שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 25.07.2017
    סיפורה של שפרה
    העול המטורף כאחות בכורה במשפחה חרדית, הימים הקשים כשהוריה התפוגגו והיא נשארה המבוגר האחראי בלי חשמל ומים, הזיכרונות מהג'יפ של מג"ב והתרומה שלה ל'ארץ נהדרת', הבייבי של בעלה. תשע שנים אחרי הזכייה ב'אח הגדול' שפרה קורנפלד חזרה סוף–סוף לטלוויזיה ב'מועדון תרבות', אבל מביטה בדאגה לעבר נתב"ג
    נבו זיו | צילום: גבריאל בהרליה

    לפני למעלה מעשר שנים ישבה הדיילת שפרה קורנפלד עם שתי חברות דיילות בהונג־קונג ושתתה קוקטייל עם מטרייה. "דיברנו על איך היינו רוצות להיות במעגל של האנשים שמשפיעים תרבותית. שזה החלום". שנתיים אחרי, אחת הדיילות התקשרה אליה עם הצעה - חבר טוב שלה ליהק לתוכנית חדשה בשם 'האח הגדול'. "היא אמרה, 'זה מאד דומה ל'הישרדות', בלי הביקיני. את הולכת לתוכנית ואחר כך הכל פתוח בפניך - גלריות, מה שתרצי'. לא באמת הבנו מה זה אומר".

     

    מה רצית?

     

    "רציתי קיצור דרך ללב הישראליות. גדלתי במשפחה הכי לא קשורה ומקושרת לכלום, הורים מהגרים שלא מבינים איך עובד שום דבר כאן, לעומת המשפחות של חברות שלי, שיודעות איך לעשות את זה נכון. אנחנו תמיד עשינו את זה בדרך הקנדית של לחכות שיגיע תורי ולא להבין".

     

    והיא קיבלה, בגיל 28, כזוכת העונה הראשונה של המגה־ריאליטי, מיליון שקלים ומחלף שהביא אותה בתוך שלושה חודשים ישר לראש התור - אייקון ישראלי של ממש, עם פוני או בלעדיו, כזה שמספיק להגיד רק את שמו הפרטי, כמו ריטה או נינט. כמובן שהחשיפה הזו חרכה את עורה. המסלול שעשתה מישיבת הר ציון בירושלים שבה גדלה, אל הפריים־טיים של ערוץ 2 היה מהיר מדי. קורנפלד הבינה שלפני שהיא משתמשת בכרטיס הכניסה החדש שלה, היא צריכה לבנות לה בית - כזה שאינו בית 'האח הגדול' - כי אף פעם לא באמת היה לה אחד. היא חזרה לחדרה הפרטי, כתבה ספר, טורים לעיתון, התחתנה עם האיש שהביא את ההצלחה הכי יציבה בתולדות ערוץ 2, מולי שגב של 'ארץ נהדרת', ומגדלת שתי בנות. תשע שנים אחרי הקונפטי של אסי וארז היא שוב בטלוויזיה, עם תוכנית התרבות היומית שהיא מגישה כל ערב ב־23:00 בתאגיד השידור הציבורי, 'כאן', 'מועדון תרבות'. בגיל 36 היא יכולה להביט לאחור ולהבין שהיא כבר לא צריכה קיצורי דרך.

     

    רוצה שיראו שאני קלילה ומצחיקה. 'מועדון תרבות'
    רוצה שיראו שאני קלילה ומצחיקה. 'מועדון תרבות'

     

     

    * * *

     

    "יש בשכונה שלי משפחות של חסידי גור, לפעמים אני רואה את האחיות הגדולות עם הילדים, הן כאלה מתוקות ובא לי לחבק אותן", היא נזכרת בילדותה, "בא לי פשוט לבוא ולהגיד להן, 'זה לא התפקיד שלך, לא את עשית אותם, לכי תשחקי עם החברות שלך'".

     

    את היית האחות הגדולה הזו.

