בלתי נתפס

אם תסריטאי כלשהו היה מגיש להפקה את מה שעבר על אמיר פרישר גוטמן בשנה וחצי האחרונות, הוא היה נדחה מיד בטענה שהסיפור מופרך עד בדיוני. ההתפתחויות של אתמול הופכות את העלילה למופרכת עד כאב. בלתי נתפס.

ראיינתי את גוטמן עם ההכנות למופע האיחוד של היי פייב באפריל בשנה שעברה. הוא הסביר שהחזרות יהיו מתישות וצחק שאחרי ההופעה יצטרכו בוודאי לחבר את חברי הלהקה למכונות הנשמה, משפט שמקבל עכשיו תוקף מצמרר. בהמשך החלו כאבים עזים לתקוף את גופו. גוטמן עצר הכל. את החזרות, את חייו, והיה צריך להילחם במחלה בלתי מוסברת כמו גם בשמועות זדוניות שצצו ברשתות, מאלה שתמיד יודעים הכל. "אני בטוח שזה פסק זמן", אמר לי אז בקול סדוק אבל מחויך, "עוד תראה שניפגש במופע".

אלא שהרופאים הגיעו עם הבשורה הרעה ביותר, סרטן. את כוחות הנפש העילאיים שלו הפנה גוטמן למאבק המתיש במחלה, גם במחשבות הקודרות על הסיכויים לחיות. הטיפולים הכימותרפיים היכו בגופו אבל לאורך כל השיחות שידר אופטימיות. "אני חייב בשביל המשפחה", אמר בחיוך. הוא הקפיד לענות תמיד, גם אחרי הבדיקות והטיפולים המורכבים. לפעמים ביקש לא לבוא לבקר, כשהרגיש רע. מוקף בחבורה אוהבת וצמודה, גוטמן לא הראה ולו סימנים קטנים של כניעה.

ואז הגיע טוויסט מטורף והזוי בעלילה, סימנים אופטימיים לטעות נוראה בזיהוי, אפשרות שאמיר בריא, שאין סרטן, שהטיפולים מיותרים. התקשיתי להאמין, התקשרתי לשאול אותו בעדינות, בתקווה גדולה שהסיפור נכון, הפעם הרבה מעבר לרצון לדייק אייטם עיתונאי. גוטמן היה נסער, ביקש להמתין עם הפרסום הנחרץ, רצה להיות בטוח שהוא משאיר את המחלה מאחור. כיבדנו כמובן. כשהאישור הגיע, זו הייתה בוודאי אחת הידיעות היותר שמחות שפירסמנו כאן במהלך השנים. צמד המילים "בחזרה לחיים", שהפך לקלישאה לאורך השנים, מעולם לא נשמע קולע יותר.

גוטמן שאחרי היה מאושר אבל זה לא נגמר שם. הוא לא התעסק רק בעצמו, בהחלמתו הפיזית והמנטלית מהתמהיל הקשה שעבר, אלא החל להתנדב לטובת עמותות המסייעות לחולים, סייע אישית לכאלה שמתמודדים עם הסרטן וגם הפך פעיל הרבה יותר במאבק לזכויות הקהילה הלהט"בית. החיוך המפורסם שלו הפך פתאום למקור נחמה עבור רבים, והוא לקח על עצמו עוד ועוד. נפגשנו בפעם האחרונה בהופעה של בריטני ספירס. הוא הגיע, נתן חיבוק ולחש לי באוזן "בקרוב אני חוגג שנה, ויולי כבר מרגיש לי כמו יום הולדת. בריטני הגיעה לי בזמן".

שבועיים וחצי אחרי, הוא עמד בהבטחתו לחגוג. הים רצה אחרת. לא היה לי ספק שהראשון שניסה להציל את האחיינית הטובעת היה אמיר פרישר גוטמן, לב טהור שכמותו, גם במחיר חייו. וכמה משפטים שבכל זאת חובה לכתוב ביום כזה. אתם מהווטסאפ, עם השמועות, עם ההודעות המוקדמות והאכזריות על מותו, באמת נמאסתם. גם אתם מהטוויטר, ציניים וקרים, קהי חושים, שלא מסוגלים לחכות עם הבדיחות השחורות, נואשים לקבל עוד פיברוט. אתם לא מצחיקים. סתם אנשים רעים.

עכשיו הצמרמורות הקרות מכות, ובעיניים נקוות דמעות. אם תסריטאי־העל שלמעלה שומע, נרצה מאוד טוויסט נוסף ובלתי ייאמן בסיפור הזה. בחזרה לחיים, חלק ב'. תסמכו על אמיר שהוא נותן כעת את כל מה שיש לו.