"אני לא הגעתי לעולם הזה כדי ללקק שוקולד"

"לאיוֹב היו קשיים, לי לא. היו לי אתגרים. אני אדם מאמין ואני יודע שהגענו לעולם הזה לא בשביל ללקק שוקולד, למרות שאני מאוד אוהב שוקולד. באנו כדי להתגבר על החומר, לעבוד על המידות שלנו, להשתפר".

כשאהרון מרגלית מדבר על איוב, הדמות המקראית שחוותה ייסורים קשים וממושכים, הוא עושה זאת מניסיון. זה לא רק מפני שמרגלית הוא אדם חרדי, שמכיר היטב את ספר איוב, זה מפני שכמו איוב, מרגלית עבר גם הוא ייסורים קשים במהלך חייו, החל במחלת הפוליו ששיתקה אותו בגיל שנתיים, דרך אובדן של שניים מילדיו ועד למחלת הסרטן שתקפה אותו פעם אחר פעם בבגרותו. אלא שבמקום להתאבל על מר גורלו, מרגלית חרק שיניים והמשיך לצעוד קדימה. הוא אפילו כתב על זה ספר.

הספר החדש "לא מכין קפה למלאך המוות" (עם עובד) מגולל את סיפור חייו של מרגלית, שנדמה שאין מכה שלא פסחה עליו, אין צער שלא היה מנת חלקו ואין מחלה שעימה לא נאלץ להתמודד. ובכל זאת, זה אינו ספר המבקש רחמים, אלא כזה המעניק השראה וכוח לקוראיו. אחרי הכל, מי כמו מרגלית יודע לקום על רגליו ולהמשיך ללכת, לאחר שקיבל מכה שהפילה אותו ארצה?

מרגלית הוא לא רק איש חיובי ואופטימי, אלא גם כזה המבקש לחלוק את עוצמותיו עם כמה שיותר אנשים. אחרי שפירסם את ספרו הביוגרפי "אתהלך", שנועד לקהל חרדי ואשר תורגם לארבע שפות והפך לרב־מכר עולמי, אחרי שהפך למרצה מבוקש המסתובב בכל הארץ, כעת הוא מוציא גרסה "חילונית" של ספרו המותאמת לקהל יעד רחב יותר. "זו שליחות עבורי", הוא מסביר. "אני מרגיש שיש לי מסר גדול להעביר לאנשים".

חליתי גם בפוליו

מרגלית, 66, נולד להוריו ניצולי השואה במושב תפרח שבדרום. הצרות החלו זמן קצר אחר כך. "בגיל שנתיים וחצי הגיע הטרקטור הראשון למושב", הוא מספר. "מישהו השתעשע עם הטרקטור ואני, ילד קטן ומבוהל, ברחתי. במנוסתי נפלתי לבור ומהטראומה הזו הפסקתי לדבר למשך ימים ארוכים. כשחזרתי לדבר, גימגמתי באופן קשה". בשל הגמגום, במשך שנים מרגלית כמעט לא הוציא מילה מפיו. רק כשהיה בן 16 החליט להתעמת עם הקושי שבגמגום, עבר טיפולים ארוכים ומורכבים והיום הוא מדבר באופן שוטף.

זה לא היה הקושי היחיד שעימו נאלץ מרגלית להתמודד בילדותו. "ימים ספורים אחרי אירוע הטרקטור, אמא שלי הבחינה שאני לא מרגיש טוב. היא מיהרה עם הסוס והעגלה לבאר־שבע, שם התברר שחליתי בפוליו, מחלת ילדים שהייתה נפוצה באותה תקופה".

תקופת ההתאוששות מהמחלה הייתה ארוכה, והילד מרגלית הועבר למעון לילדים נפגעי פוליו שפעל ליד מנזר סן־סימון בירושלים. "במקום הזה שהיתי כחמש שנים, בחדר של עשרה ילדים, על המיטה האחרונה בטור השמאלי", הוא נזכר. "בתחילה שכבתי על הגב, בוהה בתקרה. לא יכולתי לזוז ולא לדבר. במשך הזמן המצב שלי נעשה קצת יותר טוב וכשעזבתי שם יכולתי כבר לשבת, אם היו מניחים אותי בכיסא".

