"תחיו כאילו אין מחר"

נהרות של כימו ישר לתוך הווריד. גשם של שיער. בצקות בכל הגוף. מי זה שם במראה? הכי לא האיש החזק שהתרגלתי להיות. אני לא אני, אני כמעט מת. דקה לפני יום הולדת 40 אני מתחיל להיפרד מהעולם.

אני מרגיש כמו בתוך הזיה מסויטת: הכאבים. האשפוז. מופע האיחוד של היי־פייב. האבחון. סרטן בבלוטות הלימפה! עכשיו? וואט־דה־פאק‭!?‬ והכל מול פני האומה. זה אני שכתוב עליו בעיתון?

במשך שבועות ארוכים אני נכנס ויוצא מבתי חולים. אנשים שאני לא מכיר הופכים להיות המושיעים שלי. הגוף שלי הוא עכשיו מגרש המשחקים שלהם, ולי לא נותר אלא לנסות "ליהנות מהנסיעה‭."‬ אני אוהב רכבות הרים, אבל זה, אין מה לומר, חרא של רייד.

ומרוב שאין ברירה, אתה מתרגל. פתאום זה נראה לך הגיוני שיום־יום המון אנשים "מתחברים‭,"‬ כמוך, לרעל טהור שאמור להציל אותם. אותם ואותי. אתה מפסיק לשאול "למה דווקא אני‭"?‬ כי זה לא אתה, זה כולם. כל הגילים, כל המינים, כל העדות והעמים. מדובר במגיפה. וכולם גיבורים. כולם נלחמים. כולם מתפללים לנס.

צילום: אייל נבו

ואז כנראה הנס שלי מגיע. פתאום מתברר שאני לא חולה בסרטן. לא להאמין שדבר כזה יכול לקרות. "אתה קולט שאתה מהמקרים האלה של אחד למיליון?"‬ שואל חבר בהתרגשות. "חבל שאני לא האחד למיליון שזוכה בלוטו‭,"‬ אני עונה מיד, ותוך כדי כך נזכר שכבר זכיתי בלוטו. זכיתי בענק. אני האחד למיליון שקיבל בחזרה את חייו.

אבל רגע, האם אני באמת אחד למיליון? אולי כמו שעל כל אוניית תחמושת שנתפסת בדרכה לתאי הטרור, יש ספינות אחרות שמצליחות להגיע אל יעדן, כך גם כאן. אולי על כל מקרה של טעות רפואית שנחשף — יש מקרים אחרים שעליהם אנחנו לא שומעים יותר מדי. מקרים שעלולים להסתיים בכריתת איבר מיותרת, אולי אף במותו של החולה ובמאבקם חסר הסיכוי של קרוביו, אנשים מהשורה, במערכת משפטית מיומנת. במקרה שלי, בדרך נס, הטעות לא עלתה לי בחיי. בינתיים.

צלקת מפוארת על הצוואר מזכירה לי יום־יום מול המראה, שאני רוצה להעריך כל דקה שקיבלתי בחזרה. ערימות של מילים, שחלקן נכתבו מבעד לטשטוש המורפיום, הופכות לסיפור שאני חייב לספר.

לא הכל אפשר לספר. חלק מהסיפור תועד במצלמות בעודו מתרחש, כדי להעלות את המודעות למחלה. סוף הסיפור עדיין לא ידוע. יש דברים שייקח זמן לעכל. יש דברים שייקח זמן לרפא.

דצמבר ‭,2015‬ בחזרות לאיחוד
בגידת הגוף

דקה אחרי טירוף חנוכה הרגיל, בתום כל הפסטיבלים, נסעתי לחופשה קצרה באמסטרדם. הימים ימי חג המולד, ומדוכני הרחוב עולים ריחות מפתים של אוכל. ערימות של נקניקיות שומניות להחריד, סופגניות נוטפות קרם וניל. השחיתות קראה לי מכל עבר ונעניתי. שיחררתי את הרסן. ידעתי, כשאחזור לארץ תתחיל קרחנה אמיתית.

כי אחרי חמש שנים של דיונים וספקות הוחלט שזהו, האיחוד המטריד שיושב לכולנו על הווריד — מגיע! היי־פייב יחזרו לבמה למופע חגיגי. הפעם אף אחד מאיתנו כבר לא יוכל לברוח מזה.

זה לא היה אמור להיות קשה, אבל משהו שם לא זרם. אני לא יודע אם משהו באיחוד אחראי על בגידת הגוף שחוויתי; אני כן יודע שמהשנייה שהתחברנו מחדש הופיעו בגופי דקירות של כאב, שמדי פעם הגבירו עוצמה, ונעלמו. כאילו מישהו סובב כפתור וחישמל אותי. בהתחלה, בקטנה. בעיקר בעת מאמץ. אחר כך יותר. חשבתי שאלו סתם כאבי שרירים, אבל ככל שחיפשתי תירוצים, הכאבים התפשטו והתעצמו. בערב שבו הופענו בגמר של "הכוכב הבא‭,"‬ הייתי אמור לחתן שתי נשים. אופנוען חיכה לי מחוץ לאולפנים בנווה אילן כדי שאוכל להגיע בזמן לחופה בתל־אביב. הקור של הרי ירושלים בתחילת מארס, הפחד מהרכיבה המהירה וכאבי הגוף גרמו לי להתכווץ כל הנסיעה. כשירדתי מהאופנוע, הייתי קרוב לעילפון. איכשהו צלחתי את החתונה, אבל מאותו היום חשתי בעליית מדרגה בעוצמת הכאב. בכל יום צצו עוד ועוד מוקדי כאב, ובצמוד התפשטה פריחה בצפיפות מטרידה.

‭,15.3.2016‬ אל בית החולים

נסיעה מסוכנת

ינאי מתעקש שאלך לרופא וכפי שהבטחתי לו, את הבוקר התחלתי אצל רופא המשפחה. "זו נראית כמו תגובה אלרגית לכדור שלקחת‭,"‬ פסק ורשם לי כדור. חזרתי לנוח ובשלוש יצאתי מהבית ברמת־פולג לכיוון תל־אביב, לחזרה. אלא שאם בימים האחרונים התקשיתי ללכת, עכשיו כבר לא הייתי מסוגל אפילו לכופף את אצבעותיי על ההגה. נוהג לאט, אני מדליק אורות מצוקה ומתפלל שתעבור פה ניידת משטרה. שמישהו כבר יציל אותי מהנסיעה המסוכנת הזו.

