שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יונתן בלום
    7 ימים • 25.07.2017
    מבחן בד
    במשך שנים הייתה המעצבת הגר אלמביק מזוהה עם מותג האופנה שהקימה, "הגרה", הנושא את שמה. אבל אז באה הנפילה, והיא איבדה את הכול, מהעסק ועד דירת החלומות שבה התגוררה. בראיון גלוי לב היא מספרת איך שרדה את הרגעים הקשים ועשתה קאמבק עם "אלמביקה" - וגם על ההצלחה החדשה בחו"ל, העבודה המשותפת עם בתה לי, ומה היא באמת חושבת על הדוגמניות הבכירות של היום
    סמדר שיר | צילומים: יונתן בלום

    "כדי לחיות צריך קצת למות", מאמינה הגר אלמביק, ויש לה סיבה לכך: לפני 13 שנה נאלצה להיפרד מבית האופנה "הגרה", שנשא את שמה, ולעקור מפנטהאוז מפואר לדירת חדר בגודל 20 מ"ר. היום, היא גאה לומר, ההישגים שלה בבית האופנה "אלמביקה", מתעלים להרגשתה על הפסגות שאליהן הגיעה עם מפעל חייה הקודם. "הוכרזתי פושטת רגל והפסדתי הכל, אבל מעז יצא רק מתוק", היא מחייכת. "העסק הנוכחי שלי הרבה יותר גדול מהקודם, פי שלושה וארבעה, והכי חשוב זה שאני כבר לא עוסקת בדוחות ובחישובים, רק ביצירה".

     

    הקולקציה החדשה. לנשים וגם לילדות
    הקולקציה החדשה. לנשים וגם לילדות

     

    למפעל שלה, בניין אפרורי בדרום תל־אביב, מגיעים פעמיים בשנה קניינים מכל העולם כדי לבצע הזמנות לעונה הבאה. בימים אלה הוא נראה כמו בית אריזה. קרטונים ענקיים פעורים בין שורות הקולבים, מיועדים ל־1,200 החנויות שמוכרות את בגדיה "בארה"ב, קנדה, אנגליה, אירלנד, גרמניה, בלגיה, הולנד, פולין ואוסטרליה", היא מפרטת. "בחלומות הכי ורודים לא האמנתי שאני אייצא לאיטליה ולצרפת, שהן שחר האופנה. אחרי שהייתי במקום הכי נמוך אני מקבלת אהבה גלובלית שממלאת אותי בחיות ובשמחה ומעצימה בי את ההשראה. ליצור זה להיות קיים. ועל כל פריט כתוב 'מייד אין איזראל' כדי שכולם יידעו שהם מגיעים מארץ הפלמ"ח, הקוקו והסרפן. לפעמים אני צובטת את עצמי כדי להיות בטוחה שאני לא הוזה".

     

    ומצד שני "הגרה" עדיין פועלת.

     

    "השם שלי כבר לא שלי, השם שהוא חלק בלתי נפרד מהדנ"א שלי כבר לא בבעלותי. מדי פעם מישהי אומרת, 'קניתי אצלך שמלה נהדרת', ועל פי כתובת החנות אני מבינה שהיא לא קנתה אצלי, אלא ב'הגרה'. המתפרות שקנו את המותג ממשיכות לייצר על פי הדגמים שלי. בהתחלה, השותף הנוכחי שלי הציע לצאת בקמפיין של 'תביאו הגרה – תקבלו אלמביקה' כדי להדגים לקליינטיות את ההבדל בין העבר להווה, אבל התנגדתי. לא מעניין אותי מה קורה שם. אני רוצה לחיות וליהנות. זה פרק שנסגר וננעל. כיום אני כבר מרשה לעצמי לקטר, בקטנה, על העבודה שאף פעם לא נגמרת, ועל כך שרק בבוקר שישי אני מוצאת זמן להתגנב לאוניברסיטה כסטודנטית חופשית ולשמוע הרצאות בנושאים שמענגים אותי כמו היסטוריה, אמנות ומגדר. ככה זה כשהיצוא גדל, הדלתות נפתחות והבגדים שלי נותנים פייט בעולם".

     

     

    אהבה על הסט

     

    עד לנפילה הגדולה, מעולם לא חלפה בה המחשבה שביום מן הימים יהיה עליה להתנהג כמו עוף החול שקם על רגליו ומתחיל מחדש, "אבל באותה המידה, מעולם לא חשבתי שאהיה מעצבת אופנה", מספרת אלמביק (62). "אהבתי בגדים, אבל מי ראה בהם מקצוע? הציורים שלי קישטו את מסדרונות בית הספר שבו למדתי ונרשמתי למדרשה למורי ציור ואמנות. בשנה השלישית, כשהייתי בהיריון, נסענו לגרמניה – מי שהיה אז בעלי פתח משרד פרסום בדיסלדורף – ורק אחרי שש שנים, כשעמדנו לחזור ארצה, חברה אמרה לי, 'לכי ללמוד בשנקר'. היא ראתה איך התרוצצתי שם בין חנויות.

