שתף קטע נבחר

"כפר סבא 2000": נבלע במהירות במורד הגרון

לעתים נדמה שהסופרת ג'וליה פרמנטו בעצמה לא עומדת בקצב המהיר של הדמויות בספרה החדש - על כל חילופי מצבי הרוח וחוסר הסבלנות שלהן. למרות זאת, היא מצליחה לבנות אותן באופן אמין וסאטירי, כזה שמזכיר לפרקים קומדיות נעורים שחורות בקולנוע, כמו גם זירת פשע אמיתית

לכאורה, צריך להיות מתבגר כדי ליהנות מהספר הזה עד הסוף. ובעצם, להשתייך לזן מסוים של מתבגרים, בסגנון הגיבורים שלו. רגישים כטורפים קטנים לכל פרט במפת הגוף, של עצמם ושל זולתם, דווקא מפני שהם נתונים לשליטת הגוף הצעיר והמוטרף הזה. צריך להימשך כמוהם לפציעות קטנות וגדולות, לטיפות דם במחשבה ובמציאות, כאילו היו יצירת אמנות. הספר עושה כמיטב יכולתו להזכיר למי שכבר התבגר והתיישב איך נראים חיים כאלה, ובאותו זמן מרגיע: צלחת את נהר ההתבגרות, יצאת מכלל סכנה.

 

למרות המעטפת המלגלגת שלו כלפי היומרנות והעיוורון של גיבוריו הצעירים, 'כפר סבא 2000' ספוג הערצה לתרבות הנעורים. ניזון ממנה במוצהר. גם גיבוריו, גם היוצרת שלהם, בוחנים את עצמם ביחס לפנתיאון דובר אנגלית וקצת עברית של דיוקנאות נעורים אלימים, מיוסרים, מגוחכים ובדרכם זוהרים. נערה ונער בשם דפני ודוד, הדמויות המרכזיות, מגיעים לתיכון. הם מתקבלים למגמת קולנוע. עושים צעד ראשון של התקרבות למושאי הערצתם: ניק קייב, משוררים מקוללים, קולנוענים פורצי דרך. לכל אדם חי, ישראלי, נושם, הם בזים - מלבד לרוצח הצעיר, בן עירם, שבדיוק עולה לכותרות.

 

ג'וליה פרמנטו (צילום: זיו ברקוביץ') (צילום: זיו ברקוביץ')
ג'וליה פרמנטו(צילום: זיו ברקוביץ')
דמות שולית בספר הנוכחי, מלכת הכיתה, עמדה במרכז 'ספארי', רומן הביכורים של פרמנטו, כאישה צעירה, תל־אביבית. הספר הנוכחי מדגים איך גדלים ומאיפה באים יצורי הג'ונגל העירוני הקודר הזה. אבל שם הרומן לא מאפשר ניתוק מהזמן והמקום. ב־96', ארבע שנים לפני נקודת ההווה של הסיפור - נרצח בפאתי כפר־סבא נער לפני גיוס. בשנת 2000 התגלה שרוצחיו היו בני גילו, "בני טובים", ולא החשודים הצפויים מבחינת המשטרה והתקשורת. הספר נפתח בהארה שחורה של הגיבורים: אם העיר הרגילה, הייצוגית והישראלית כל כך, מגלה דמיון לעיירות אפלוליות, רוחשות סוד, בטלוויזיה ובספרות - אולי גם בהם טמון זרע מפרחי הרע.

 

רוב הספר נמסר בלשון הווה, אבל מבהיר בדרכים שונות שמדובר בסיפור מעובד ומפורש. קצת כמו שחזור פלילי. כשיבה לזירת הפשע שהיא התבגרות בפרברים. כטקס חניכה שעומד לצאת משליטה. כך, פרמנטו מושכת באף את הקורא, מבטיחה שכל פרט בסיפור יתקשר למהפך דרמטי בשיאו. גם הגיבורים משחקים בניחוש עתידות, קריאה בקלפי טארוט. למה הם עתידים להפוך: לרוצחים צעירים? לערפדים? לאנשים שיתעסקו באמנות? לאנשים רגילים, מיושבים וצפויים כמו הוריהם? בראשית הספר מתואר מבחן אומץ שגרתי - גניבה מחנות בקניון שבו הם שורצים - כרמז למבחן קיצוני שאליו יתרומם הסיפור; שיקבע מבחינת הגיבורים אם הם שייכים להמון או לקומץ הנבחרים, בעלי המוזה, המצולמים והבלתי נשכחים - שאליהם מסתפח הרוצח היפה שגדל ממש לידם.

