בסיומו של יום לימודים ארוך יצאה ענבל כהן עם חברתה לפאב השכונתי שלהן, בזכרון־יעקב. "יציאה ספונטנית", היא נזכרת, "אפילו לא התאפרתי. היינו מורעבות. המקום היה מלא, למרות שזה היה סתם יום של חול, וראינו שני כיסאות פנויים רק מול הבר, לצד גבר גבוה שנראה לא מכאן. חברה שלי לא רצתה להתיישב לידו, אז אני התיישבתי". הזר חייך אל ענבל, אז היא חייכה בחזרה והזמינה מגש אנטיפסטי. כשקיבלה צלחת ענקית הגבר שאל אותה באנגלית עילגת, "באמת תאכלי הכל לבד?" והיא הזמינה אותו להצטרף. הוא אמר לה, "תקשיבי, יש לי בעיה בסלולרי, אני יכול לצלצל אלייך כדי לבדוק אם הוא עובד?" היא רשמה על פתק את המספר. כעבור מספר דקות הוא סימס לה, "אשמח לפגוש אותך שוב".

בן הזוג האיטלקי, מיקאלה זיליאני, על האופנוע בפתח האחוזה המשפחתית

כך, לפני עשר שנים, נולד סיפור האהבה בין הסטודנטית לחינוך מבנימינה שראתה את עתידה בהוראה לבין מיקי (מיקאל'ה) זיליאני האיטלקי, המבוגר ממנה ב־11 שנה, שהגיע ארצה לארבעה ימים כדי לתקן תקלה במפעל משקאות בגן שמואל. כיום, כשהם נשואים והורים לסמואל בן ה־5, סיפור האהבה הזה מהדהד בין דפי ספרה "בינתיים לתמיד" (הוצאת "אהבות").

"מעולם לא דמיינתי לי חיים מחוץ לגבולות ישראל", מספרת כהן־זיליאני (34) במהלך ביקור מולדת, "אבל לאלוהים יש תוכניות משלו". אפילו חמותה כבר מרעיפה עליה מחמאות. למה אפילו? מפני שלדבריה, חמות איטלקייה היא זן מיוחד במינו. בפעם הראשונה שכהן הגיעה לאחוזה שלהם אמו של זיליאני הזהירה את בנה: "תזכור איך זה אצלנו. אתה יכול לנסוע בכל העולם, אבל הבחירה של הנשים שלך והפרים שלך צריכה להיות רק מהכפר שלך".

אז החמות האיטלקייה הפסידה לך?

"אם תשאלי את מיקי, לא הייתה לה ברירה. הוא די סימן אותי ברגע שנכנסתי לפאב. את זה הוא סיפר לי רק אחרי שהפכנו לזוג. מבחינתי הייתי לא יותר מישראלית מנומסת שהציעה לו מהצלחת שלה. בפגישה השנייה שלנו, למחרת, לקחתי אותו לחיפה כדי שיראה את העיר הגדולה ונכנסנו למסעדה. עדיין הרגשתי שאני רק מארחת תייר שמתעניין בישראל, אבל כשיש אוכל על השולחן זה פותח את הלב. דיברנו המון, בעיקר בתנועות ידיים. הוא היה צ'רמר וחתיך הורס. היה לו את זה. עד היום יש לו את זה. כשחזרנו למכונית הוא פתח לי את הדלת. בפתח בית המלון שלו הוא שאל 'אני יכול לתת לך נשיקה?'. מי שמע על ישראלי שמבקש רשות לנשק אותך?"

מכונית ספורט שחורה

בשובה הביתה היא העירה את אמה מהשינה ואמרה לה "הכרתי מישהו, אבל הוא גר רחוק". אמה שאלה "בתל־אביב?", וכהן ענתה "יותר רחוק". אמה שאלה "באילת?", וכהן חזרה "יותר רחוק, הוא מאיטליה". בתגובה, אמה התעטפה בשמיכה וזרקה אליה "לילה טוב, לכי לישון". אבל למחרת, בערב האחרון של זיליאני בארץ הקודש, היא הביאה אותו לבית הוריה כדי שיראה במו עיניו מה זה בית ישראלי. "בשלב הזה", היא מצחקקת במבוכה, "כבר ידעתי שאני לא רוצה שזה ייגמר".

