניו התחוללה איזו סערה שלא הצליח להחביא. במהלך הטיסות הקיא ולא נרדם. כשנפתחו דלתות המטוס עם הנחיתה בלדאק, משהו נפתח גם בו. מולנו נפרש עולם קסום.

     

    לדאק היא הרים על גבי הרים, אפורים וחומים, נטולי צמחייה, ורק ראשם מעוטר בכיפת שלג לבנה. מדבר אלפיני בגבהים של 3,000 מטר ומעלה. רק בנקיקים, שדרכם זורמים נהרות של מי שלגים מופשרים, צומח עשב ולעיתים נדירות תיתקל בעץ. פני המקומיים, מרביתם פליטים מטיבט השכנה, מלוכסנים וכהים.

     

    הבירה לה, בגובה 3,200 מטר, מתגלה כעיירה בתנופת בנייה, בזאר אחד גדול ומתמשך. את היום הראשון העברנו בהסתגלות למחסור בחמצן ובלגימת צ'אי, התה ההודי המקומי. עופר המדריך הצביע על אחת הפסגות שבאופק וטען שבעוד כמה ימים נטפס אליה. לא האמנו לו והמשכנו לשתות תה ולחפש מתנות במדרחוב.

     

     

    ד"ר שטראוס על הפסגה עם דוד, שנפגע בגבול מצרים
    ד"ר שטראוס על הפסגה עם דוד, שנפגע בגבול מצרים
     

     

    הערב השני שלנו בלה, יום לפני היציאה לטרק, נפל על השמונה ביולי, יום השנה השלישי למבצע צוק איתן. על גג המלון ערכנו טקס זיכרון קצר, כזה שלעולם לא נשכח. גילי מולכו, מנהל בית הלוחם בבאר־שבע וראש המשלחת, ניהל את הטקס בנחישות וברגישות. שלושה ממשתתפי הטיול נפצעו בצוק איתן, "צוקים" כפי שמכנים אותם כאן: דור, אוראל ודין. היה צורך לנהוג בהם בכפפות של משי - המבצע הזה הוא עבורם פצע פתוח שמסרב להגליד.

     

    דור ישראלי, לוחם גבעתי, ואוראל כלפה, מחטיבת הנח"ל, נפצעו באותו האופן – צלף חמאס פגע בברך שלהם. בקול רועד ממאמץ הסכימו לספר בטקס על הכניסה לעזה, על הזרמים שחשו בכל הגוף עם פגיעת הקליע, על הפינוי החוצה. ואז הגיע תורו של דין. בצוק איתן הוא שימש כקשר של סמג"ד גדוד הסיור של גולני, רב־סרן צפריר בר אור ז"ל. ידענו שמשהו קשה עבר עליו שם. כשגילי מולכו ביקש שיחלוק את סיפורו, היינו בטוחים שימלמל משהו ויתחמק, כהרגלו. אבל מרגע שהתחיל לדבר, לא היה מסוגל לעצור.

     

    "הגענו באור ראשון לבית בסג'עייה. התיישבנו במסדרון ופרסנו את המפות על השולחן. התחלנו לתכנן את ההתקפות הבאות כשמסביבנו פיצוצים, ואני שומע בקשר שחבר'ה נתקלו ונהרגו. אחרי חצי שעה קיבלנו שלושה טילי אר־פי־ג'י. זה כאילו תולשים אותך מהמציאות. רגע לפני זה אתה יושב וטוחן נחשי גומי, ופתאום בשנייה אחת אתה עף אחורה ולא מבין מה הולך איתך. קמתי על הרגליים, הכל היה עשן ואש, צרחות של חיילים. אני זוכר שאני הולך ואני לא יודע על מה אני דורך".

     

    זו הייתה הפעם הראשונה שדין סיפר את מה שעבר עליו שם. פעם ראשונה בשלוש שנים שהסכר נפרץ. משהו באווירה על גג המלון בלה, בעובדה שהיה מוקף בפצועים כמוהו, בריחוק מהבית ומהמשפחה – הקל עליו להיפתח. הדברים היו קבורים כל כך עמוק, שבמהלך שטף הדיבור הזכיר לעצמו דברים ששכח, ואולי ביקש לשכוח.