צילום: אייל נבו

במקום לחדר החזרות, אני נוסע ליואב, החבר הקרוב היחיד עם חנייה מתחת לבית. "אתה יכול לעזור לי‭"?‬ אני שואל מהחנייה. הוא גורר אותי לדירתו. "אני לוקח אותך לבית החולים עכשיו‭,"‬ הוא צועק עליי בפעם המי יודע כמה בימים האחרונים. תאמינו לי, רציתי לעכב עוד את ההגעה לאשפוז, אבל כמעט קרסתי.

"כמה זמן אתה כך‭"?‬ שואלת הרופאה במוקד בפליאה את האיש היושב בכיסא גלגלים, מפרקיו נפוחים, גופו מלא פריחה, והוא מדבר בקושי. "כבר שלושה שבועות‭,"‬ אני כמעט מתנצל. "ורק עכשיו באת‭"?‬ היא נוזפת בי, "טוסו למיון‭."‬

בכיסא גלגלים אני מובל לחדר המיון של איכילוב ונלקח מיד לסדרת בדיקות. במקביל מחדירים לווריד אינפוזיה ראשונה. ארבע שעות אחר כך אני מאושפז בבניין סמי עופר הדנדש, במחלקת עור, בגלל הפריחה על גופי.

בבוקר מתחילים להתייצב במחלקה אהוביי ואוהביי. אחת לכמה שעות נלקחות ממני מבחנות מלאות דם. אין מחלה שלא נשקלת, אין זיהום שלא מובא בחשבון. ייקח זמן עד שנבין שכשאומרים לך, "זה כנראה זיהום‭,"‬ מתכוונים בעצם ל"אנחנו עדיין לא יודעים כלום‭,"‬ וכשאומרים לך שזה "אולי חיידק ואולי איזה וירוס‭,"‬ זה אומר שגם לא יהיה להם מושג בקרוב.

צילום: אייל נבו

בדיעבד, יספרו לי מקורביי שבאותם ימים הרופאים נפלו לקלישאה "הומואית‭,"‬ וערכו לי בדיקות איידס שוב ושוב. "אתה לא יודע מה אנחנו רואים כאן‭,"‬ אמרה לי סטאז'רית חביבה, בתשובה לתמיהתי. "זה תל־אביב, כל סוף שבוע אנשים מגיעים לפה עם תסמינים מאוד בעייתיים‭."‬ "אבל תסתכלו על הבן אדם‭,"‬ עניתי לה. "יש לי אותו בן זוג שנים. לא הגעתי מאחד המועדונים. אני לא על סמים או אלכוהול. וחוץ מזה, אינך זכאי לפונדקאות אם אתה נושא את הנגיף. סליחה, לא הכל זה סטטיסטיקה‭."‬

"עזוב‭,"‬ היא אמרה, "העיקר שנמצא מה יש לך ותבריא‭."‬ בנוסף למבחנות נלקחות מגופי גם שתי ביופסיות לבדוק את הפריחה. עד שאצא ממחלקת העור בעוד שלושה שבועות כבר יעטרו את גופי לא פחות ‭14־מ‬ חורים.

‭,6.4.16‬ הדיאגנוזה

יש לך סרטן

בצהרי היום נקראנו ינאי ואני למשרדו של מנהל המחלקה. גם מנהלת מערך הלימפומה שם. כמו נושאי הדגל ביום העצמאות, הם עומדים להעביר ביניהם את האחריות לטיפול בי, אבל שום רגע חגיגי לא יהיה שם.

"יש לך לימפומה של תאי ‭,T־ה‬ סרטן מאוד אלים שנמצא כרגע בשלב 3 או ‭,"4‬ הייתה הכותרת שפתחה את מהדורת החדשות היומית שלי. למרות שמשהו בי כבר חיכה לבשורה, התרסקתי. פתאום המוות הוא אופציה כל כך קרובה.

ואין זמן. תעבור מחלקה. תתחיל בטיפול. אסור לבזבז אף רגע. "אמרת כימו? עם כל התופעות והשיער הנושר‭"!?‬ שאלתי חנוק.

בלי הרבה רחמים הגיעה התשובה: "השיער זה הרע במיעוטו, יהיו לך אתגרים קשים יותר‭."‬ "ומה הסיכויים שלי‭"?‬ שאלתי את השאלה הכה מתבקשת, לא בטוח שאני רוצה לשמוע את התשובה.

‭50־40"‬ אחוז, אבל לא החלמה. רמיסיה. נסיגה. כאן לא מדברים על החלמה. תהיה נקי ממחלה חמש שנים ואז נדבר". ‬ואני חושב לעצמי: "על מה יש עוד לדבר‭"?‬ לפי מה שהם אומרים, נגמרו לי החיים.

את הדמעות אי־אפשר היה לעצור כל הימים הקרובים. אם הסיכויים שלי לחיות כל כך נמוכים, באמת שווה לעבור את כל השיט הזה? עדיף לי לברוח. למות רחוק. למה האנשים הכי יקרים לי צריכים את הסבל הזה מול העיניים? חבריי הקרובים, אחי וינאי מתאספים סביבי. איש לא ממש יודע מה להגיד. גם אני לא. בזווית העין אני רואה את ינאי מעדכן בטלפון את בני המשפחה שאינם נוכחים. את זעקת השבר של אמא שלי יכולתי לשמוע למרות שינאי היה רחוק עשרות מטרים ממני. ינאי משדר שליטה, אבל מבטו משדר הלם.