בשובו לביתו, בפארמה ("העיר שבה המציאו את הפרמזן והפרושוטו"), הוא צילצל, הסתובב עם המחשב הנייד ברחבי האחוזה, הראה לה את הנוף ואת האגף הפרטי שלו, והזמין אותה לבוא. כשהציעה לטוס אליו בוולנטיין דיי, הוא טען שכבר קבע תוכניות עם חברים וזה נשמע לה כמו תירוץ רע. חודש לאחר מכן הוא בא לאסוף אותה משדה התעופה במכונית ספורט שחורה עם גג נפתח. בחדר שהעמיד לרשותה ציפתה לה מתנה — כרית בצורת לב אדום עם הכיתוב "אני אוהב אותך". רק אז הוא גם גילה לה שביום האהבה הוא נפרד מבת זוגו המקומית — לטובתה.

"אימא שלו, פאולה, לקחה את הפרידה יותר קשה ממנו", משחזרת כהן־זיליאני. "היא אמרה למיקי 'בפעם הבאה שאתה מביא הביתה בחורה — זו חייבת להיות מי שהחלטת להתחתן איתה' והתעלמה ממני לחלוטין. במקום להיעלב גיליתי את הלבד. כשמיקי היה בעבודה טיילתי בגינת האחוזה ובישלתי לו פסטה בעזרת מתכון שאימא הכתיבה לי בטלפון. את פאולה, שהפכה לחמותי, פגשתי רק בביקור השישי שלי אצלם. חייכתי אליה, מפני שלא ידעתי מה לומר, והיא לחשה למיקי 'יש לה שיניים מאוד יפות' והסתכלה עליי כאילו שהייתי סוס העומד למכירה".

ביום הולדתה ה־25 הוא שלף טבעת וסיפר לה כמה חשש מהתחייבות לכל החיים. "עכשיו טוב לנו ביחד, אבל מי יודע מה נרגיש בעוד עשר שנים?".

הם התחתנו בנישואים אזרחיים בקפריסין וכדי להקנות לה מעמד של תושבת קבע התחתנו פעם שנייה בפארמה, בכנסייה. "את שמלת הכלה קניתי בארץ, אבא שלי ליווה אותי למזבח, אחי היה עד, ואימא אמרה לי 'ככה זה, את לא יכולה לבחור הכל, לפעמים החיים בוחרים בשבילך'. אבל הדודה החרדית שלי לא הגיעה לטקס. זה המחיר". בפארמה אין קהילה יהודית ("אני מדליקה נרות שבת"), ואת בנם סמואל, שלומד בגן קתולי, הם מגדלים ללא דת, כ"ילד של העולם. כשיגדל הוא יבחר ויחליט".

שולטת בקללות

חמותה — אלמנה בת 73, שאוהבת לרקוד ולשלוט בכולם ביד רמה — עדיין יושבת לה על הווריד ומחנכת אותה בעזרת פתגמים עסיסיים. כשהיא שוכחת לגהץ את הג'ינס של בעלה, חמותה מעירה בקול רם "לפעמים גבר צריך לא יותר מליטוף על הלחי כדי לבגוד באשתו". כשהיא מקדיחה את הבולונז חמותה אומרת "לא יצא לך כמו שלי, אבל מיקי יאהב את זה". ועל סמואל, שהפך לבבת עינה, אומרת הסבתא האיטלקייה, שמדברת בדיאלקט של פארמה, "הוא יצא הכי טוב, יפה כמו השמש".

"מאז שסמואל נולד אני בוכה הרבה כי אני מתגעגעת לארץ, וכדי למלא את החלל בבטן התחלתי לכתוב בעברית. התגעגעתי לשפה".

ואיטלקית את מדברת?

"למדתי מצפייה בגרסה המקומית של 'האח הגדול', אבל עד שאת לא מקללת בלי טעויות עוד לא למדת כלום".

"בינתיים לתמיד" מביא את סיפורה של אשת קריירה ישראלית שגרה ועובדת באיטליה, ומרוב בדידות מתאהבת בשכן מלמעלה שהוא פרחח מצליח. "זו לא אוטוביוגרפיה", היא מדגישה, "למרות שיש לא מעט דמיון ביני לבין הגיבורה. השכן שלה חובב אופנועים כמו מיקי, בעלי. יותר מדי אנשים חולמים לחיות במקום אחר, ובסיפור הזה רציתי להעביר להם את שני הצדדים של המטבע. החלום הזה פותח בפניך התנסויות חדשות וגם מנתק אותך משפת אמך".

מה האיטלקי שלך אמר על הספר?

"לצערי הוא עדיין לא קורא אף מילה בעברית. הוא אפילו לא מזהה את האותיות של שם משפחתו, זליאני, שמתנוסס על העטיפה. אבל כשהוא קורא לי 'פולצ'ינה', שזה 'אפרוחית', אני מודה למי שבחר אותו למעני".