     

    השד העדתי היה סיפור טוב עבורם. 'האח הגדול'
    השד העדתי היה סיפור טוב עבורם. 'האח הגדול'

     

    "אני תמיד אומרת שהחברה החרדית זה מגדל של ג'נגה, מכיר את המשחק הזה? כפיסי עץ מסודרים וצריך לשלוף אחד בלי שהמגדל ייפול. יש את אלה שאפשר להוציא ולא יקרה שום דבר ויש את האחד שתוציא והכל יקרוס. האחות הגדולה בכל משפחה חרדית היא לבנת הג'נגה שתקריס את כל המגדל של כל המגזר. הנשים החרדיות עושות הרבה ילדים, אבל ברגע שהבת הבכורה כבר מספיק גדולה לעשות את כל האחזקה, היא נכנסת לתפקיד והאמא קצת משתחררת. זה הרבה משקל לשים על ילדות".

     

    מה המחיר שלו?

     

    "להיות כל הזמן הילד עם האצבע בסכר, להיות הלבנה האחרונה. לדעת בצורה מאוד־מאוד־מאוד עמוקה שכולם מסביב יכולים לקרוס, את לא".

     

    מתי הבנת את זה?

     

    צילום: גבריאל בהרליה
    צילום: גבריאל בהרליה

     

    "בגיל שמונה. הייתי לוקחת את הבנות לבית הספר בבוקר, או לגינה בצהריים כדי שאמא תוכל לישון. יורדת עם עגלה ברובע היהודי בעיר העתיקה. במלחמת המפרץ אחותי הקטנה הייתה בת שלושה חודשים ואני בת עשר. כשהייתה אזעקה, ידעתי שמתוך שינה אני קמה, מרימה ושמה אותה באקווריום הזה, הממ"ט. כשהייתה בת שנה לקחתי אותה למכולת ובקופה ראיתי שהיא לקחה כדור נפתלין שהיה עטוף בצלופן ושמה בפה. הבעלים של המכולת הזמינו מונית, טסתי איתה למוקד של קופת חולים. או שאחי בגיל שמונה יצא לגינה וחזר אחרי שלוש שעות עם גבס אחרי שכבר לקח את עצמו באוטובוס לקופת חולים, נכנס למוקד, ביקש רנטגן וגיבסו אותו. לבד".

     

    ילדים עצמאיים.

     

    "כשהייתי בת 15 והאחות הכי קטנה שלי הייתה בת ארבע ההורים נפרדו. מהפרידות המבורכות, הם מאוד לא התאימו. עשו שמונה ילדים. אף אחד מהם לא ידע להיות המבוגר האחראי, וצריך אחד לפחות, במקרה הזה אני. המחשבה הזאת של 'כדאי להתחיל ללמוד להסתדר בלעדיהם' מתחילה שם. חמש שנים אחרי, אמא שלי הייתה בתקופה מאוד לא טובה בעבודה, בזוגיות לא טובה, אבא שלי בדיוק הודיע שהוא מתחתן מחדש, וגרנו בשכונת בקעה, היינו שומעים בלילה פיצוצים מגילה, האינתיפאדה השנייה. הייתה לה איזו התפלקות. היא לקחה את שלושת הקטנים ונסעה לקנדה. היא אמרה שהיא נוסעת לשלושה שבועות ולא חזרה".

     

    קורנפלד לא רוצה לחזור לסיפור הכאוב הזה ולכן רק מספרת שאחרי כמה חודשים ובהתערבות בית המשפט הילדים חזרו לארץ. אמה נשארה בקנדה. הילדים הקטנים הצטרפו לאביה בבית צפוף במיוחד.

     

    "הם גרו עם אבא שלי ואשתו החדשה. היו שמונה ילדים משלה שם ואבא שלי הביא בהתחלה חמישה משלו. רק תדמיין את הבקרים ואת התור למקלחת. ובתקופה מאוד קשה, של ילדים שהופרדו מאמא שלהם וחזרו לארץ".

     

    ואת?

     

    "עברתי לדירת שותפים, שנה א' בבצלאל ותוך כדי זה עבדתי המון. הייתי חוזרת הביתה ולפעמים שתי הקטנות היו באות אליי לישון אצלי, הן היו אבודות בתוך הבית ההוא. אחרי כמה זמן אבא שלי שכר דירה נוספת במורד הרחוב בשביל הילדים שלו. העסק הזה לא קרס כי הסתמכנו אחד על השני הרבה יותר מאשר על ההורים. הפעמים היחידות שהרגשתי מסכנה זה כשהייתי מבקשת מלגות. הייתי צריכה לענות על כל מיני שאלות, נותנת את הסיפור היבש של מה שקרה ופורצת בבכי".

     

    כי מה קרה בעצם?

