שלא על מנת לחזור

זהו טור ביקורת מסעדות, אבל הרשו לי לא לעסוק הפעם באוכל, אלא בשירות ובתרבות שהוא משקף. למשל, איך ייתכן שמלצר שגילו (לצערי) כנראה מחצית מגילי, פונה אליי ובמקום לשאול "מה תרצו להזמין?" כמקובל אומר: "דבר איתי, אח שלי". או שהוא פונה לבתי בת ה־11 ושואל אותה למה הפרצוף שלה חמוץ - והכל באווירה של הסתחבקות כיפית ועממית.

זה היה נסלח איכשהו אם השירות היה באמת טוב. אבל הוא לא היה. להפך. הוא היה גרוע. באחד הימים החמים ביותר של השנה חיכינו אחרי בואנו כמעט 20 דקות לבקבוק מים ולכוסות עם קרח. אחר כך חיכינו עוד 25 דקות לסושי שהזמנו. בינתיים הפסקתי לספור כמה פעמים פניתי למלצר שלנו והזכרתי לו שביקשנו מים ("אחי - מה, עוד לא הביא לכם את השתייה שלכם?" הוא התפלץ, ונעלם) וכמה פעמים עברו לידי מלצרים אחרים ושאלו אותנו אם הכל בסדר. לא, הכל לא בסדר. מישהו מוכן לעזור? למישהו בכלל אכפת? מעל המלצר שלנו ניצבה אחמ"שית אסרטיבית (עם אוזניית מדונה) ששבה וניקתה את אפה בתנועה כלפי מעלה עם היד. בשלב מסוים הגיעה לקוחה כשבחיקה גור כלבים קטנטן וחמוד מאוד. כל המלצריות עטו עליו וליטפו אותו. אף אחת מהן לא רחצה ידיים לאחר מכן.

זה מרגיז במיוחד, מפני שסיטארה היא מסעדה יקרה מאוד, השוכנת במיקום יוקרתי מאוד - מתחם מגדלי סי־אנד־סאן בצפון־צפון תל־אביב ומיועדת מטבעה לקהל של המאיון העליון. מחיר חלק ממנות הסושי בתפריט שלה כמעט כפול מאשר במקומות אחרים, ויש בו גם רולים המתומחרים ב־80 עד 100 שקלים לאחד(!) ומנות ב־150 שקל. רק כשקיבלנו את החשבון בסוף הארוחה גילינו למשל ששיפוד בשר אדום עם ירקות שהזמנו עבור הילד והוצג על ידי המלצר/סחבק שלנו כמנת ילדים – תומחר ב־145 שקלים! למרות שלדעתי לא היו עליו יותר מ־150 גרם בשר. קערה קטנה של ציפס תעשייתי (שהמלצרית השליכה לעברנו כשניצבה בגבה לשולחן שלנו, עלתה 20 שקל). המים שהגיעו סוף־סוף בבקבוק מים מינרליים (מיובאים מטוסקנה!) – 32 שקל. בקבוק קולה – 14 שקל.

כשסיימנו לאכול איש לא הגיע כדי לפנות את השולחן ולהכין אותו ואותנו לשלב הקינוחים והקפה. במקום זה הגיע המלצר שלנו והודיע לי "אחי, אני הולך לאכול. סבבה?" ומי יטפל בנו? כנראה אף אחד. רק אחרי רבע שעה נוספת מלצרית חולפת גילתה כמה אנחנו אומללים ואימצה אותנו. השולחן פונה, אבל נותר רטוב ומטונף. ניקינו אותו בעצמנו עם מפיות ומגבונים לפני שהגיעו הקינוחים.

בסך הכל ישבנו בסיטארה שעה וחצי. מתוכם אכלנו בפועל אולי חצי שעה. כל שאר הזמן חיכינו: לאוכל, לשתייה, לפינוי הצלחות או למישהו שיטפל בנו. היינו ארבעה והארוחה שאכלנו עלתה 750 שקל, כולל שירות. כשעזבנו את המקום, כל המלצרים ששירתו אותנו – היו ארבעה או חמישה בסך הכל – היו עסוקים במקומות אחרים ואיש לא שם לב אלינו. גם לא האחמ"שית או המנהל שלה שישב על הבר. יצאנו מתוסכלים וכועסים, שלא על מנת לחזור. ואיך היה האוכל? ככה־ככה.

• "סיטארה". סי אנד סאן, רוזנבלום הרצל 8. 03־6996633.

הכללים: הלקוח הוא לא אח

1. מקבלים את הלקוח עם חיוך וברכה (שלום, ברוכים הבאים). לא חוקרים אותו (כמה אתם?) ולא מטילים ספק ביושרו (הזמנתם מקום? באיזה שם? באיזו שעה? לכמה אנשים? אתה בטוח?)

2. מייד כשהלקוחות נכנסים מאמץ אותם מלצר שישרת אותם עד סוף הארוחה, ויתחלף רק במצב חירום קיצוני. על השולחן ימתינו ללקוחות קנקן מים קרים עם כוסות וקרח (בקיץ הישראלי – חובה!). המלצר הקבוע שומר על קשר עין רציף עם השולחן שלו וקשוב לכל צרכיו לכל אורך הארוחה.

3. הלקוח הוא אורח. לא אח ולא חבר ולא קרוב משפחה. פונים אליו בנימוס, בלי: סבבה, אחלה, בטח, אין בעיה, אחי, אח שלי, אח שלו, חבר שלי, על הכיפאק וסמוך על סחבק.

4. ביפאן, כל נותן שירות עובר קורס בסיסי שבו הוא לומד שכל מגע עם לקוח מורכב מארבע מחוות: חיוך, קשר עין, הושטת יד ודיבור. המלצרית צריכה להגיש את הצלחת בשתי ידיים (הגשה ביד אחת נחשבת

לגסות רוח).

5. ישבתי פעם במסעדה בבנגקוק, שעוצבה בקפידה בצבעי אפור וצהוב. אבל תיק הגב שלי, שאותו הנחתי לצידי, היה בצבע ירוק עז. ניגשה אלינו מלצרית, ביקשה סליחה וכיסתה את התיק שלי בעדינות בפיסת בד אפורה שתאמה את צבעי המסעדה, כדי שהתיק הירוק לא יפריע למישהו בעיניים וישבש לו, חלילה, את הארוחה.