    דין כמעט ולא נשרט ממטח הטילים שפרץ לבית שבו ישבו כל מפקדי גדוד הסיור של גולני, אבל הקולות הולמים עדיין באוזניו, התמונות רצות בראשו. הוא מתאר תסריט זוועה, וכשאתה שומע אותו מפיו, חי כל כך, אתה מבין את הסערה שמאחורי עיניו. הבית זרוע ההרס והמוות בסג'עייה צועד אחריו לכל מקום.

    כשסיים לדבר, מחאנו לו כפיים. בגרון שלי התנהל באותו רגע מאבק בין הבכי לכבוד העצמי. ואז הסתכלתי הצידה וראיתי את דור ואוראל, שני לוחמים עשויים ללא חת, מרוסקים. כפות הידיים מכסות את פניהם והדמעות פורצות מבין האצבעות. נכנעתי. בכיתי בקול.

    דור ואוראל ידמעו עוד שעה ארוכה אחר כך, אבל פניו של דין דווקא הפכו לפתע שלוות. אבן בת שלוש שנים נגולה מעל ליבו. בתזמון מושלם טיפות נעימות של גשם החלו לרדת. עופר המדריך לחש באוזנו, "השמיים בוכים בשבילך".

    למחרת בבוקר, רגע לפני היציאה לטרק, מצאתי את דין על גג המלון, לבדו, שוב מול הפסגות המושלגות. הוא סיפר לי שאתמול, אחרי שסיים לדבר, התעסק אך ורק בגשם שירד. "זה הצחיק אותי", אמר. הוא סיפר שבבוקר ההוא, כשהתעורר בבית החולים אחרי הפינוי מעזה, פתח את הטלוויזיה והדבר הראשון שראה מולו היה פניו של מפקדו המת צפריר. הוא סיפר איך בכה אז, מול המרקע. הוא סיפר שבמשך שלוש שנים התאבל על צפריר ואת עצמו הניח בצד.

    הוא דיבר על החברים שנסעו להודו בלעדיו, על החברה שלו, "האישה הכי חזקה שאני מכיר", שמחבקת אותו כשהוא בוכה מתוך שינה. הוא דיבר ודיבר. בסוף, הקריא לי טקסט שהתגלגל לידיו, שכותרתו "כרטיס ביקור הלומי קרב":

     

    "אם אין אנו מרוכזים, זה כיוון שאנחנו נמצאים בעולם אחר.

    אם מבטנו טמון באדמה, זה מפני שאין לנו אומץ להביט קדימה.

    אם סגורים אנו בתוך ביתנו, זה מפני שטוב לנו בארבע קירותינו.

    אם פוחדים אנו מפני עצמנו, סימן ששוב פישפשנו בזיכרונותינו.

    אם קשה לך להבין אותנו, אל תנסה, גם אנחנו לא תמיד מבינים. מבוקר עד בוקר, שבתות וחגים, אנו נתונים במלחמה מתמדת בכוחות הזיכרון, התוקפים ללא הרף את ראשנו ומבקשים לחדור ולהרוס כל חלקה שעדיין נותרה, ואינם פוסקים עד שאנו קורסים לתוך עצמנו".

    אחר כך כבר לא היה טעם להמשיך. ירדנו לארוז את התיקים לקראת היציאה לדרך.

     

    זינצ'אן

    הצל של הנרי

     

    יום ההליכה הראשון היה קצר ושופע מצב רוח טוב. חצינו נהר קטן והגענו לכפר זינצ'אן, שבו גרות ארבע משפחות בבדידות מזהרת, אבל יש להן ויי פיי. במאהל הסמוך המתין לנו תה חם.