     

    "נשארתי נורא לבד. כשאמא שלי עזבה, היא כנראה לא חשבה על זה עד הסוף. נשארו איזה חודשיים שכירות על הדירה שהייתה מלאה בכל החפצים והחרא של כולם. היא לא שילמה חשבונות חשמל, ניתקו את החשמל והמים. בעלת הדירה סגרה למטה את השיבר. בת זונה, היא ברשימה המאוד קצרה של אנשים שלא אסלח להם. הצ'קים של סוכנת הנסיעות חזרו. שילמתי לה, אז כשניתקו את החשמל לא נשאר לי כסף לזה. היינו בלי חשמל ומים תקופה, עשיתי שרטוטים לקורס בבצלאל לאור נר".

     

    ועוד רגע השכירות מסתיימת, את צריכה לעזוב.

     

    "היה וויקאנד אחד שאמרתי לאברהם אחי, 'אני לא מסתדרת'. הוא היה בטירונות של גולני וקיבל מיוחדת לעזור. יום שישי, אורזים את הדירה, אין חשמל, אין מים. דפיקה בדלת. כשפתחנו היה שם ארגז עם אוכל שהחבר'ה בפלוגה שלו אספו בשביל החייל המסכן. אנחנו הרגשנו מה זה חזקים וגיבורים".

     

    ופתאום אוכל חם.

     

    "אני אבכה עכשיו רק מלספר על זה. זה ממש לבוא ולומר, 'אין לכם אמא שתבשל לכם אוכל חם'. הרגשתי 'כוס אמא שלכם, מה אתם חושבים, שאין לי כסף לקנות אוכל?' אבל זה היה הזעם של אמא שלי שהיא תמיד לבד: 'עכשיו אתם באים?!' כמה היינו צריכים להתרסק כדי לקבל את העזרה? בקהילה לא עוזרים למישהי שהיא די בסדר - אם חד־הורית שעובדת בשתי עבודות ושולחת את הילדים לחוגים וכל מה שהיא צריכה זה בייביסיטר פעם בשבוע כדי לצאת ולהיזכר שהיא בנאדם. היא תקבל עזרה כשהיא תתרסק. יש בזה משהו כל כך משפיל. ביום שישי ההוא בכיתי ארבע שעות".

     

    כי אז הבנת מה מצבך באמת?

     

    "כי קיבלתי גם מבט מבחוץ. עד אז לא התעסקתי באיך רואים אותי או מה עובר עליי. פתאום הסדק נחשף גם בפניי".

     

     

    * * *

     

    ואת הסדק הזה היא הסתירה היטב גם מעצמה במשך שנים, עוד לפני בצלאל. במקום ללכת לשירות הלאומי, למכינה או לחופה כפי שעשו סביבה, עשתה שריר והתגייסה להיות לוחמת במג"ב. טירונות 05, קורס מ"כים, 16־M. פלוגה י"א ירושלים, קו תפר צפוני - בית חנינא, עטרות, שועפט, חיזמה. שבע לוחמות בפלוגה מעורבת של 50 לוחמים.

     

    "היו עושים סידורי עבודה, שמים אותי בג'יפ עם נהג כלשהו ואני קולטת שהנהג הזה כל פעם הולך ומחליף את עצמו, לא רוצה לצאת איתי לשטח - אז אני מחליפה אותו בחזרה עד שהבן אדם הזה יהיה המליץ יושר הכי גדול שלי בכל מג"ב".

     

    היו התנגשויות פיזיות עם אנשים? הלכת מכות?

     

    "לא, זה לא התפקיד. מי שעושה את התפקיד טוב לא יורה ולא הולך מכות. מפקד החיל הראשון שהכניס לוחמות למג"ב היה איש חכם, כי יש כל כך הרבה דרכים לעשות את אותו תפקיד. עצם זה שאני אישה היה קצת מבלבל אותם, יש איזה אוטומט מול המדים והנשק ופתאום בחורה צעירה שמחייכת ואומרת לך, 'צהריים טובים אדוני, אפשר לראות את התעודות שלך?' מההלם היו משתפים פעולה. גם הייתי תופסת מלא רכבים גנובים! הייתי עובדת מסודר, בודקת מספרים, הכי חננה - אבל עובדת טוב. הכול ביי־דה־בוק - הלוחמים האחרים ידעו שאצלי לא נעשה בכאילו ואחר כך נכתוב מה שבא לנו. אותו נהג שבהתחלה לא היה שם את עצמו איתי היה נרשם רק איתי. למה? כי הוא לא היה מסתבך".

