אפשר היה למנוע

הלב מתפוצץ למראה התמונות מהבית בחלמיש; טרור הוא טרור, רצח הוא רצח: אין נסיבות שיכולות להצדיק אותו, אין פלפול שיכול לעמעם את חומרתו. משפחה נפלאה; רצח שאין לו מחילה. לרצח אחראי הרוצח ואחראי כל מי שהסית אותו וסייע לו, מבני משפחתו ועד המסיתים ברשתות. הקלות שבה מתפתים צעירים פלסטינים לעשות מעשים מחרידים, חסרי שחר, בשם הדת מטילה צל כבד על הסיכוי לפיוס אמיתי.

אבל אנחנו הריבון ואנחנו השכן מעבר לגדר, מעבר לעיקול הכביש. אין לנו אופציה להתעלם מהם. לא צריך להתאהב בהם: צריך לעבוד מולם בנחישות, בעקביות, בשכל.

למרבה הצער, במהלכים של ממשלת ישראל מאז הפיגוע בשערי הר־הבית ביום שישי שעבר נעדרו כל המרכיבים האלה. אין נחישות, אין עקביות, אין שכל – בעיקר אין שכל.

לאחר הפיגוע הציעה המשטרה להציב מגנומטרים בשערי הר־הבית. ההצעה קסמה לשרי הממשלה. הם חשבו שמגנומטר הוא קלף מנצח – הוא יעלה את המניות שלהם בקהל המצביעים הימני מבלי להרגיז יותר מדי את הממשלות הערביות המתונות. התורים שישתרכו לפני המכשירים יצטלמו טוב. נלך עם, ונרגיש בלי.

קרה ההיפך בדיוק. כפי שידע כל מי שיודע משהו על גלאי־מתכות, על ביטחון ועל המציאות בהר־הבית, המגנומטרים לא יכולים למנוע הברחה של נשק למתחם, לא כאשר מאה או מאתיים אלף מתפללים נכנסים בבת אחת פנימה. הצבתם לא מביאה תועלת ממשית לביטחון.

המשטרה לא טרחה לתאם את המהלך עם ראשי הוואקף. הוואקף הוא לא בדיוק בעל בית בהר, אבל ההתבטאויות של ראשיו ממלאות תפקיד חשוב ביותר בעיצוב דעת הקהל בחוץ. אי אפשר לדלג עליהם ולא לשלם מחיר.

הכתובת לא הייתה על הקיר – היא הייתה על השולחן, בכל דיון פנימי, היא הייתה בפיהם של מקצוענים, ותיקי שב"כ ומשטרה, היא הייתה גם כאן, על דפי העיתון.

הבעיה מתחילה כנראה בניצב יורם הלוי, מפקד מחוז ירושלים. הוא נהג השבוע כמי שלא יודע או לא מבין עד כמה רגישה סוגיית הר־הבית ועד כמה נפיצה. הוא הדין במפכ"ל, רוני אלשיך, ובשר לביטחון פנים, גלעד ארדן. השב"כ וצה"ל לא שותפו בהחלטה הראשונית. בדיונים שהתקיימו לאחר הצבת הגלאים הזהירו שני הגורמים שההחלטה עלולה לפתוח גל אלימות קשה בישראל ובשטחים ולערער את המשטרים הערביים המתונים. הם הציגו הוכחות – עלייה של מאות אחוזים, מעשרות בודדות לאלפים, של פוסטים ברשתות החברתיות שתומכים בפיגועים. כאשר נרצחה בפיגוע בירושלים השוטרת הדס מלכא, הציבור הפלסטיני הגיב במחאה: קלקלתם לנו את הרמדאן. הפעם הוא הגיב בקונצנזוס, בקריאה המונית לפגיעה בישראל.

חשש מאובדן שליטה. מפגינים פלסטינים ליד שער האריות, אתמול | צילום: אי־אף־פי

ארדן סירב להקשיב: לאחר שטיפס על העץ לא ידע איך לרדת ממנו. הצטרפו למהומה גם נפתלי בנט, שראה כאן הזדמנות פז להכניס את נתניהו לפינה; ומירי רגב, שחיפשה, כמו תמיד, רייטינג במרכז המפלגה.

ההתנהלות התמוהה ביותר הייתה של נתניהו. הוא היחיד מבין השרים שהתנסה באירוע מתגלגל שראשיתו בהר־הבית. במהומות שפרצו בעקבות פתיחת מנהרת הכותל, בספטמבר 1996, נהרגו 17 חיילי צה"ל וקרוב ל־100 פלסטינים. נתניהו יודע עד כמה המתחם הזה נפיץ.

כמו אז, גם עכשיו זה קרה כאשר נתניהו היה בחו"ל. בדיונים הטלפוניים ניסו ראשי השב"כ וצה"ל לשכנע אותו להורות על הסרת הגלאים. הוא סירב. הוא לא רצה להעניק מתנה פוליטית לבנט בקרב תומכי הימין. ביום חמישי בלילה הוא כינס את הקבינט. הדיון הסתיים בהחלטה לא להחליט – המשטרה תחליט. עד כדי כך פוחד נתניהו מהצל שלו.

התוצאה הייתה תפילת יום שישי בהר־הבית ללא מתפללים. לא חשוב איך ישראל ראתה את ההר הריק – מבחינת המוסלמים הייתה כאן השפלה שאסור לקבל אותה. פרצו המהומות, תחילה בהתקהלויות קטנות יחסית, מה שאיפשר לדוברי ימין לצאת בקמפיין שלועג לאזהרות צה"ל והשב"כ. ואחר כך מהומות קשות, שנסתיימו בהרוגים ופצועים, וביום שישי בלילה הרצח הנורא בחלמיש.

הפחד ממצביעי הימין פינה מקום לפחד מאינתיפאדה חדשה. עכשיו, באיחור נורא, קיבלו כולם שכל: הגלאים יסולקו; הר־הבית ייפתח; בנט מגבה את ראש הממשלה. לא נותר עכשיו לממשלה אלא להתפלל לאללה ולקוות שהשטח יירגע.

נ"ב: בשולי הימים הדליקים האלה התייצבה חברת הכנסת חנין זועבי מול השוטרים בניסיון לפתות אותם לנהוג בה באלימות. זה היה מביש. זועבי מאוד רוצה שהיהודים ישנאו אותה; זה קל. מה שהיא לא מבינה הוא שהיא משניאה את עצמה גם על ערבים. אשריה: היא בקונצנזוס.