    איתנו צעדו עדי וציפי שטראוס, שתרמו למיזם הנפלא הזה מכספם ובעיקר מנשמתם. זו הפעם השלישית שהם פעילים בארגון "טיול השחרור" ומתנתקים למשך שבועיים מעיסוקיהם כדי להצטרף לפצועים במסע. ציפי, מנהלת מחלקת יילודים ופגים בבית החולים שיבא, שימשה כרופאת המשלחת, ועדי, שבזמנו הפנוי הכין לכולם שקשוקה חריפה ומצוינת, היה בפועל מנהל הטיול. החבר'ה כאן קוראים לו עדי במלעיל, והוא חוטף ומחלק צ'פחות כאילו אכל איתם מאותו מסטינג.

    הודות לבני הזוג שטראוס, התנאים בטיול נוחים מאוד. כ־20 אנשים מקומיים, בעזרת מספר זהה של סוסים, סחבו את הציוד שלנו ודאגו לכל מחסור. אבל הצעידה במעלה ההר היא משימה שעל הפצועים להשלים בכוחות עצמם. בדומה להתמודדות עם הפציעה והטראומה שמגיעה בעקבותיה, היציאה מהבור יכולה להיעשות רק על ידי הפצוע בעצמו. אנשים בסביבתו יכולים להגיש לו סולמות, אבל הוא זה שצריך לטפס בהם.

    הנרי חן לא צריך סולם, כי הוא מטפס על קירות. עם רגל אחת ושתי ידיים הוא מושך את עצמו פעמיים בשבוע במעלה קיר הטיפוס שבקריית־אונו. ראיתי סרטון בטלפון, אז אני מאמין. הוא גבוה, שיערו ארוז בקוקו בלונדיני ויש לו רגל אחת. את השנייה, המלאכותית, קיבל לפני כחצי שנה לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים.

    באפריל 2016 רכב על קטנוע במורד שדרות ירושלים ביפו, כשהוא לבוש מדים. רכב שנכנס בו בהפתעה שלח אותו לתוך עץ. הנהג הפוגע מעולם לא אותר. המשטרה עדיין מתקשה להחליט אם מדובר בפיגוע – האירוע התרחש בשיא תקופת פיגועי הדריסה – או בתאונת פגע וברח. כל זה לא משנה את העובדה שהנרי נאלץ להיפרד מרגלו השמאלית לנצח. כשהתעורר בבית החולים, ראה מולו את אמו ואמר לה שיש לה עיניים יפות. מאז לקח את עצמו בידיים ולימד את עצמו ללכת.

     

    משהו מוזר בהתנהלותו של הנרי. הוא לא עצוב, לא מתלונן, לא מרחם על עצמו. את הפציעה שלו הוא נושא כמו שמחזיקים תינוק – כך שכולם יראו. כשהסתובבנו בלה, שאלו אותו המקומיים מה הסיפור של הפרוטזה. "דיס איז פרום דה וור", ענה להם בחיוך גדול. במהלך כל ימי הטרק צעד בראש הכוח.

    גם להנרי היה צל. שלמה נמרודי, ממפקדי הצוותים הראשונים של יחידת שלדג, נפצע ב־1978 בהיתקלות עם מחבלים בלבנון. הוא קטוע רגל ותיק, יודע לא רק כיצד לשלוט בפרוטזה בירידות ובעליות, אלא גם איך עוברים איתה בידוק בטחוני. בשדה התעופה בדלהי, תוחקר ארוכות על ידי אנשי הביטחון, ורק כשהחל לדבר איתם בחיבה על ראש ממשלתם, נרנדרה מודי, שבדיוק ביקר בישראל, איפשרו לו לעלות למטוס.

    נמרודי הצטרף לטיול על תקן מנטור. מיד לאחר שאיבד את רגלו, השלים תואר בכלכלה, שימש עוזרו של יצחק רבין בתקופת כהונתו כשר הביטחון, ובהמשך הקים וניהל חברות סטארט־אפ בישראל ובארצות־הברית. "אנשים מוותרים לעצמם, קל לוותר. אני רצתי קדימה", הוא אומר. היום הוא משתתף בטריאתלונים ומנהל את מרכז החדשנות של אוניברסיטת תל־אביב. בזמנו הפנוי הוא מדריך סקי, גולש בקיאקים ומטפס את המאצ'ו פיצ'ו. הכל על רגל אחת.