     

    מסתבך במה?

     

    "לפעמים סתם, ילד בן 18 משועמם והמ"כ שלו גדול ממנו בחצי שנה, שניהם לא יודעים לשמור על עצמם. זה מקום בעייתי לשים נערים והם ידעו שאם הם ייצאו לשטח איתי הם לא יסתבכו".

     

    ואת הסתבכת איתם?

     

    "הייתי דתייה־דתייה ובשלב הזה גם מאוד הקפדתי בתפילות וכו'. הדתיות מאוד שמרה עליי, בג'יפ זה 'שפרה דתייה' ו'אל תדבר ככה ליד שפרה, אבא שלה רב' - זה קצת הוריד ממני להיות אובייקט מיני, נתן לי כבוד והיה לי מאוד נוח. מאוד שמרתי על עצמי. לא הייתי נשית בשום צורה, גם על אזרחי לבשתי דגמ"ח, לא שמלות וגופיות. בין גיל 18 ל־20 היה לי הרבה קילומטראז' של מה זה גברים בצבא, הייתי חשופה מדי לשיחות, לראות את החייל עם חברה שלו כשהיא באה לבקר וכמה שהוא רך ומתוק איתה ואז לשמוע בג'יפ איך הוא מדבר עליה - קצת יותר מדי".

     

    מה את מרגישה כיום כשאת שומעת על לוחמת מג"ב שנהרגה?

     

    "זה ציער והעציב אותי. יש לי גאוות יחידה, אני רואה אותן ברחוב ומרגישה חלק מהן, זה לא קל בכלל. אבל כנשים לעומת גברים? חורה לי שאנשים שוכחים כמה גברים נהרגו בזמן הזה. אני לא חושבת שחיים של גברים אמורים להיות זולים יותר".

     

    איך נגמר השירות שלך?

     

    "השתחררתי חודש לפני ששרון עלה להר הבית והתחיל בלגן. בצבא עזבתי את הדת סופית. הצבא לא קשור, להפך. זה היה תהליך מאוד ארוך שהתחיל כנראה הרבה לפני".

     

    צדק הרב לוינשטיין שאמר, "שיגעו לנו את הילדות"?

     

    "הוא גם צודק, כי מי שהתהליך הזה קצת מקנן בו אז קצת מרחק מהשגרה עושה הבדל. בצבא מחללים שבת בשביל פיקוח נפש - אני צריכה לצאת לסיור בשבת - אז כבר עליתי לג'יפ בשבת, כבר עשיתי את הפעולה הזאת, אמנם בקונטקסט מסוים, אבל אחרי שכבר עשיתי את זה, קל יותר לעשות את זה שוב".

     

     

    * * *

     

    היום היא כבר לא מסתובבת עם שכפ"ץ משום סוג. גרה במרכז תל־אביב עם בנותיה - עמליה בת השש ודריה בת השלוש, ובעלה, הבוס של 'ארץ נהדרת', מולי שגב. מחוברת לחשמל ולמים כל השנה ולא מפסיקה להתפעל מהשפע.

     

    "ללכת לסופר ולקנות דובדבנים ב־30 שקל לחבילה. ולהגיד, 'כן, אני קונה דובדבנים שעולים 30 שקל', כי יש ואפשר. זה לא רק עניין של כסף, זו גם התחושה הזו של משפחה יציבה. המשפחה של מולי זו משפחה הכי משפחתית וחמה, כולם גרים ברדיוס של קילומטר. רוב האחים והאחיות שלי בתל־אביב, כולם חברים. רק אחד נשאר דתי".

     

    חמש שנים התמקדה בגידול הילדות. "ואני עדיין מושקעת באימהות. הילדות זה החיים. כתבתי ספר ('החצי השני של הלילה' שיצא ב־2012, נ"ז), אני מתכוונת לסיים את הספר השני. אני עושה דבר אחד, הוא תופס את כולי. זאת פריבילגיה עצומה שיש לי בחיים, לא להיאלץ לעשות הכל בבת אחת, ממש הגשמה של משאלה שהייתה לי - לא להרגיש שאני במרדף כל הזמן, להיות חצי פה וחצי פה ולא שלם בשום מקום. כל כך אהבתי את השנים האלה עם הבנות - חוויית הזמן שלי היא לא ליניארית ממוקדת מטרה סופית שכל רגע שאני לא מתקדמת לכיוון ההוא אני מבזבזת את הזמן ומאבדת הזדמנויות".

