הגורל מחוף עתלית
האזינו לטור של שלמה ארצי
המועקה בעקבות מה שקרה לאמיר השתררה בקרב רבים שפגשתי השבוע. כי למי לא בא לשאול את אלוהים: "תגיד, למי לעזאזל אתה נותן לכתוב את סיפורי חיינו, האכזריים לפעמים, לאידיוט חסר כישרון ולב?"
שבת קריפית / בשבת שעברה, כמה ימים אחרי שהדי רדיוהד התפוגגו, החלטתי לכתוב עליהם טור. למה? כי הופעתם המוצלחת סימלה עבורי את שיא ההתרחשות ההיסטרית החדשה של הופעות הקיץ בפארק הירקון ומקומות אחרים.
לאור המתרחש פה, אני מדמה לפעמים תור של זמרים בדרך לעלייה למטוס לארץ, ואת שני התומים (יורק וג'ונס) מדברים עם שארל אזנבור, אקסל רוז, בריטני ורוד סטיוארט, אחרי שעקפו את רוג'ר ווטרס עם החרב המתנפנפת נגדנו. וכולם לוחשים זה לזה: "שמעת, בארץ הקודש מחכים לנו אלפי אנשים ואפשר לעשות עליהם סיבוב".
אז רציתי לכתוב על זה, כי לפחות מבחינה שבטית, אחרי שהתפרקנו לגורמים ולרסיסים, זה מאחד רבים מאיתנו. אבל אז הגיעה השבת הקריפית הזאת שכללה את המגנומטרים (איזו מילה דוחה) בהר הבית, הרצח המתועב של שלושה מבני משפחת סולומון ז"ל בחלמיש והטביעה המזעזעת של אמיר ז"ל. ולא ידעתי אם להמשיך לכתוב את הטור.
מה זה קריפ? / יומיים הנחתי לטור עד שפגשתי את הבן הצעיר שלי יונתן, שטרם נרגע מההופעה של רדיוהד.
ואז בתור רדיוהדיסט מושבע בן 28 ביקשתי ממנו להגדיר לי את המילה "קריפ", מתוך השיר הכי מפורסם שלהם "קריפ", מילה שמטרידה אותי כבר שנים ושלפי דעתי פירושה שרץ, חריין, זוחל. אבל יונתן העדיף להתחמק ולשלוח אותי לתרגום החופשי של המחשב שלי, שתירגם את הבית הראשון בשיר ככה:
אני רוצה גוף מושלם/ אני רוצה נשמה מושלמת
אני רוצה שתשימו לב/ כשאני לא בסביבה
אבל אני מוזר, אני מוזרה
מה לעזאזל אני עושה כאן
אני לא שייך לכאן.
שימו לב שהמחשב תירגם את המילה "קריפ" ל"מוזר".
להקה מצפונית / מה שברור הוא שמדורת השבט הישראלית נהייתה בקיץ הזה מוזרה לגמרי. למשל עזבנו את הטלוויזיה והפרסומות המעצבנות ועברנו לפארק. אולי כי מרוב בדידות עולמית, הכנסנו לעצמנו לאחרונה לראש שגאנז אנד רוזס באו לכאן כי הם הכי אוהבים אותנו בעולם, שבריטני באה לצבוט לנו בישבנים, ורדיוהד כי רצו לשיר לנו על פעמי הגורל.
רדיוהד אגב היא להקה מצפונית. היא אמנם תרמה את השיר "קריפ" בתחילת דרכה לפרסומת לקסטרו, אבל עובדה שתום יורק עשה "נהההה" מצפוני מיוחד באוזן לרוג'ר ווטרס המעצבן.
למען האמת, יש שאומרים שהם חייבים לנו את זה. לנו זה מוגזם. יותר לעוזי פרויס, הישראלי שלפי האגדות גילה אותם פה כשהיו קטנים, והודות לחושים שלו הם התפרסמו ברחבי העולם. אז איך לא ישיבו לנו בטובה תחת טובה?
אוי, לא ישנתי / יש לי הרבה מה לספר על השכונה הרמת־גנית שאני חי בה. מאנשיה ועד כלביה. מרחובותיה חסרי החניה ועד מכולותיה הצפופות ומדרכותיה. אבל בואו נעצור על העובדה החשובה מכל והיא ששכונתנו ממוקמת שני קילומטרים בקו אווירי מפארק ההופעות הירקון ובחודשיים האחרונים סופגת אש של בסים וסאבים (התדרים היותר נמוכים) בלילות, עד לתוך הבטן הרכה והשברירית שלה.
"אוי, לא ישנתי", נאנח מולי שכן עייף אחרי שגאנז אנד רוזס פיצלחו לו את עור תוף דרך חלונות הבית.
"תעשה דאבל גלייזינג" (זכוכית כפולה בחלונות), המלצתי. כי אני עשיתי.
מבינים? אנחנו, בני המעמד הבינוני וכל שאר החיות במעמד הנמוך (החתלתולים ובעיקר התנים שחיים בפארק וברחובותינו) נהיינו קריפיים מרוב הופעות פארק.
ברחתי להופעה / ואולי ההסבר להצלחה הפנומנלית של הופעות הפארק בקיץ הזה הוא בכך שככל שגדל הכרסום במעמד האהבה לעומת השנאה, וככל שהקשרים בינינו נהיו פייסבוקיסטיים, עקרים וחסרי נשמה, ככה אנחנו חשים רצון עז יותר להיאחז זה בזה בהופעות. אולי כמו שכותב הסולן שלהם תום יורק בשיר, "אני רוצה נשמה מושלמת", גם אנחנו רוצים להשיב את הנשמה המושלמת שנגזלה מאיתנו.
הנה דוגמה חיה:
נערה בת 16, בת משפחה, שסובלת ממצבי רוח ומעלבונות פייסבוק עד כדי דיכי, צילצלה אליי יומיים לפני שרדיוהד הופיעו וביקשה ממני לעזור לה למצוא כרטיס להופעה שלהם. בהתחלה קצת נעלבתי שלא הציעה לבוא להופעה שלי, אבל כששמעתי בקולה שהיא לא בסדר, שאלתי אותה מה קרה.
"רבתי עם אמא".
אז השגתי לה כרטיס, והיא הלכה לבד ולאמא שלה השאירה הודעה: "ברחתי להופעה".
מה לעזאזל / יונתן בני היה יושב בלילות בנעוריו ושר תום יורקית. עד כדי כך הפנים אותם.
את אמיר פרישר גוטמן המקסים פגשתי כמה פעמים במסדרונות חברת התקליטים שלנו. את הרצוחים פגשנו כרגיל רק אחרי מותם בכתבות עליהם, את תמונת המאבטח מהשגרירות שלנו בירדן טישטשו, ואת המגנומטרים הורידו בסוף.
"מה לעזאזל אני עושה כאן?" שואל יורק בשיר. שאלה טובה לאור המתרחש.
המתגנב / יום לפני ההופעה של רדיוהד רכבתי בפארק, בדיוק כשהחל הבאלאנס המקדים להופעה שלהם. אז לא החמצתי את ההזדמנות ונכנסתי לגבעת ההופעות דרך חרך בגדר כדי להקשיב להם מקרוב.
מניסיוני המקצועי, זמרים לא אוהבים שאזרחים מהשורה נדחפים לבאלאנסים האינטימיים שלהם. אבל כיוון שרובנו חוטאים בחטא הקדמון שאומר: "עשה לחברך את מה שאתה לא רוצה שיעשו לך", עמדתי נרגש קצת בדשא עם קסדת האופניים והקשבתי להם. "סליחה, אחי", פנתה אליי מישהי עם תג הופעה, "אתה לא יכול לצלם". "אני לא מצלם", עניתי (ולא סיפרתי לה שכבר קודם צילמתי). אחר כך לחשה לחבר שלה שזה אני והייתה מבסוטית שרדתה בי קצת. כסאאמק מלמלתי, כי כמו הרבה פעמים בחיים, שוב הרגשתי כמו קריפ.
משחקי הכס / בסוף לא הלכתי להופעה שלהם והעדפתי לראות ב־VOD את הפרק הראשון ב"משחקי הכס", הסדרה הקריפית שמוכיחה שכמה שרוצחים יותר ועושים יותר מין כפוי עם גזר גמדי, אנחנו יותר ויותר מעריצים אותה.
מה שכן, אחרי 52 דקות של הפרק הראשון חיכיתי במתח בסלון לביצוע השיר "קריפ" שיקרע היישר מהפארק את הדאבל־גלייזינג שיש לי בחלונות הבית.
ואכן, הוא הגיע לקראת 11 בלילה. ואפילו שרתי איתם, "איי אם קריפ, איי אם ווירדו". אני שרץ ואני מוזר.
השיחה / אמיר היקר נקבר אחרי שהגיע לתחנת חייו האחרונה. הוא היה קסם מהלך. אינטליגנטי, רגיש ובעיקר אמיץ. וכמי שהגורל רדף אותו הזכיר לכולנו כמה החיים שלנו יכולים להיות שבירים וקריפיים.
אחר כך באמצע השבוע שמעתי שיחה בין שני מפיקים שרמזו שברוס ספרינגסטין היקר יבוא אולי להופיע בפארק בשנה הבאה.
"נותרה רק בעיה קטנה. הוא באמת יקר ודורש מיליוני דולרים מינימום גארנטי (ערבות)", אמר אחד המפיקים בצער.
אז התרחקתי מהם ומילמלתי: "אני הרוס עליך, ברוס, ואני מחכה לך כבר שנים בגבעת ההופעות בפארק. אז אל תהיה כזה קריפ, יאללה בוא. תמצא פה את הגורל כמו שלא מצאת אותו בשום מקום שהופעת בו קודם".
לפנייה לכתב/ת 