     

    בערב הראשון בשטח, לפני הארוחה והישיבה סביב המדורה, נכנסו כמה אמיצים לנהר הקפוא שזרם ליד המחנה שלנו כדי להתקלח. הנרי ושלמה השאירו את הרגל באוהל והצטרפו אליהם.

     

     

    רומבאק

    העיניים של אסי

     

    אסי מקונן, בן 26 מירושלים, נולד במהלך המסע הרגלי שערכה משפחתו לאדיס־אבבה במסגרת מבצע שלמה. כששירת בגדוד שקד של חטיבת גבעתי היה מעורב בתאונת דרכים ונפגע בראשו. במשך חודש היה בתרדמת בסורוקה, וכשהתעורר התברר שהוא סובל מנזק מוחי. היום הוא כמעט לא רואה, לא שומע באחת מאוזניו ויש לו בעיות בזיכרון לטווח קצר. לאחר התאונה, באופן טבעי, נכנס לדיכאון. "לא רציתי לצאת מהבית. אני זוכר שאהבתי לשחק כדורגל, להיות פעיל, ופתאום בכל דבר הייתי צריך עזרה".

    אסי הצליח להוציא את עצמו מהדיכאון באמצעות המוזיקה (חפשו את השיר שלו, "הדרך שלי", ביוטיוב) ומאז הוא מביט רק קדימה, גם אם הוא לא רואה הכי טוב. הוא הפסיק לקונן על מר גורלו, ובכל שיחה היה הראשון שדיבר בכנות על הפציעה שלו ועל הליך השיקום.

     

    אל הטיול הצטרף גם נועם טולדנו, המלווה שלו. במהלך כל ימי המסע היו השניים לישות אחת. לא רק שהיו צמודים פיזית כל הזמן, ידו של אסי על כתפו של נועם או להפך, אלא שנועם שימש במהלך הטרק כעיניו של אסי: כשעלינו בעמקים הרחבים לכיוון הקנדה־לה, הוא תיאר באוזניו את נזרי הבריאה במילים של משורר. בערב הביא לו צלחת עם אוכל, ובבוקר מרח לו משחת שיניים על המברשת.

    תהיתי כיצד יוכל ללכת עיוור בשבילים ההרריים של ההימלאיה. התקשיתי גם להבין מדוע ירצה לצאת לטיול באחד המקומות היפים בתבל. אבל אסי, בעזרתו האדיבה של נועם, התהלך כל הזמן עם חיוך מרוח על פניו ונהנה מכל רגע. באופן אבסורדי, ככל שהדרך הפכה קשה יותר, כך הפך לעצמאי יותר והחל להתרחק מידו המושטת של נועם כשהוא מגשש את השביל במקל הליכה. לפעמים סטה הצידה ונועם הציל אותו מנפילה לתוך הנחל. אבל אני חייב לומר שאני חושש לפרנסתו של נועם - נדמה לי שבקרוב מאוד אסי כבר לא יזדקק לו.

     

    היום השני לטרק היה הקשה מכולם. הליכה ארוכה במעלה נהר הרומבאק, המתחפר לבנבן בין הרים ובין סלעים. בעיצומה של העלייה שמעתי את סיפור פציעתה של סוסנה סמנדוייב. היא בת 31 מחדרה, ילידת הקווקז, עורכת דין שפתחה לא מזמן משרד פרטי ועזבה אותו כדי להצטרף לטיול השחרור שמעולם לא היה לה. סוסנה, כשמה, דוהרת קדימה. נדמה לי שהיא במיטבה דווקא כשקשה, והקושי לא זר לה בשום אופן.