     

    ההשקעה החדשה שלה היא רצועת התרבות היומית של תאגיד השידור 'כאן' - 'מועדון תרבות'. כל ערב גבוה ונמוך, מזרחי ומערבי, סטטיק ואגי משעול, בקצב נכון שנותן כבוד לתרבות שהתוכנית מלווה. וגם היא בעצמה עדיין מגלה את התרבות הישראלית ומשלימה את החורים. "את 'מציצים' ראיתי בפעם הראשונה אחרי שאריק איינשטיין נפטר, ואיזה ערב ראיתי עם אחותי את 'תעלת בלאומילך' וצילצלתי למולי שהוא חייב לראות את הסרט הזה, חשבתי שעליתי על קאלט". את התוכנית היא מנחה בשיתוף אסתר רדא ולעיתים לצד דפנה לוסטיג ולוסי איוב, "לא מצאנו גברים מוכשרים לפאנל", היא אומרת בסרקזם. "אנחנו שומעים הרבה את המשפט הזה, 'לא מצאנו נשים מספיק מוכשרות, מצחיקות'. מה הביטוי? 'דעתניות'".

     

    איפה שומעים?

     

    "בעשור האחרון קיבלתי כל כך הרבה פעמים טלפונים מתחקירניות שמחפשים 'נשים דעתניות' שזה מדהים. יש גברים שכמובן יש להם הרבה דעות, ונשים, אם יש להן דעות, הן דעתניות - מילה עם גוון שלילי. הסבטקסט זה מישהי שתהיה יותר אסרטיבית, גם תיתן את הלוק על המסך וגם תצליח להתבטא מול הגברים. הייתי אומרת, 'לא, תודה, לא מתאים לי, אבל אולי תדברו עם -' ושולפת להם יריעה שלמה של שמות. כשרוצים, זה לא כזה מסובך".

     

    אגב, ב'ארץ נהדרת' יש חבורה של כותבים גברים כבר 14 שנים. אמרת משהו לעורך?

     

    "זה מאותו מקום שדומה נמשך לדומה. אם אני חושבת שצריכות להיות שם נשים? כן. אם אני עושה לובי? התשובה היא כן".

     

    כמובן שההיכרות עם בעלה קשורה למסך. שבוע אחרי שזכתה ב'אח הגדול' הגיעה להשתתף בצילומי התוכנית. אחרי זה קיציס הזמין אותה ואת אחיותיה לחגוג את תחילת העונה. היא לא ממש רצתה להצטרף, "ואני קולטת את האחיות שלי משדרות לי בטלפתיה - 'סתמי, סתמי, תגידי כן'. יצאנו ושם היכרנו".

     

    ברור לך שבעלך תיכנן את כל זה.

     

    "הוא לא מודה בזה, אבל ברור".

     

    כמה את מעורבת במה שקורה ב'ארץ נהדרת'?

     

    "יש לי תרומה אחת קטנה מאוד. היינו בחופשה בתאילנד בקופנגן וראיתי שלט על איזה דוכן פתאי שכתבו בעברית, 'אחד מהפתאים אם לא ה־'. זה כל כך הצחיק אותי, שכל החופשה טחנתי לו את זה במוח. חזרנו לעונה חדשה ואני רואה את הדמות של שני בבת־מצווש אומרת את זה. כשהתחלנו לצאת, זה ממש הפליא את אחותי. היא ישבה ואמרה למולי, 'תגיד, אתה יכול להחליט עכשיו שכולם יגידו מילה והם יגידו אותה? נניח, סלמתק?' שבוע אחרי זה היה איזה מערכון של המלצרים והדמות של מריאנו אמרה 'סלמתק'. היא הסתכלה על המסך בקטע של 'לא!'"

     

    ומה אמר איש הטלוויזיה בבית אחרי שעלתה התוכנית שלך?