צילום: אייל נבו

והנה עוד ציון דרך בחיים שלנו. תמיד נדע את התשובה לשאלה: "איפה היית כשאמרו לנו שזה סרטן‭"?‬

שעה אחרי, כבר שכבתי במחלקה ההמטולוגית באיכילוב. הכאבים מפלחים את הגוף, מחשבות על מוות מטריפות את המוח, והנפש לא עומדת בזה. צריך לשאוב מח עצם לפני שמזהמים אותו, וצריך גם לדאוג לפוריות. לך תן זרע, אחרי שבועות של כאבים איומים, חרדה בלתי־פוסקת ובשורה על מותך הקרב. לשמחתי יכולתי לוותר על התענוג היות ואני כבר שמור היטב — בציר ‭.2012‬ איזה מזל שהלכנו על פונדקאות. חוסר האונים מכניס אותי למצב נפשי קשה. אני רועד מכל הליך. בלית־ברירה מטשטשים אותי, גם כדי שלא ארגיש את כאבי שאיבת מח העצם, אבל בעיקר כדי להרגיע אותי מהבכי. על צינור האינפוזיה יש פתקית קטנה ורודה (כן, ורודה‭(!‬ וחמודה. "כימותרפיה‭,"‬ כתוב עליה. כל כך פסטורלי. וכל כך מדכא.

‭,8.4.16‬ רגע אחרי

הבשורה התרסקות

אף פעם לא ראיתי את ינאי בוכה. כמעט 13 שנה שאנו יחד, אבל עכשיו הוא בוכה בקול שמעולם לא שמעתי. רגשות אשמה מציפים אותי. מה הפלתי על החיים שלו? אני מפוצץ במורפיום, אבל את הכאב עליו שום סם לא יוכל לשכך.

אני נזכר בניסיון האחרון שלנו להרחיב את המשפחה. בתאומים שנפלו לנו באמצע חודש שישי, ממש לפני שנה. אם היינו עכשיו עם שלושה ילדים, מה ינאי היה עושה? אומרים שכל דבר קורה מסיבה מסוימת. האם היקום עצר את החלום המשפחתי שלנו, כי תכנן עבורנו מבחן קשה בהרבה?

אנחנו מחזיקים ידיים חזק־חזק. כמעט מוחצים זה את כף ידו של זה. נראה לי שככה אוחזים ידיים כשנמצאים במטוס בנחיתת חירום. החיים שלנו בהתרסקות, באמא של נחיתות החירום. עכשיו כל שנותר לראות הוא אם ננחת על המים, כמו המטוס ההוא על נהר ההדסון, ונצליח לצוף ולשחות לחוף מבטחים - או שנהיה כמו המטוסים שנעלמים אי־שם במצולות, לנצח.

הייתי רוצה לחבק אותו, אבל הגוף שלי פשוט לא יכול. הייתי רוצה לנחם אותו, אבל אין לי אפילו מחשבה מנחמת אחת בראש. חצי חיים נלחמנו כדי לייצר חיים זוגיים נגד כל הסיכויים. חצי עולם נסענו כדי להפוך להיות הורים. חצי מהזמן קרענו את התחת כדי לבנות בית, ועכשיו, אחרי שהצלחנו בכל, אני עומד להשאיר אותו אלמן. ורוי שלנו, רק בן שלוש וחודשיים, יהיה יתום. איזה חוסר צדק.

הדמעות זולגות. מעיניו. מעיניי. אף מילה לא נאמרת. עדיף שלא. להגיד משהו בקול רם זה להרוס כל תקווה.

עיתוני סוף השבוע מלאים בתקוות גדולות ובכותרות קורעות לב. "אני מאמין שאנצח‭,"‬ אני קורא ובוכה, כבר לא יודע אם להאמין לעצמי. מלא פחד ורחמים עצמיים, אני שוקע אל הטיפול הכימותרפי הראשון שלי. אחי אייל אומר שצריך לנהל את המלחמה הזאת כמו מבצע צבאי, והוא וינאי מקימים חמ"ל במטרה להפוך כל אבן. חברינו מצורפים לקבוצת ווטסאפ, "צבא האוהבים של ינאי‭."‬ מהרגע הזה יישנו לצידי, יאכילו אותי וישמרו עליי כאילו הייתי שוב ילד.

‭,10.4.16‬ בתוך הכימו

המלאכית בלבן

הבוקר הזה שובר את כל השיאים. לא יכול לשכב. לא יכול לשבת. לא יכול לעמוד. לא יכול לסבול את הכאב הזה יותר. לא יכול להפסיק להקיא. לא מסוגל להתרומם מהאסלה. טעם של הקישון בחלל הפה. איך אנשים עוברים את הדבר הזה?

מוותר על הניסיונות לקום. זוחל על הרצפה לכיוון המיטה. אף תרופת הרגעה לא עוזרת. "די! די! אני לא יכול יותר‭,"‬ אני צועק. רוצה למות. אלוהים, קח אותי עכשיו.

פתאום איזבל נכנסת, כרגיל לבושה בלבן. ידה האחת על הגב שלי, השנייה על הבטן. חום מציף אותי. הכאב אט־אט דוהה. היא מצליחה להרים אותי מהרצפה אל המיטה. "תכעס‭,"‬ היא אומרת, "מותר לך. הכאב הזה קשה. תכעס. אבל תילחם. אל תוותר‭."‬

מה שלא עשו התרופות, עשה בכמה דקות מגע אנרגטי. לרופאים הקונבנציונלים יש פרוטוקולים. סטטיסטיקות. אבל התרופות לבד לא מנצחות אף מחלה. זו הנפש שלכם שחייבת לשתף פעולה.

המלאכית בלבן היא "ניצולת סרטן‭,"‬ שהפכה את הניסיון שלה לשליחות. מאותו רגע היא הופכת לדמות מפתח בשינוי התודעתי שלי. אחרי שנים שבהן סחבתי הרבה אנשים על כתפיי, אני מבין בעזרתה שעכשיו זה הזמן שלי לקבל בחזרה. גם פסיכולוגית המחלקה ועובדת סוציאלית מנסות לעזור לי להשתלט על הדיכאון. לצערן ולצערי אין מספיק תקנים, והן נאלצות לרוץ מחדר לחדר בניסיון נואש לטפל בכולם. לצערן ולצערי, מעטים האנשים במשרד הבריאות שמבינים שריפוי הגוף אפשרי רק אם במקביל דואגים גם לנפש. עד אז מתנדבים משלימים את המשימה. בעלי ניסיון, שרק הם באמת יכולים להבין מה עובר עליך. אנשים כמו גיא, שניצל כבר משלושה סיבובי סרטן ובא לתמוך במי שרק רוצה, הפכו להכי חשובים בתקופת הכימו שלי.