    צלקות עגולות מעטרות עדיין את גופה של סוסנה, לוחמת מג"ב, זכר לקליעים שפגעו בה במחסום שועפט בחורף 2008. "מאוד רציתי לתרום במקומות שאני יכולה", התנשפה והסבירה תוך כדי טיפוס מדוע התגייסה למג"ב. רגע לפני השחרור, הגיעה הפציעה. "ראיתי כבר את הבית, את הטיול".

     

     

    סוסנה. "במג"ב אתה תמיד על הכוונת"
    סוסנה. "במג"ב אתה תמיד על הכוונת"

     

    זוג מחבלים חמושים בנשק חם הפתיעו את סוסנה ואת השוטר שהיה איתה, רמי זוארי ז"ל. "הם באו לנו מהגב. אני נכנסתי לבוטקה לבדוק תעודת זהות על המסוף, ורמי עמד בחוץ. הוא נהרג במקום, אני חטפתי ארבעה כדורים. שניים ביד, אחד בחזה, קרוב מאוד ללב, אחד בראש. התעלפתי על המסוף".

    בדקות שאחרי זה הרגישה שהיא לא קיימת, מרחפת. "המחשבה הראשונה שחזרה לי לראש היא שיחטפו את הגופה של רמי. הקשבתי למה שקורה בחוץ וקמתי. פשוט קמתי. לא כאב לי כלום. לקחתי את מכשיר הקשר וראיתי שהוא נפגע מהירי. הכנסתי יד לכיס והוצאתי את הטלפון. זה היה מהטלפונים הישנים האלה. בלי להסתכל לחצתי פעמיים Send והתקשרתי לאחרון שדיבר איתי, הנהג של המ"פ. דיווחתי לו שהיה פיגוע ירי ושרמי פצוע, למרות שכבר ידעתי שהוא נהרג. זרקתי את הטלפון, דרכתי את הנשק ביד אחת, יצאתי החוצה וריססתי לכל כיוון. מחסנית שלמה".

    הירי ככל הנראה הרחיק את המחבלים, שטיפות דם שלהם נמצאו בזירה מאוחר יותר. אחרי כמה דקות הגיע כוח מג"ב וסוסנה פונתה לבית החולים. במשך תקופה ארוכה חוותה שבר נפשי בגלל מותו של רמי, ורק לאחריה הייתה חזקה מספיק כדי לטפל בעצמה. אמרתי לה ש־2008 לא זכורה לי כתקופה שבה היו הרבה פיגועי ירי. "אצל מג"ב אין תקופות, אתה תמיד על הכוונת", אמרה והתנשפה, ממשיכה לצעוד במעלה הרומבאק. הבחורה הזו לא תנוח עד שתכבוש את האוורסט.

    לקראת החשיכה הופיע מולנו המחנה. קרן אור אחרונה שחדרה בין העננים האירה אותו באור נגוהות, ואולי היו אלה העייפות והמחסור בחמצן. קרסנו אל כוסות התה.

     

    קנדה־לה

    הדגל של שחר

     

    מי שמנווט במיומנות את המסע התת־קרקעי שלהם הוא הפסיכותרפיסט ד"ר אברהם מזרחי, מייסד מכון "טאותרפיה" המתמחה בטיפול בהתמכרויות. על פי התיאוריה שלו, ההיגמלות מהטראומה דומה להיגמלות מכל התמכרות אחרת. במהלך הטיול עברו הפצועים הליך של התנקות מהטראומה באמצעות בניית אמון בסביבה שלהם. הרעיון הוא לדבר, להתמסר, להבין שבכי הוא כוח ולא חולשה.

    זה בדיוק מה שקרה לשחר, איש היס"מ שנדקר בשער שכם, בערב שלפני העלייה לקנדה־לה, הערב שבו בכינו איתו. אחרי שסיים את דבריו התקפלנו אל שקי השינה והאוהלים. כשהתעוררנו גילינו שאוראל סובל ממחלת גבהים. הוא פונה על סוס חזרה ללה. נופפנו לו לשלום ואז הסתובבנו אחורה, לכיוון הקנדה־לה.