     

    "הדבר הראשון שהוא אמר לי לפני שבכלל הלכתי לטסט לתוכנית זה להיות נינוחה. את לא צריכה לחשוב על השאלה הכי מגניבה ולא צריכה להרשים בידע שלך. תהיי נינוחה. כל השאר אפשר ללמד. להרגיש נוח בתוך זה, זה הדבר שמחפשים. אני רואה את התכנית כל יום אחרי השידור. כותבת לעצמי הערות בפנקס קטן. אני שמחה שזו תוכנית יומית כי זה מאפשר לשחרר ולהתקדם, לא לקחת את עצמי ברצינות מדי. וגם הזמן עושה את זה. עיקר הביקורת שלי היא לקחת את עצמי יותר בקלות. יש בי כבדות אינהרנטית. היא חיצונית והיא ראשונית כי מי שמכיר אותי באלמנט שלי יודע שאני איזי־גואינג וקלילה ומצחיקה. אני רוצה להיות על המסך מי שאני".

     

    אחרי 'האח הגדול' עשית מעט מאוד טלוויזיה, אבל בטח הציעו לך.

     

    "כן. עשיתי תוכנית בוקר עם לינוי בר גפן אולי פעמיים. היה מאוד מוקדם בבוקר וזה קרה דקה אחרי שיצאתי מ'האח' וזה זניח, זה אפילו לא היה ניסיון, לוקח לכדור זמן להפסיק להתגלגל. אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להיות על המסך כדי 'להיות על המסך'. היו פרויקטים שנכנסתי חצי צעד פנימה לבחון ולראות וזה תמיד לא קרה. להנחות תוכנית טלוויזיה זה מקצוע, משהו שצריך לדעת לעשות. אני לא הבן אדם הנכון להנחות בפריים־טיים, גם אם נדמה למישהו אחר שכן. קשה לי, אני פרפקציוניסטית".

     

    וכתבת טורים אישיים בעיתון.

     

    "זה היה אינטנסיבי מאוד, ב'לאישה' ואז ב'מעריב'. כשהכל הולך טוב, אז אין על מה לכתוב. ואז כשקרו דברים גרועים מצאתי את עצמי אומרת 'טוב, לפחות יש על מה לכתוב'. ואחר כך, כשהיו מתחילים לקרות עוד דברים גרועים שאלתי את עצמי אם אני לא מייצרת בחירות לא טובות כדי שיהיה לי על מה לכתוב".

     

    בתור מנחת תוכנית תרבות יש לך מה לומר על המהלך התרבותי שקרה אצלכם בבית 'האח הגדול'? השד העדתי בגלגולו הנוכחי השתחרר שם, במובן מסוים. איך את רואה את זה היום?

     

    "אני לא יודעת אם שם זה השתחרר, אבל תמיד עדיף ששד יחיה מחוץ לבקבוק. יצאתי מהתוכנית והבנתי מה קרה בהיעדרי. בתוך הסיפור הפשטני שסופר, אתה מבין בעצמך את עומק האבסורד שמצאתי את עצמי בו - רגע, שנייה, אבל אני לא אשכנזייה פריבילגית. ברור לי שיש דברים שקיבלתי כי אני עוברת מסך בצורה מסוימת וכי השם שלי נשמע טוב גם אם זה בתת של התת מודע של הבן אדם שעכשיו מקבל אותי לעבודה. ברור לי איך מערכות של אפליה עובדות, לפעמים במכוון ולפעמים באיזה סינון פנימי שדומה נמשך לדומה ואני דומה לקבוצה הפריבילגית, לגמרי. וכן, ניגשות אליי לפעמים זקנות אשכנזיות ברחוב ואומרות, 'הראית לו!' כזה ואני בהתחלה עוד ניסיתי לענות להן, עכשיו אני מתחמקת. תוכנית טלוויזיה צריכה לספר סיפור טוב וזה היה סיפור טוב, אין ספק".

     

    זוכרת על מה רבת שם עם עינב ויוסי בובליל?

     

    "לא רבנו כזה הרבה, אני, עינב ויוסי היינו חברים בבית. היו שם הרבה פערי תרבות שאני לא מספיק מודעת אליהם. כן, הפאסון שלי, השפה שלי, ההתנהלות שלי, יכולים להיתפס כהתנשאות. אבל זה לא ספציפי, ברגע שהחליטו שזה הסיפור שמספרים אז אם לא אני - מישהו אחר היה עושה משהו מעצבן וזה היה הריב שהיו מראים. אני מבינה למה זה הסיפור שסופר. אני לא מזדהה עם אנשים שנכנסים לתוכניות ריאליטי ואחר כך מתוסכלים ש'הראו אותי כך או אחרת'. זה קצת להיכנס למכונת כביסה - יכול להיות שאני אצא מכווצת. האם אני אוהבת להיות הבן אדם שייצג את הסיפור הספציפי הזה? לא".