סבב הכימו נגמר, אבל התחושה המגעילה עדיין כאן. אין כוח להרים את הראש. להזיז את הגוף. לאט־לאט אתה מגלה שהסרטן לא בא לבד. יחד איתו מגיעות תופעות הלוואי מהתרופות, ואיתן כדורים למניעת בעיות אופציונליות. אחד כדי להגן על הקיבה, אחר כדי להציל את הכליות. שני סוגי טיפות עיניים כי הכימו עלול לפגוע ברשתית, ושני סוגים של שטיפות פה נגד פצעים וזיהומים. וכך מאדם בריא שבקושי נוטל אקמול, אני בולע כעשרה כדורים ביום.

ההחלטה לחשוף את דבר מחלתי הייתה בלתי־נמנעת כיוון שהיינו ערב מופע האיחוד. לא באמת הייתה לי ברירה, אבל ידעתי שזו ההחלטה הנכונה. שמעתי כל כך הרבה סיפורים על השחקנית האהובה שהייתה מגיעה לקבל טיפולים בלילות כדי שלא ידעו על מחלתה, או על המאבקים לשדר "עסקים כרגיל" אצל מפורסם אחר כשכבר אי־אפשר היה. התמודדות עם המחלה דורשת אנרגיות, וההסתרה שואבת אותן. כולם לא רוצים שירחמו עליהם, אבל האם לא חשוב יותר לקבל עזרה גם במחיר כמה מבטים נוגים?

באותם ימים קיבלנו מכל עבר הצעות לעזרה, ויכולנו לקבל אותן רק כי אנשים ידעו. לעיתים מאנשים נפלאים ולעיתים מגופים גדולים, כמו קופת החולים שלי ואפילו חברת הביטוח, שבניגוד לציפיות עזרו לנו מהרגע הראשון. כמויות האהבה והחיבוק החם שקיבלתי, קיבלנו, החזיקו אותנו מעל המים.

ופתאום, ארבעה ימים אחרי הכימו, אני קם ללא כאב, ואפילו ללא בחילה. לרופאה אני מודיע שאני מוכן ללכת הביתה. עוד יומיים פסח, ואז יום הולדתי ‭.40־ה‬ אין סיכוי שאני חוגג בבית החולים.

"נכין את מסמכי השחרור‭,"‬ מסכימים הרופאים. בינתיים מגיע שוקי ההילר ומטפל בי. בסוף הטיפול הוא יגיד לנו שהוא לא רואה סרטן. שלדעתו, הרופאים טועים. קשה לעשות משהו עם המידע הזה.

"רק תהיה עם מסכה, אל תתחבק ותתנשק עם אנשים, ואם עולה החום מיד תגיע בחזרה‭,"‬ משלח אותי צוות המחלקה לדרכי. בדרך אל הרכב כאב מזדנב אל ברך ימין. "טוב, זה טיפול ראשון, סביר שעוד יכאב פה ושם‭,"‬ אני חושב. ינאי שואל לפשר הצליעה הקלה, אבל אנו ממשיכים בדרכנו, "כי בכל זאת שכבתי עכשיו יותר מחודש‭."‬

הדרך הביתה נראית יפה מתמיד. למרות שראיתי אותה אינספור פעמים מאז היותי נער שבורח מהקריות לגלות את עצמו בעיר הגדולה — משהו בנוף השדות של רשפון וגעש, שמחליף את רצף הבטון מתל־אביב בואכה הרצליה, ריגש אותי יותר מאי־פעם. אלו הדברים הקטנים שאנחנו שוכחים להעריך בכל יום של שגרה, ואני רק רוצה בחזרה את השגרה. את הפקקים. את התור בסופר ואת חיפושי החנייה. כמה חבל שרק כשענן המוות מרחף מעל ראשך אפשר להבין מה באמת חשוב בחיים. "מסקנות מלאות אני אתן לכם בעוד שנה‭,"‬ אני מודיע לחברים, אבל השינוי, מבלי שבאמת אבין אותו, כבר מתחיל להתחולל לו מבפנים. זו הפעם הראשונה שלי בבית זה חמישה שבועות, אבל זה לא אותו הבית. כילד אייטיז קלאסי, המחשבה הראשונה היא על הסצנה מ"אי־טי‭,"‬ כשהעולם מגלה את החייזר המתוק, ונאס"א, הסי־איי־איי ושאר הכוחות המיוחדים עוטפים את הבית בניילונים ומייצרים חלל סטרילי. כך גם אצלנו. כל מי שנכנס עובר חיטוי מיידי ומקבל כפפות, ניילונים, מה שאפשר. צריך רישיון לנשום פה. אמא של ינאי, שלא חיה בארץ, מחליטה להישאר בישראל והופכת למנהלת המזון והמשקאות שלי. תודה לאל, מדובר בבשלנית הכי טובה שאני מכיר.

ההורים שלי מגיעים כל הזמן, עוזרים עם רוי, עוזרים בכל, במה לא. מי היה מאמין שבגיל 40 אמא שלי תפשוט ממני את הבגדים ותלביש אותי לפני ואחרי המקלחת. הם משדרים חוזק, אבל אני רואה בעיניים שלהם את הפחד הנורא, להיות הורים שהסדר בחייהם התהפך, ויש מצב שהם יקברו את הבן שלהם. למחרת אקום עם כאבים בעוצמה שמזכירה את אלו שבגללם התאשפזתי. המחשבה ש"זה בטח לוקח כמה טיפולים עד שזה משפיע לגמרי‭,"‬ וחוסר ההבנה כי משמעות הדבר היא שהכימו לא צלח, גורמים לנו להעביר את אותו יום בהכנעה בבית.

‭,25.4.16‬ היום יום הולדת

משבר גיל 40

שנים אני במרמרת יום הולדת, וגיל 40 הלחיץ אותי במיוחד. גיל כל כך מוגזם! זה מחייב משבר. אבל כמה שחיפשתי, לא מצאתי. רוי הוא התגשמות כל חלומות ההורות. החיים עם ינאי רק נעשים טובים יותר. וגם בצד המקצועי שנינו במגמת עלייה.