     

    "במבחן הכניסה נתנו לנו בדים כדי להרכיב קולקציה, ואני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי בפעם הראשונה ששיחקתי בבד. למזלי התקבלתי. הייתי הסטודנטית הכי מבוגרת במחזור, כולם היו אחרי צבא, ולי כבר הייתה ילדה בכיתה ב', שאחרי הלימודים הגיעה ליום לימודים נוסף, בשנקר. זה היה תענוג בשבילי ובשבילה. באותם ימים אמרתי שהיא כמו התיק שלי, שהולך איתי לכל מקום".

     

    אלקבץ ז"ל. חברה טובה שגם דיגמנה לה
    אלקבץ ז"ל. חברה טובה שגם דיגמנה לה

     

    "אני תיק?" מגחכת מולה בתה היחידה, לי אלמביק (41), שנכנסת למשרד ולא במקרה. היא חלק מהצוות. בעבר היא הפעילה בדיזנגוף את חנות "הגרהלי" ומכרה אביזרים מפריז ומהמזרח כדי לממן את לימודיה באמנות ועיצוב נוף. אבל כשהתקבלה ללימודים במנצ'סטר חטפה פתאום רגליים קרות. "אין לי מושג לאן הייתי מתגלגלת אילולא קיבלתי טלפון מחברה טובה של אמא, השחקנית רונית אלקבץ", נזכרת לי. "רונית ואחיה שלומי התכוננו לצלם את סרטם הראשון, 'ולקחת לך אישה', כבר הייתה להם מעצבת תלבושות, אבל רונית הכירה את האסתטיקה שלי וביקשה ממני להצטרף לסט. בפעם הראשונה שקראתי את התסריט הרגשתי שמצאתי את מקומי, בדיוק כמו שאמא מתארת את הנגיעה הראשונה שלה בבד".

     

     

    בסרטם השלישי של האחים אלקבץ, "גט", לי כבר הייתה מעצבת התלבושות הרשמית. ב־14 השנים האחרונות היא עובדת ללא הפסק בטלוויזיה ובקולנוע: "אור" של קרן ידעיה, "מפריח היונים" של נסים דיין, "סיפור על אהבה וחושך" של נטלי פורטמן, "פלאות" של אבי נשר – "עשרות סרטים ותוכניות, אני זוכרת רק את הראשון והאחרון", היא מצטדקת.

     

    פורטמן. לי אלמביק עיצבה תלבושות
    פורטמן. לי אלמביק עיצבה תלבושות

     

    אלקבץ פתחה לה דלת נוספת. "רונית לא רק עזרה לי מקצועית, אלא גם כשדכנית", היא מספרת. "במשך שנים לא מצאתי את בן הזוג שמתאים לי ותיכננתי לעשות ילד עם חברים, זוג גייז. כשהבנתי שעדיף שנישאר חברים, שקלתי לעשות ילד לבד. קבעתי תאריך להזרעה, ודווקא באותו היום רונית אסרה עליי לזוז ממנה. היא הצביעה על רוקו אשכנזי, שעבד כעוזר הפקה, ולחשה לי, 'תראי איך הוא מסתכל עלייך'. במסיבה של אמצע הצילומים כבר לא הסתפקנו במבטים. כך שרונית אחראית לשתי אהבות חיי הגדולות".

     

    עכשיו, בלי לוותר על הקריירה כמעצבת תלבושות, יוצרת לי ב"אלמביקה" ליין של בגדי ילדים. כרגע הוא מיועד ליצוא בלבד. "קיבלתי הזמנה, וכשיש התעניינות קל יותר לצאת לדרך, אבל ילדי ישראל לא יהיו מקופחים, הם הכי חשובים", היא אומרת. "הרצון לעצב לילדים בא מתוך הקושי לקנות בגדים לבן שלי, נמרוד, שהוא בן שנתיים ושלושה חודשים. רק בישראל קיימת חלוקה שרירותית: בגדים ורודים לבנות וכחולים לבנים. ואם בא לי להלביש לו מכנסיים ורודים עם תותים? ואם הוא בן שאוהב צבעים?"