בזכות אמו, שטיפלה בו במסירות, הצליח מרגלית ללמד את עצמו ללכת בעזרת קביים. בגיל 12 עבר ניתוח שבו קיבעו את כף רגלו באמצעות תותבת מפלסטיק, ומאז הוא הולך באמצעות נעליים מיוחדות. "אמנם עם 'חלקי חילוף', פלסטיק במקום עצמות, ברזלים עד לברכיים, ונעליים ששוקלות שישה קילו, אבל הולך", הוא מחייך.

אתגרים נוספים המתינו למרגלית. במלחמת ההתשה איבד את אחיו הקרוב ביותר. "אנחנו היינו בבית שבעה בנים, אבל האח הזה היה זה שגונן עליי יותר מכולם. הוא היה מאוד רחום ותמיד הבין אותי", הוא מספר. "כשהוא נהרג חשבתי שהעולם נחרב, שמחר השמש לא תזרח יותר".

אבל השמש זרחה. בהמשך מרגלית נישא והקים משפחה, אלא שהצרות שבו בחמת זעם. אחת מילדותיו נדבקה בדלקת קרום המוח כשהייתה תינוקת ונפטרה בתוך כמה שעות. 12 שנים מאוחר יותר איבד גם בן, לאחר שזה נקלע לקטטה בעת שהיה בירח דבש בקובה. "בני נוער שיכורים התנפלו על בני בסכינים שלופות. הוא הגיע חי לבית החולים, אבל לאחר הניתוח נפטר".

איך התמודד עם הבשורה על אובדן בנו? מרגלית לוקח נשימה ארוכה ועונה: "בדיוק כפי שהתמודדתי עם השהות בסן־סימון במשך חמש שנים. אמרתי לעצמי שיש רק דבר אחד שיכול לעזור לי — להתמקד במחשבה מה אני כן יכול לעשות. לא מה איבדתי, מה אין לי, מה יש לאחרים. אלה מחשבות שליליות שלא יובילו אותך לשום מקום. כל זמן שאתה מתאבל, מתלונן ומקטר, זה רק מפיל אותך יותר. מה שקרה קרה, במציאות אין לך שליטה. אתה לא יכול לשנות אותה, אבל אתה בוחר איך להתמודד איתה".

לא רציתי רחמים

דרך ההתמודדות של מרגלית עם החיים מנוסחת היטב בפתח ספרו בציטוט "אין לנו שליטה על גלי הים, אבל את המפרשים אנחנו מכוונים". "זו המטרה של כתיבת הספר", הוא מסביר. "חשוב לי שאנשים יידעו שמסכנות היא לא גזירה משמיים, מסכנות היא בחירה. זה בידיים שלך".

הגישה הזו היא שגרמה למרגלית לכתוב את ספרו הראשון, "אתהלך", שיועד כאמור למגזר החרדי ופורסם ב־2010. "כל החיים השקעתי מאמצים גדולים מאוד כדי שאנשים לא יידעו עם מה אני מתמודד, לא רציתי שירחמו עליי", הוא מספר. "אבל בנסיבות פרטיות, באחד על אחד, כששוחחתי עם אנשים שקשה להם, ראיתי שהם מקבלים ממני המון כוח. ואז התחלתי לחשוב שאולי בכל אופן כדאי כן לספר את הסיפור שלי".

מאיפה הגיע השם לספר החדש, "לא מכין קפה למלאך המוות"?

"חליתי כמה פעמים בסרטן. באחד המקרים ישבתי מול רופא בכיר מאוד, שבלי להניד עפעף הסביר שנותרו לי 12 שבועות לחיות. שאלתי אם יש משהו לעשות, טיפול ניסויי, אפילו עם סיכוי קטן, אבל הוא ענה שאין. חשבתי על זה ואמרתי לרופא: 'אני מודיע לך שאני אעמוד מול מלאך המוות ואנהל איתו קרב איתנים. אני לא אחכה למלאך המוות עם כוס קפה'".

מיותר להגיד שגם את האתגר הזה, מול מלאך המוות בכבודו ובעצמו, עבר מרגלית בהצלחה.