כמובן כל תיאוריית האין־משבר שלי קרסה עם האשפוז הראשון. הרי כיאה לגברים בגילי, יכולתי לקנות מכונית מרוץ או יאכטה, אולי אפילו לבגוד בבעלי עם המזכירה, או להתחרפן בהודו — אבל לא! אני חייב להיות מיוחד, אז הגוף שלי הביא לי וואחד משבר. בגידה! אפילו ארדואן לא היה יוצא מזה.

התוכנית המקורית הייתה לחגוג על חוף במזרח הרחוק. בטן־גב, רוי, ינאי ואני. בלי פסטיבלים. מקסימום כשנחזור, נצא לארוחה עם כמה חברים. והנה בוקר היום הולדת הגיע. מול המיטה היה תלוי שלט שהדפיסה אחות מתוקה: "הפי בירסדיי אמיר‭."‬ איזה בירסדיי? חרא דיי‭!!‬

באדיבות ערב טוב עם גיא פינס

יוני, גיסי, הגיע עם פנקייק בננה. חברתי יעל, שמספר הפעמים שהיא ישנה במחלקה גרם לכולם לחשוב שהיא אחותי, שלפה את האייפון, אבל לא הצלחתי לחייך, בקושי לטעום. אם רק הייתי יודע שכמה ימים אחר כך יטילו עליי עוצר תזונה, הייתי דוחף את הפנקייק הזה, גם אם זה היה הדבר האחרון שהייתי עושה.

וזה עוד היה החלק הטוב של היום. בהתייעצות של כל מומחי הסרטן הרלוונטים משלושה בתי חולים בקבוצת ווטסאפ שינאי פתח, מחליטים על פרוטוקול חדש: שמונה ימי טיפול רצופים. ביום הראשון תרופה ביולוגית, אחר כך חמישה ימי כימו, ואחרי חצי יום מנוחה עוד תרופה ביולוגית מונחית מטרה.

"זה טיפול אגרסיבי, הוורידים שלך לא יעמדו בזה, יש לך תור לפיק־ליין‭,"‬ אומרים לי. מכל הימים בשנה, דווקא היום צריך להחדיר לי צנתר מרכזי לווריד?

איכשהו חצי הורדמתי, ושלוש שעות אחר כך התעוררתי עם שני ברזים היוצאים מחור ביד ומחוברים בצינור ישירות אל עורק הלב. תאריך יום הולדתי היה כתוב על התחבושת הטרייה. יופי של מתנת יום הולדת.

מאי ‭,2016‬ עדיין מאושפז

הוראות הפעלה

חולים,

כחולה סרטן אתה סופג. סופג כאבים, סופג טיפולים, סופג תופעות לוואי ומיני זיהומים. כל אלה נסבלים, מתברר. הבעיה היא עם האנשים. מי שסביבך רוצה לעזור, אבל לא ממש יודע איך. ניצולי הסרטן מלמדים אותי שהעולם נחלק מעכשיו לכמה סוגי אנשים. אלו "שלא רוצים להפריע‭,"‬ קבוצת ה"סמס פעם בשבועיים להשקטת המצפון‭,"‬ אלו שהופכים "סופר־יעילים‭,"‬ ו"המומחים לסרטן" עם "המכר שהיה לו בדיוק את אותו הדבר‭."‬ הם יבואו ויספרו ש"כורכומין נלחם רק בתאים הרעים" ו"חלב נאקות הוא האנטיביוטיקה של המאה ‭."21־ה‬ אתה מעניק לכולם חנינה הומניטרית מיידית. הרי אף אחד לא מגיע לחיים מצויד במדריך "החיים לצד חולה סרטן‭."‬ כולם רוצים להגיד את הדבר הנכון. אבל מהו הדבר הנכון? יש כזה בכלל? לדוגמה, צירוף המילים "קטן עליך‭."‬ אחד מתוך שלושה אנשים יאמר את זה. שטות גדולה. ככל שמנסים לגמד אותו, את הסרטן הקטן, מגמדים בעצם את החולה. אתה הרי מרגיש שהוא מכריע אותך, אז מה זה אומר עליך שאתה נכנע לכישופיו? עדיף להגיד, "אין לי באמת מושג עד כמה גדולים כאביך, ואני כאן, תגיד לי מה לעשות כדי לעזור לך לעבור את זה‭."‬ לא צריך לייפות את המציאות, בגיל 40 אדם כבר לא משקר לעצמו.

עוד ביטוי עידוד נפוץ היה "אתה נראה ממש טוב‭."‬ כן, יחסית למי שנמחץ על ידי קדימה של רכבת. ותרו על זה. סרטן אינו פוגע ביכולת השיפוט בעודך מביט במראה.

תחת הכותרת "משפטי מחץ למחזמר" אני אוגר באייפון הרבה רגעים קומיים. "אני מתה עליך‭,"‬ מתפרצת חברה, ואני מזכיר לה שמי שמת פה זה אני, אז שלא תגנוב את הפוקוס. "יום יבוא ועוד נמות מצחוק מהסיפור הזה‭,"‬ נכשלת לשונו של חבר אחר. "מקווה שרק מצחוק‭,"‬ אני עונה.

צ'אצ'ה, ידידת המשפחה, מטפלת אלטרנטיבית, מתקשרת אל ינאי. היא ביקרה אותי עוד כשהייתי במחלקת עור, ובמהלך הטיפול הניחה לאורך גופי מגנטים המייצרים כנראה אנרגיות שברורות רק לה ומלמלה בספרדית. מבפנים נקרעתי מצחוק, אבל מה שלא הורג אותך מחשל אותך, ובכלל, זה בטח לא יזיק, אז שתקתי. באותו ביקור היא אמרה לינאי שלדעתה מדובר בזיהום. עכשיו היא חוזרת על דבריה. "זה לא נראה לי סרטן‭,"‬ היא מתעקשת. היא לא הראשונה, וגם לא האחרונה. מגדת עתידות מיפו תהיה השלישית שתתנגד לאבחנת הרופאים.

בהתייעצות עם מנהלי המחלקות ההמטולוגיות בתל־השומר ובהדסה, ינאי שואל אם לא כדאי לקבל חוות דעת נוספת על ממצאי הפתולוגיה. שניהם אומרים שהפרופסור שחתום על האבחון, יחד עם שני הפתולוגים הראשיים של בית החולים, הוא האורים והתומים בתחום הלימפומה בארץ. על כן הם ממליצים לשלוח את הפתולוגיה.