     

    השאלה שלה נשמעת קצת מוזרה לאור העובדה שהיא ואמה לובשות בדרך כלל שחור. "בבגד שחור אני יכולה להוסיף לעצמי הרבה דברים", מנמקת הבת. "אצלי, השחור הוא צבע הסוואה", אמה מודה. "הוא מטשטש את קווי המתאר, ואפילו אני לא יודעת איפה אני נגמרת ואיפה מתחיל הבגד. הרי אילו לבשתי טוניקה לבנה עם וולאנים ותחרה מעל ג'ינס, המראה שאני הכי אוהבת, הייתי מעוררת המון תשומת לב. בבגד שחור יותר קל לי להתחבא".

     

     

    "אנחנו גם דומות וגם שונות זו מזו", לי מסכמת. "אמא מעצבת בגדים לאנשים, ואילו אני מעצבת דמויות. כשאמא מעצבת היא רואה מול עיניה את הסילואט של הדמות, לא את פניה, ואילו אני רואה בעיקר את הפנים. אמא רוצה למצוא חן באמצעות בגדיה, ואילו אותי זה בכלל לא מעניין. ויש עוד הבדל מהותי. בניגוד לאמא, שתמיד עומדת בפרונט, אני רגילה להימצא מאחורי הקלעים".

     

    לגור עם הבת

     

    אלמביק פתחה את חנותה הראשונה עם סיום לימודיה בשנקר, בסוף שנות ה־80. לא לקח הרבה זמן עד שהתרחבה לרשת חנויות. "אני זוכרת שעמדתי בתור לקולנוע ושמעתי אישה שואלת את חברתה, 'כבר היית במקום החדש של הגרה?' כך הבנתי שהמותג תפס", היא מתגאה. "היו לי 15 שנים טובות מאוד. קליינטיות, וגם נשים שלא הכירו אותי באופן אישי, קראו לבנותיהן הגר או הגרה, על שמי. התגרשתי אחרי 18 שנות נישואים מפני שהאמנתי בעתיד טוב יותר, והמעמד הכלכלי שאליו הגעתי איפשר לי לא לפחד. קניתי פנטהאוז בגן העיר, עיצבתי אותו מחדש בעזרת חבר ארכיטקט ומילאתי את הגג בעציצים. היה לי הכל, החיים חייכו אליי בגדול, אבל עבדתי לבד, בלי שום עזרה, ובתחום הניהול קיבלתי החלטות לא נכונות".

     

    הגר ולי אלמביק. לי: "אמא מעצבת בגדים לאנשים ואני מעצבת דמויות"
    הגר ולי אלמביק. לי: "אמא מעצבת בגדים לאנשים ואני מעצבת דמויות"

     

    כמו?

     

     

    "עלתה השאלה איפה להשקיע את הרווחים, בחנויות או במשרדים. העברנו את משרדי החברה למקום מאוד יוקרתי בנתניה, והם היו מעוצבים יותר מכל החנויות. ברור שזה אבסורד. הרגשתי שיש חריקות, ראיתי שההוצאות עולות על ההכנסות, אבל לא הצלחתי להשתלט על העסק. התרוצצתי כמו נשוכת נחש, לא ידעתי מה לעשות, התבלבלתי בין העצות. חשבתי שלפחות אחזיק בדירה, אבל בסוף יצא שאיבדתי הכול".

     

    ביום בהיר אחד מצאת את עצמך ברחוב?

     

    "לא בדיוק ברחוב", היא צוחקת, "יש לי הורים, עד 120. אבא שלי, עמנואל הצופה, הוא פסל, אמן ורב־חובל, ואמא שלי נוהגת לומר ש'רב־חובל הוא תמיד רב־חובל'. על סף יום הולדתי ה־50 עברתי לגור עם בתי. לי גידלה אז כלב, ואני הגעתי עם שני חתולים. זה לא היה פשוט, אז אחרי כמה חודשים שכרתי דירה פצפונת, בגודל של מיטה זוגית".

     

    והיית מובטלת?

     

     

    "לא. הציעו לי עבודה ב'פשוט', חברת אופנה שכבר לא קיימת, אז הלכתי וקיבלתי משכורת חודשית צנועה, והייתי מאוד גאה בעצמי. התהלכתי בתחושה שאני אדון לעצמי ושהצלתי את נפשי. אילו אמרו לי בתור הזהב שלי שאגיע לפשיטת רגל, הייתי חושבת שזה הנורא מכל, שזה סוף העולם, אבל כשהגיע רגע האמת לא הרגשתי שחרב עליי עולמי ושאני לא רוצה לחיות. להפך, האמנתי שיש חיים אחרי המפלה ושיהיה לי כוח לעשות וליצור ולהתחיל מחדש. את הימים הכי קשים הגדרתי כשיעור לחיים. עובדה, אני יודעת מה זה לגור בדירה הכי יפה בתל־אביב, ובזכות הנפילה אני גם יודעת מה זה לגור בקופסת גפרורים".