     

    אמרת קודם שרצית, עוד כדיילת, להיות מהאנשים שמשפיעים תרבותית. הצלחת?

     

    "החלום היה להיות בתוך השיחה, איפה שזה קורה. אחת השאלות שאני שואלת הכי הרבה בתוכנית זה אם אמנות משפיעה על המציאות. עדיין לא קיבלתי את התשובה 'כן'. אם אני אחזור לחלום הקטן שלי של ילדה שנורא רוצה שאנשים ישאלו אותה מה דעתה אז כן, אנשים שואלים אותי מה דעתי וזה מקום שנחמד לי להיות בו".

     

    בשנים האחרונות השלמת את המעבר שלך מהחיים הירושלמיים החסרים ההם לשפע המשפחתי שיצרת לעצמך ברוטשילד־שנקין בתל־אביב. מה ממשיך ללכת איתך ומה השארת מאחור?

     

    "אנחנו גרים פה באזור עכשיו. כשעברנו דירה אני מאוד דחפתי לכיוון של דירה פושטית. הכי בייסיק. בלי מעלית, בלי חניה. היה לי קשה, לא רציתי להתרגל לזה, להוכיח לעצמי שסבבה לי גם בלי, לשמור על מתח".

     

    כי לך תדע מה יקרה וצריכים להיות מוכנים?

     

    "זה יש לי, אבל מהמקום השואתי־גלותי. כל הזמן. אני אומרת לעצמי - אנחנו כולנו, כל מי שכאן עכשיו, זה צאצאים של שורדים. צאצאים של האנשים שהבינו מתי לעזוב בזמן. יש לנו שני צדדים במשפחה. הצד האמריקאי זה האנשים שידעו לעזוב לפני המלחמה והשתקעו בארצות־הברית ושיגשגו והצליחו. ויש את הצד המזרח־אירופי שנשארו".

     

    איפה נשארו?

     

    "סבתא שלי, האחות ששרדה, נשלחה לבודפשט. כל השאר נשארו איפשהו בקרפטים, ובסוף נשארו לה עוד אח או שניים מתוך 16. סבא שלי שרד את מחנות ההשמדה, אחות אחת שלו מתוך עשרה אחים שרדה. משהו פסיכי. אז אני אומרת, צריך לחשוב כמו הקורנפלדים, לא כמו השונבלומים".

     

    מה זה אומר לחשוב כמו הקורנפלדים?

     

    "לעצור בזמן, לזהות את התחממות המים של הצפרדע בסיר, לקפוץ מהסיר לפני שיתבשלו השרירים. יש לי את התחושה הזו. אני זוקפת אוזניים. כל פעם שיש איזו מלחמה ומתחיל הדיבור של 'אולי צריך לעזוב', אני פחות נטועה כאן. כולה דור שני וחצי מהדור הקודם עזב כבר ויש לי בסיס בטורונטו שמחכה לקבל אותי. יש לי שני דרכונים זרים - אמריקאי וקנדי".

     

    ומולי והבנות?

     

    "מולי נטוע עמוק־עמוק־עמוק. מבחינתו זאת לא אופציה, אין על מה לדבר, התפקיד שלנו הוא להיות כאן ולדאוג שיהיה טוב. אבל האוזניים שלי זקופות גם עכשיו, מנסה להבין איומים מכל מיני כיוונים".

     

    גם ממה שקורה בתוך המדינה?

     

    "כן". 
אתכם יפילו ראשונים חלילה. התל־אביבים השמאלנים מ'ארץ נהדרת' והתאגיד.

     

    "זה לא מדאיג אותי".

     

    הלאומנות הגואה, הדת, ההקצנה ימינה - זה מאיים עלייך?

     

    "זה יותר מדאיג אותי בלבל הכלכלי, לדור של הבנות. בעתיד אין היתכנות כלכלית למה שקורה כאן, והלאומנות זו מגמה כל כך כלל־עולמית, שבוא נגיד שכרגע אני צריכה להשקיע את המאמצים שלי בדרכון הקנדי יותר מאשר באמריקאי. יכול להיות שהנאורות הייתה תקופה מאוד קצרה בתולדות האנושות, ושאנחנו לקראת הסוף בכל מקרה".

     

    nevo21@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 25.07.17 , 09:38