למזלנו, הספק לגבי תת־הסוג הסרטני שלי היה מנת חלקם גם של הרופאים באיכילוב, והם נעתרים אחרי היסוס. בניגוד לרצונו של ינאי, הם מתעקשים לשלוח את החומרים בעצמם, בצירוף פנייה מהרופאה האחראית שלי, "כנהוג במקרים כאלה‭."‬

עוד יום ועוד יום. מצבי משתפר מעט, ושוב אני מבקש להשתחרר. להקיא אני יכול גם בבית. אני מחליט לקבל החלטות בעצמי. אז הנה החלטתי: חוזרים הביתה.

יוני ‭,2016‬ בקומה הגרעינית

חדשות טובות

למוד ניסיון הגעתי בפעם השנייה ל"קומה הגרעינית" באיכילוב. שוב תור של אנשים, שמביטים זה בזה, ואפילו קצת מרחמים זה על זה. כולנו באותה סירה, לנו מותר. בניגוד לביקורי הקודם כאן, הפעם אני מצויד בטכניקת הדמיון המודרך. כשהמיטה נעה קדימה ואחורה בתוך המנהרה השחורה עם הנורות האדומות, אני עובר במחשבותיי אזור־אזור בגופי, מדמיין שהכל נקי, ללא מחלות, ללא זיהומים.

שלושה חודשים אחרי הפעם הראשונה, אנחנו מחכים הפעם לבשורה טובה. הרי הכאבים פחתו משמעותית, כמה ימים טובים עברו עליי. אנחנו מתפללים.

למחרת מגיעות תוצאות הבדיקה. כל כך מהר? הרי בפעם שעברה זה לקח חמישה ימים. על בשרי אני לומד שבשורות טובות מגיעות מהר.

אני מחפש מילים מוכרות בין המונחים הרפואיים, והנה בשורה התחתונה, שחור על גבי פאקינג לבן, כתוב שאין לי כלום. כלום! אין סימן ולו קטן המעיד על מחלה פעילה.

"זו התוצאה הכי טובה שאפשר לבקש‭,"‬ תזרח מאושר מנהלת המחלקה. "ניתן לך סבב רביעי של כימו שיחסל סופית כל אופציה למחלה, ואז נלך להשתלת מח עצם‭."‬

אופטימיות אמיתית באוויר. סבב הכימו הרביעי עובר חלק. אפס כאבים. אפס תופעות לוואי. המציאות מיישרת קו עם התוצאות. כמו בסבב השלישי, גם הפעם אני מקבל חדר במחלקה השנייה, שרק עכשיו בונים. "זו המחלקה הקלה, תשמח שאתה בצד הזה‭,"‬ אומרת לי האחות. מהר מאוד החדר הופך להיות מעין לאונג' של מסיבות. אף אחד כבר לא חושב שאני עומד למות בקרוב.

‭,13.6.16‬ אחרי הכימו האחרון

שמעתם? אני מת

שש בבוקר. בדיקה שגרתית. דופק, תקין. לחץ דם סביל. חום, אין. "איך אתה מרגיש הבוקר‭"?‬ שואלת האחות.

"ממש טוב, אמנם עבר רק יום מאז הכימו, אבל נראה לי שאלך היום הביתה‭,"‬ אני עונה וחוזר לנמנם. מכיוון הנייד נשמעים זמזומי רטט. מי מחפש אותי בשש בבוקר? עוד רטט מגיע. אני מביט בצג. קרן, חברה שלי מגיל ‭,13‬ מחפשת אותי. טוב, היא עובדת ברדיו, קמים שם מוקדם. אכין קפה ואחזור אליה, אני מסמס לה "מיד איתך‭."‬

"לפחות אתה בחיים‭,"‬ היא חוזרת אליי במהירות האור. התשובה הזאת נראית לי המשך ישיר לציניות ששולטת בשיחותינו עוד מהתיכון. יעברו עוד ‭20־כ‬ דקות עד שאתפנה לנייד. על הצג עשר שיחות שלא נענו, רובן ממספרים שאיני מזהה. "משהו קרה‭,"‬ אני חושב וחוזר לקרן. מעבר לקו נשמע בכי היסטרי. אני מתאמץ להבין מה היא אומרת. "מי הודיע שאני מת‭"?‬ "קיבלנו בקבוצת ווטסאפ של החדשות‭,"‬ היא מתייפחת. והנה אני קורא בעצמי את הידיעה על מותי.

בן אדם, אתה מת!

אני מעלה פוסט עם השיר שמתרוצץ לי בראש כבר שעתיים, ‭."I'm Still Standing Yeah Yeah Yeah"‬ שעתיים של שיחות טלפון נרגשות, ולחדר פורצים אנשי ההשתלות בבית החולים. יש להם בשורה משמחת עבורי.

ביום אחד מספידים אותי, ומקימים אותי לתחייה: יש תורם מוח עצם, חייל יקר בן ‭100 ,19‬ אחוז התאמה גנטית. הכי טוב שאפשר לבקש. ידעתי שמצפים לי בין 20 ‭50־ל‬ ימי בידוד אחרי ההשתלה, אתגר נפשי מטורף. החלטתי שאצלם הכל לסרט. יומיים אחרי "יום מותי" שוחררתי לביתי עד להשתלה, וכאן בעצם השתנתה העלילה של חיי.

רבים מהמומחים שאיתם התייעצו אייל וינאי הציעו שאת ההשתלה אעבור בבית החולים תל־השומר. סירבתי לעזוב את איכילוב. האמנתי ברופאות שלי, הצוות טיפל בי באהבה, אבל לא היה לי סיכוי מול שני השוורים המנהלים את חיי. וטוב שכך. התעקשתי לבשר זאת בעצמי לצוות של איכילוב. ‭21־ב‬ ביוני בישרנו לרופאות על המעבר. "תעשה מה שמרגיש לך שהכי טוב לבריאות שלך‭,"‬ הן אמרו.