    היינו מרבה רגליים שהתקדם בטור ארוך כלפי מעלה: הנרי בראש, מאחוריו שחר ודגל ישראל בידו, דין שמשקפי שמש מכסים את עיניו, סוסנה ההולכת ומתנשפת ובמאסף אסי ונועם, אסינועם, יד על כתף.

    גם הסערה שפקדה אותנו לקראת הפסגה לא עצרה אותנו. זה החל בטפטוף דק והפך במהרה לגשם כבד, שהפך בתורו לברד. רוח אלכסונית הסיעה את כדורי הקרח הקטנים ונעצה אותם בחתיכות העור החשופות – העיניים, הצוואר, כפות הידיים. גל האבנים המסמל את הקנדה־לה היה קרוב מתמיד ובו בעת רחוק שנות אור. הרוח פעלה נגדנו וכך גם המדרון התלול והאוויר הדליל, נטול החמצן.

    ואז נשמעה שאגה מתגלגלת כהד מההרים. ידיים אחזו בידיים, רגליים בטשו את הקרקע, אנשים דחפו ונדחפו במעלה הדרך, פיות צעקו בין נשיפה לשאיפה. הם היו גוש אחד שבו לא ניתן להבחין מי הוא מי. גם סופת טורנדו, לו חלפה במקרה בין פסגות ההימלאיה באותו הרגע, לא הייתה מסובבת אותם לאחור. היה רק כיוון אחד שבו ניתן היה להמשיך מכאן – קדימה, ביחד.

     

    כבשנו את ההר.

    שחר נעץ את דגל ישראל בגל האבנים, אסי הרים ידיים לאוויר והביט מסביב בעיניו הריקות, סוסנה החזירה לעצמה את האוויר שאיבדה. ממקלות ההליכה כתבנו את המילה "אוראל", שירגיש גם הוא שהגיע ליעד. עכשיו כל שנותר להם הם החיים עצמם.

     

     

    שגרה

    הדברים שנשארו מאחור

    לא קל לחזור לשגרה, אין ספק שבעקבות העלייה תגיע נפילה. אבל המסע הזה נתן לכל המשתתפים בו כלים להמשיך לצעוד קדימה. ורד רוט, מנהלת אגודת הידידים, סיפרה לי שמניסיונה לאחר טיולים קודמים, רוב המשתתפים מחליטים על שינוי משמעותי במסלול חייהם. מתחתנים, נרשמים ללימודים, מולידים ילדים.

     

    עומרי (מימין) ודניאל. "הרבה זמן לא סלחתי לעצמי שדניאל נראה ככה ואני נראה ככה"
    עומרי (מימין) ודניאל. "הרבה זמן לא סלחתי לעצמי שדניאל נראה ככה ואני נראה ככה"

     

    יום לאחר הירידה מהפס, במקדש טיבטי על צלע ההר, עדיין תחת גשם, קיימנו את "טקס קבורת העבר" שהגה ד"ר מזרחי. הרעיון היה להשאיר על ההר משהו מהפציעה, לנצח. דניאל קבר את המסכה שעימה הסתובב במשך שנתיים. עומרי קבר את הדגל עם הכיתוב "רפואה שלמה" שהיה תלוי בחדר האשפוז, מתנה מהפלוגה. "אני מרגיש בריא עכשיו ומשאיר את זה מאחור בלב שלם", אמר ונפל על כתפו הרחבה של חברו דניאל. סוסנה קברה את הטלפון הנייד שבו דיווחה על הפציעה. אסי קבר את הפתק עם הייאוש והתסכול, ודין קבר את "כרטיס ביקור הלומי קרב".

    ושחר? הוא קבר את השחר של אחרי הפציעה והבטיח שהוא חוזר לישראל כשחר של יום חדש. אחרי זה הנחנו אבנים כבדות על קבר האחים הזה וצעדנו במורד הרומבאק חזרה ללה. ¿

     

    Itay-i@yediot.co.il

     

    איתי אילנאי