 

אפשר לומר שהספר מהופנט לרעיון של אלימות פרטית, ייחודית, אסתטית - כניגוד לאלימות הקולקטיבית שמכירים הגיבורים, כמו הקוראים היום: פיגועים ומבצעים צבאיים, הכשרה צבאית כחייל, כמחבל מתאבד. אבל הצגה רצינית של תכניו מתעלמת מהטון השליט בספר, ממשיכתו אל הקליל, המתוסרט, הסנסציוני. לרגעים הוא מזכיר קומדיות נעורים שחורות בקולנוע; סרטים כמו 'מלכות הכיתה' מ־1989 או 'בלינג רינג' של סופיה קופולה מ-2013.

 

אם הגיבורים עוד מחקים מחוות של אירוניה, אכזריות וליריקה מיצירות קולנוע וספרות - הסיפור הכתוב מדגים את יכולתה של פרמנטו להשתלט על השפה הפופית שמערבת אלימות, בוטות ארוטית והומור שחור. כמו שימוש מיומן בליפסטיק שהגיבורה עוד צריכה ללמוד ופרמנטו כבר למדה לתאר. קשה להמחיש באופן ספרותי חד את ההתבגרות כהוויה של חוסר ועודף, בוסר ובשלות מדומה. לא פשוט להעמיד שילוב כזה של ז'אנרים ומסגרות עלילה: סיפור התבגרות פרברי, סאטירה על ניצני תרבות הסלבס בעידן אלקטרוני, דיוקן חצי מרומז של הסופרת כאישה צעירה, שחזור של מקום והיסטוריה קרובים. אבל הספר לרוב מצליח במשימה הזאת. גם הסגנון הכמו־מגזיני, הנטייה המודגשת להימנע מבולשיט וסרבול לא הכרחיים, מאפשרים לבלוע אותו במהירות במורד הגרון.

 

הספר בנוי בדרך כלל במתכונת של סצנות, מעורבבות בסיכומים אירוניים מטעם מספר מבוגר, חיצוני, שמוסר את מחשבות הגיבורים בדרך תמציתית, מוגזמת, עוקצנית ובכל זאת מזדהה. לפעמים זה עובד מעולה, כמין קומיקס ללא תמונות ("הדם שלה מתחמם... הוורידים בלחיים מתרחבים... הכבד מחליק למעונו של הלבלב"). לפעמים הסגנון הזה יוצר רושם נמהר, חסר סבלנות. כאילו פרמנטו בעצמה לא עומדת בקצב של הדמויות, בחילופי מצב הרוח שלהן. לפעמים הדיאלוג בין הנערים קצת מקרטע. קשה כנראה לקלוע באופן עקבי לאופן שבו אמורים לדבר בני נוער, ילדי שמנת שחורה, בזמן ובמקום ההם, וגם לשמור על סגנונם הייחודי, הגס והמשכיל, הילדותי והמתוחכם. אבל לרוב, גם בנקודות שבהן הספר נושק להזיה, פרמנטו מצליחה לשכנע שאנשים כאלה קיימים באמת, וגם עכשיו, הם מעשנים במחששה של תיכון נחשב, מפנטזים על שריפה בכל העיר. אולי בזכותה ובזכותם, אחרי כמה שנים טובות ללא עישון, אני מחזיק עכשיו ביד סיגריה ומצית.

 

"כפר סבא 2000", ג'וליה פרמנטו, פן וידיעות ספרים, 264 עמודים.

 

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים