ראשון 26 במאי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מיינפיק דאום
    7 ימים • 25.07.2017
    ונשמרתם
    הגיע הזמן שאנחנו בהתנחלויות נבין שזה לא שווייץ שם בחוץ ונשתדרג ביטחונית
    חנוך דאום

    1. לפני כמעט 20 שנה חדר מחבל ליישוב שבו גר ידיד שלי והתקרב לביתו. הכלב שהיה ליד הבית הסמוך זיהה את האורח הלא רצוי והחל לנבוח ולדלוק אחריו עד שזה התרחק. לאחר שנלכד הודה המחבל שחשש להתגלות או סתם להסתבך עם הכלב, ולכן התרחק מהמקום וחיפש בית אחר. אותו ידיד התגורר אז בקרוואן והיה לו ברור שאילולא הכלב הוא היה נשחט באותו הלילה. אין זה אומר שכלבים מהווים פתרון מוחלט לטרור, הרי גם כלבי שמירה ישנים לעיתים וגם עימם אפשר להתמודד, אבל זה כן מעלה תהייה: האם אנחנו המתנחלים מודעים מספיק לפתרונות האפשריים שיכולים להגביר את ביטחוננו? 

     

    2. הפיגוע בחלמיש, שהיה פיגוע אכזרי ומצמרר, הזכיר לכולנו פיגועים דומים: רצח בני משפחת גביש, רצח בני משפחת פוגל, משפחת שבו מאיתמר, החדירה לבית משפחת הורביץ בקריית־ארבע וחדירות בעלות אופי דומה שהיו בכרמי־צור ובנגוהות, ועוד מקרים נוספים, מקרים שהלב מתקשה לעכל והנפש מסרבת להירגע מאכזריותם. מחבל מגיח מארץ הרשע לביתה של משפחה וטובח בה כחיית פרא, שוחט נשים וילדים, והמראות מצמררים ובלתי נתפסים. 

     

    וצריך לומר: זה נכון שהטרור מכה בכל מיני צורות ואי־אפשר להתגונן בפני הכל. המוות באופן כללי עלול להגיע גם מתאונות או ממחלות. אבל יש במקרים האלה, שבהם מחבל חודר לבית פרטי, דבר מה מטיל אימה ומשתק. יש בידיעה המצמיתה שמישהו יכול להתפרץ לחלקת האלוהים שלך, למבצרך, ולהפוך את ביתך לזירת רצח אכזרית, לרצוח את אהוביך בשנתם, משהו שקשה מאוד להכיל. 

     

    ולאחר האירוע בחלמיש תהיתי, אולי את האקדח שלי, שכיום מוחזק בכספת למעלה (אני לוקח אותו רק לעיתים נדירות כאשר יש לי נסיעות לקרובי משפחה ביצהר), אחזיק בקומה למטה, במקום נגיש יותר. לא ידעתי אם זה נכון וכאשר ניסיתי לברר עם איש מקצוע הבנתי כמה מעט מידע יש לי על דבר כה בסיסי: הביטחון של בני משפחתי. 

     

    3. מדובר בנושא מעט רגיש, וודאי שלא נעים לדבר על זה אחרי אירוע טרור מסוים, אבל בחלוף הזמן הוא נשכח מלב, לכן אני חש איזו חובה לשים את הדברים על השולחן: הגיע הזמן שאנשים שגרים בהתנחלויות, וזה כולל את כותב שורות אלה, יעשו קצת יותר למען ביטחונם האישי. יש היום מצב מגוחך לגמרי, שבו אנחנו חיים בהתנחלויות שלנו כאילו הן צימר בצפון או בשווייץ, עם פחות אמצעי אבטחה ממה שיש למשפחה ממוצעת בעיר. לא נועלים, אין סורגים. בית זונות. ובבקשה תקראו את זה נקי. אל תעמיסו על הדיון הפרקטי שאנסה לנהל גרם של אידיאולוגיה, לא מימין ולא משמאל. אם אני טוען שאדם צריך לדאוג שדלתו תהיה נעולה תמיד (זה פחות מסובך ממה שזה נשמע), אין זה אומר שאני מאשים את מי שלא נועל את דלתו באחריות לטרור. מובן שלא.

     

    מה שקורה פה הוא דבר אחר, והסביר לי את זה יפה רפי סוויד, המייסד והמנכ"ל של חברת האבטחה "מוקד אמון", שעימו שוחחתי כדי להבין יותר את הנושא: נוצרה מציאות אבסורדית שהואיל וההתנחלויות מגודרות, והואיל ויש בהתנחלויות שמירה ופטרול ונוכחות כזו או אחרת של כיתת כוננות, יש לכולם אשליה שהכל בסדר, שיש ביטחון.