בכל יום שישי, שוקי ההילר בא אליי הביתה, לאזן אותי. בי הוא טיפל כמעט ללא מילים, אבל השיחות שלו עם ינאי עברו לבסיס יומי. שוקי לא רגוע. ההשתלה מטרידה אותו. הוא מתעקש שאין לי סרטן. הוא המנוע של ינאי, וינאי לא עוצר.

‭,26.6.16‬ מחלקת אשפוז יום

טוויסט בעלילה

כשטפטוף האינפוזיה מסתיים, אנחנו נקראים לשיחה עם שתי הרופאות שלי. מתברר שאחרי חודשיים של המתנה, יש חדשות בקשר לבדיקה ההיא. "אני מתארת לעצמי מה עובר לך בראש‭,"‬ אומרת אחת מהן, אבל בשלב הזה של השיחה, שבה, אני זוכר, היו הרבה גמגומים, אני עוד מנסה להבין אם מה ששמעתי זה אכן מה ששמעתי.

ובאותו רגע אני גם מתאר לעצמי את במאית הסרט מתעלפת מעבר לקיר בעודה שומעת את הטוויסט שנכנס כרגע לעלילה שלה. זה הרי לא הגיוני. איך יכול להיות שכבר חודשים אני מקבל כימותרפיה, ופתאום מומחית־העל הבינלאומית טוענת שאין לי סרטן?

מהרגע הזה אין שינה. אין מנוחה. אני בסרט מתח. סרט־בתוך־הסרט. סרט אימה. סרט מדע בדיוני.

כל זה קורה כעשרה ימים לפני שצריך להתחיל בהכנות להשתלה. התורם כבר עובר בדיקות. החדר לבידוד מוזמן. בדרך־לא־דרך אנחנו ממהרים לקחת מאיכילוב את כל מה שנותר מהבלוטה שלי, בתקווה שזה אכן הכל, ומגיעים למחרת לתל־השומר.

הפתולוגיה נשלחת לבדיקה מקיפה בתקווה לתוצאות חד־משמעיות. במקביל אנחנו מקבלים לידינו את תדפיסי המייל ‭.NIH־מ‬ מתברר שהוא נכתב תשעה ימים לפני שסופר לנו עליו, פרק זמן קריטי במושגים של השתלת מח עצם. אנו מבינים שחייבים לעצור את ההשתלה עד שתהיה תשובה.

אם בארה"ב קבעו שאין עדויות ללימפומה, אך לא קבעו מה כן יש לי — כנראה בשל הטעויות הטכניות בפתולוגיה שלי — בתל־השומר נותנים למחלה שלי שם: "קיקוצ'י‭."‬ הפתולוגית עובדת על הבדיקה ימים שלמים. בוחנת. מתייעצת. בדוח שלה אין סרטן.

בימים הבאים יעניק לנו הרופא שלי הסברים רבים על המחלה הנדירה, שהתגלתה ביפן ושיוצרת דלקת בקשרי הלימפה. מחלה קשה מאוד, אך היא עוברת מעצמה, ללא טיפול, רק עם מנוחה ומשככי כאבים. בטח שלא כימותרפיה. "סעו לניו־יורק, לסלואן קטרינג ממוריאל הוספיטל‭,"‬ ממליץ הרופא. "זה מרכז סרטן מעולה. סעו בעצמכם, תדאגו שהם יבדקו הכל‭."‬

המשימה נראית בלתי־אפשרית.

זהר, חסידת אומות סרטן, ששכלה את בתה ומאז עוזרת לאחרים, משרטטת עבורנו תוכנית פעולה. חברת הביטוח שלנו שוב מפליאה בעזרה ונותנת לנו תקציב. למחרת, בצהרי היום, כבר יש לנו כרטיסי טיסה והזמנות לחדר במלון.

אני מבין עד כמה ינאי הוא המתנה הגדולה של חיי, יותר ממה שחשבתי אפילו, אם זה בכלל אפשרי, כשמתגלה לי כי מהיום הראשון לסיוט הוא הקליט כל שיחה עם כל רופא שאי־פעם פגש אותי. בהתחלה ינאי הקליט כדי להבין בכלל מה אומרים לנו. שנוכל להקשיב שוב לשיחות עתירות המונחים הרפואיים שלא הכרנו. אחר כך הוא הקליט מתוך אינרציה. ועכשיו, כשאנחנו מצלמים סרט, מיקרופונים מחוברים אלינו ודולקים בכל עת. גם כשסוגרים בפני המצלמות את דלת החדר.

אני מתחיל להאמין שהתפילות עזרו. ויש מצב שאנחנו עומדים בפני נס של ממש. דקה לפני העלייה למטוס, אדבר אל המצלמה שמתלווה אלינו ואשאל, "האם אתם מאמינים בניסים‭"?‬ ואני? מאמין בניסים?

‭8.7.16‬־‭,25.7‬ ניו־יורק
אמריקן סטייל

מדוכא־חיסונית ומאותגר־חיידקית, זכיתי לטיסה במחלקת עסקים, עם מסכה על הפרצוף, כי תכלס אפשר לחטוף הרבה דברים במטוסים סגורים. קירח מכף רגל ועד ראש, בלי גבות, מנופח מסטרואידים, כמעט 90 קילו, שיא המשקל שלי אי־פעם. שבת. רק ביום שני יהיה עם מי לדבר. אנחנו מתוחים: יקבלו אותנו בלי הפניה מסודרת? גוד דאמט! הלב שלי דופק. בתשע בבוקר, יום שני, אנחנו מתייצבים בפתח בית החולים. "תיכנס ברגל ימין‭,"‬ מזכיר לי ינאי. אבל באמריקה כמו באמריקה, כאן הכל לפי הספר. למרות שכל יום הוא קריטי, הם לא יוכלו לבצע כלום עד שנירשם במחלקה הבינלאומית של בית החולים. כמה חבל שבארה"ב לפעמים המרחק בין שני בניינים של אותו בית החולים נמתח על חצי עיר. אנחנו עוזבים את הפתולוגיה עם הישג קטן. אנשים טובים מהארץ הפעילו קשרים והגיעו למומחה הפתולוגיה, ד"ר דוגאן, בבקשה שיבצע בדיקה יסודית לחומר שהבאנו עימנו. אליו רצינו להגיע. עכשיו הוא יודע על קיומנו ובעיקר על בואנו.