     

    וזו טעות. טעות מרה. אין ספק שהשמירה ההיקפית ביישובים צריכה וחייבת להשתדרג ולהשתפר והמערכות צריכות להיות אלקטרוניות, אבל הן לא צריכות להיות אמצעי ביטחון בלעדי, אלא אמצעי נוסף לאמצעים שכל משפחה תנקוט באופן פרטי. ואם אתם מתנחלים כמוני, אתם יודעים היטב שאין כמעט בית אחד אצלנו שהזמין חברת אבטחה, שהתקין אזעקה, שבירר מה הדבר שאולי יוכל לעכב מחבל עוד קצת, כדי שמישהו יספיק להביא נשק. אדם לא צריך לשים מוקשים בחצר ביתו, אבל לא ייתכן שאנשים בהתנחלויות שחשופים לטרור יהיו זהירים פחות מכאלה הגרים במקומות החשופים לגניבות. 

     

    4. הדבר הבסיסי ביותר, כך אומר סוויד, זה לנעול את הדלת. גם ביום. לחלק מאלה הגרים ביישובים זה נשמע מוזר ואולי בלתי אפשרי. כל היום לנעול? הרי ילדים נכנסים ויוצאים. מה, נסתגר בבתים כל היום? אבל זה העניין: הפיגועים בבתים נעשו ברובם בזמנים שהמשפחות ישבו בבית (או ישנו בו), בשעות החשיכה. בחלק מהמקרים המחבל פשוט דפק בדלת, כמו השטן בעצמו. 

     

    סוויד הסביר לי - ואני בכוונה יורד לפרטים, כי אני חושב שזה דיון שחייב להיות פרקטי - שלנעול דלת זו לא פעולה אקטיבית. דלתות היום ננעלות לבד, כשהן נסגרות. מה שצריך זה קוד או טביעת אצבע, כדי לחסוך את הפרוצדורה עם המפתח, שמסובכת במשפחות מרובות ילדים. 

     

    עכשיו תראו, יש כל מיני פתרונות, באמת, ואין טעם להיכנס לכולם, אבל ברור לגמרי שחסרה מודעות. אנשים מבינים שכדאי להזמין גנן מעת לעת. מישהו שזה המקצוע שלו. שיידע עם הניסיון שלו להגיד לנו מה לשתול איפה, ומתי וכמה להשקות. אז למה בעצם לא להזמין חברת אבטחה פרטית שתסתכל על הבית? כסף? זה הרי לא העניין. לא באמת צריך להסביר למה ראוי להשקיע כמה אלפי שקלים במשהו שיספק ביטחון טוב יותר למשפחות שלנו. העניין הוא המודעות. והעניין הוא האשליה הזו שהכל פאן והסכנה היא רק בחוץ ומדובר בסכנה אסטרטגית, לא במשהו להתייחסות פרטנית של כל משפחה בנפרד (אולי יש כאן גם חשש להתעמת עם האפשרות המעשית שזה יגיע עד אלינו). אבל בעיקר, כך הסביר לי סוויד, ישנה התחושה שאם יש כיתת כוננות וצבא באזור, אז הכל טוב. אבל רבאק, גם ארבע חטיבות לא מסוגלות למנוע ממחבל אחד לקפוץ מעל גדר, וגם אלוף הפיקוד בעצמו יעיל פחות מדלת שמקפידים לנעול בלילה.

     

    ובגלל שאני מכיר את הלך המחשבה של קוראיי המתנחלים, אומר זאת כך: מדובר בספקטרום. זה לא הכל או כלום. לא צריך לבנות בונקר. לא צריך לרכוש טנק פרטי ולהסתובב בבית עם אפוד. אבל את המינימום שעושה משפחה במכבים או ברעות, למה שלא יעשו גם משפחות הגרות ביישובים מעבר לקו הירוק? ומי שהשבת מונעת ממנו להתקדם, יש אינספור פתרונות גם לזה, אם כי מובן מאליו שפיקוח נפש הוא מעל הכל. ומי שלא מבין את זה, יש לו בעיה מסוג אחר.

     

    5. אי־אפשר לחיות בכוננות מתמדת, אבל צריך להיזהר. ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. שבת שלום. 

     

    daum30@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 25.07.17 , 22:55