זה אומר כעשרה ימים במתח עצום, אבל היי, הבדיקה יצאה לדרך. כל מה שנותר זה לחכות.

שבעה ימי עבודה, כמו שהבטיחו, ויש תוצאות. ושוב, אין ספק שלא מדובר בסרטן. האבחנה גורסת שזה "מוסט לייקלי קיקוצ'י‭,"‬ אבל אי־אפשר לשלול לגמרי מחלות זיהומיות נוספות, ככל הנראה בגלל בעיות טכניות בלקיחת הביופסיה הראשונית. ועדיין, זהו שחר של יום חדש. ‭,22.7‬ יום ההולדת השני שלי.

‭,26.7.16‬ החזרה לארץ
דמעות של אושר

בנמל התעופה סרט טורקי עם טאץ' רומני. אני מסביר לרוי שאלו דמעות של אושר. "בוא אנגב לך אותן‭,"‬ אומר לי השלמה ארצי הקטן. מעכשיו אבא בריא. ואין בתי חולים. ואין תחבושות על היד. ואפשר לחבק. לחבק באמת.

לכל אורך הדרך, רוי היה פשוט גיבור. בהפוגות מהכימו בבית הוא היה מגיע וישר נכנס להתקלח, "כדי להוריד את החיידקים שיש בגן‭."‬ הוא ליטף אותי כשראה אותי חלש, שם מסכה "כמו אבא‭,"‬ ושמר על שקט כשנרדמתי. לפעמים בכה, ואז הבנתי כמה הוא פצוע בעצמו, והתחלתי להסתגר בחדר בימים שהיה עדיף שלא יראה אותי. שלא יכאב לו.

ולמרות שהיה ילד טוב במיוחד, היו רגעים שביקש שאחזור הביתה, ונאלצתי לסרב בכאב. לא יכולתי להיות ביום הולדת שלו בגן. לא במסיבת פורים. לא בפסח.

ליום שבו רוי יתחיל לשאול שאלות הכנתי סרטונים, שמרתי תמונות, ובעיקר שמרתי על קשר עם תורמת הביצית שלו. למענו. כי ברור לי שיבוא היום והוא ירצה לדעת. אולי ירצה לפגוש. עכשיו גם המילים האלה הן עדות עבורו, ליום שיבוא ואולי הוא יצטרך חיזוק לכמה אנחנו אוהבים אותו וכמה רצינו שיהיה לנו אותו. אז אם אתה קורא את השורות האלה מתישהו, תדע, שלעולם לא הייתה לנו אהבה כמוך בחיינו. ואתה המנוע שלנו, בכל יום, בכל דקה. עוד הרבה ימים לפני שבכלל נולדת.

חצי השנה הזאת אולי הרחיקה אותנו מהרעיון לעשות לך אח או אחות, אבל היא חיזקה אצלי את הידיעה שלהיות אבא זה התפקיד הכי חשוב בחיי. הדבר שאני עושה הכי טוב. אבא של רוי. והבעל של ינאי.

ינאי הוא איירון־מן. רגיש וחזק, טהור וטוב. לא סתם הרופאות באיכילוב לא יכלו להסתיר מפניו את התוצאות שביקש. אני זוכר היטב אחת מהן אומרת, "אני לא יכולה יותר לשקר‭."‬ אי־אפשר לעמוד בפניו. האינטואיציה שלו הובילה אותנו. באש ובמים. באושר ובעוני. בבריאות ובחולי. בכל הפחדים כולם נלחמנו יחד. דמיינו את שנינו על ספסל ברחבה שבתחתית מגדלי האשפוז באיכילוב. ביוטיוב ריטה שרה לנו: "אל תפחד, הנח את ראשך לידי‭,"‬ ואני מרגיש ויודע, שראשי יכול להישען בבטחה על כתפו. בעיניים עצומות. אני אוהב אותו כמו שלא אהבתי מעולם את עצמי.

אני יודע בוודאות שאחרי מה שעברתי — אני לא אותו בן אדם. אולי עוד צפויים לי ימים קשים, לילות ללא שינה. אולי כאבים, אולי פחדים, אולי המאבק המשפטי הצפוי יהיה מכוער ומעציב. אבל כל זה לא משנה. אחרי מה שעברתי, כל יום הוא נס. כלום לא חשוב פרט לבריאות, לאהבה שבה זכיתי, למשפחה ולחברים שלי, לחיבוק מכם. כל השאר פתיר. והעיקר שאני חי.

ספטמבר ‭,2016‬ חשבון נפש
תודה

יש אלפי אנשים שאני רוצה להודות להם — לא אוכל, לצערי, לפרט כאן את שמות כולם — תודה על כך שעזרתם לנו להתמודד ולנצח מבלי ליפול לתהום. תודה לכל המרפאים והמטפלים וכל עובדי בתי החולים, ולכל המטפלים והמשקמים הנוכחיים. תודה לכל מי שהתגייס למעננו בארץ ובחו"ל. לכל אנשי האנרגיות ולכל המתפללים, דתיים ורוחניים, לגופים הגדולים ולאזרחים הקטנים, המייעצים והמממנים, מפרישי החלות, מדליקי הנרות, חברינו ומכרינו הרחוקים והקרובים, מהעבודה, מהחיים. ובעיקר תודה גדולה לחברי "צבא האוהבים‭,"‬ ולמשפחות האהובות שלנו — הגב שבזכותו אפשר לצלוח רגעים כאלה בחיים.

ולכם, ינאי ורוי, החמצן שלי, המזל שבגורל שלי. תודה שיש לי אתכם. תודה שבחרתם בי.

ותודה אחת הכי מיוחדת — לך, החייל בן ‭19־ה‬ שהסכמת לבוא ולהציל את חיי, ולתרום מח עצם, מבלי לדעת דבר, מבלי לקבל על כך תמורה. אולי מכיוון שכבר התחלת את התהליך והוא בוטל בפתאומיות, אתה כבר יודע שהיית אמור להיות התורם שלי? אשמח לפגוש אותך ולחבק אותך. כך או כך, אתה נמצא במחשבותינו ובתפילותינו יום־יום. היית מוכן לעשות דבר גדול, ולעולם לא נפסיק להיות אסירי תודה לך על כך. תחיו כאילו אין מחר. •