     

    התקשורת חגגה עלייך?

     

    "איך לא? אבל גם מזה יצא משהו טוב. בעקבות כתבה בעיתון צילצלה אליי ד"ר ג'ודי פדלון, אנתרופולוגית שלמדה איתי בקורס מורות בצבא. אני פרשתי ממנו אחרי חצי שנה מפני שבער לי להתחתן והקשר בינינו נותק. קבענו לקפה והיא הביאה לפגישה את בעלה, גֶדי פדלון, שהוא רואה חשבון. החיבור בינינו היה מיידי, וגדי הציע לעזור לנו בשלושת החודשים הראשונים בגישה של 'אתן לבנות להשתעשע'. מאז ועד היום ג'ודי ואני שותפות חצי־חצי, לגדי יש 50 אחוז בחלק של אשתו, שלקחה את נישת הנעליים ומייבאת את 'יונייטד ניוד'. גדי הוא המנכ"ל של 'אלמביקה', ובתם שירי פדלון היא מנהלת השיווק שלנו בארץ. כולנו באותה הסירה והכל זורם באנרגיות טובות".

     

    הזמנה מלבנון

     

     

     

    אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות שקיבלו בראשית דרכם המשותפת הייתה לייצא רק לבוטיקים ולחנויות. "לרשתות הגדולות יש תנאים מאוד חמורים, והן יכולות להחזיר משלוח של אלפי פריטים בגלל איחור של יום אחד שנבע מעיכוב בים", מסבירה אלמביק. "בשביל חנות קטנה אנחנו כמו אלוהים. נכון, זו הדילמה הקלאסית של מה עדיף, להיות זנב לאריות או ראש לשועלים, אבל לא הנפנו שלט של בעד או נגד, גמישות היא שם המשחק".

     

    פדלון, כאיש כספים, מעדיף לדבר בטבלאות אקסל. "ב־2012 'אלמביקה' ייצאה 5,000 פריטים למדינה אחת, השנה היא מייצאת 75 אלף פריטים ל־12 מדינות", הוא אומר. "התחזית לשנה הבאה, על סמך ההזמנות, היא יצוא של 120 אלף פריטים ל־15 מדינות".

     

     

     

     
    מעין קרת, שירז טל וחן יאני בקמפיינים של אלמביקה לאורך השנים
    מעין קרת, שירז טל וחן יאני בקמפיינים של אלמביקה לאורך השנים

     

    ועל כמה עומד המחזור שלכם?

     

    "אנחנו עושים עשרות מיליוני שקלים לשנה בארץ, ועשרות מיליוני שקלים ביצוא", מסכים פדלון לומר. "ברור שאילו המצב הפוליטי היה אחר, והיו הסכמי שלום ומזרח תיכון חדש, יכולנו לגדול הרבה יותר, אבל חשוב לנו שלכל בגד יוצמד תג של 'תוצרת ישראל'. אחד המשווקים האיטלקים שלנו קיבל הזמנה מלבנון, אבל כשנודע להם שהבגדים מתוצרת כחול־לבן העסקה התפוצצה".

     

    בארץ יש לכם 51 חנויות ואתם נחשבים לרשת בגודל בינוני.

     

    "נכון, כמו בעולם הגדול גם כאן מתרבות הרשתות הזולות. הן מתמודדות על המחיר, אנחנו מתמודדים על העיצוב ואיכות הבד".

     

    "הו, איטליה, כמה נעים לבחור בה בדים", אלמביק מתמוגגת. "בתקופה החשוכה שלי, במשך חמש שנים לא יכולתי לטוס לחו"ל. חייתי ממש בצמצום".

     

    מבקרי אופנה טוענים שהסוד שלך הוא בפשטות.

     

     

    "תודה. חשוב לי להבהיר שלא מדובר בדלות החומר, אלא באמנות נקייה. הבגדים שלי לא מתיימרים לחפש את האישה, מלשון תחפושת, אלא לתת במה לבד ולגזרה. האישה שאני מעצבת למענה היא אישה שכבר עברה משהו בחייה, לא עשירה מאוד ולא ענייה מאוד, מישהי שיודעת מה טוב לה. הרי בימינו אף אישה כבר לא קונה בגדים מפני שחסר לה מה ללבוש. האישה של ימינו לא מחפשת 'עוד בגד', אלא משהו מיוחד. שוק האופנה הגיע לרוויה, יש הרבה יותר ממה שאפשר להכיל, אבל האותנטיות תמיד תישאר".

     

    האישה שאת מעצבת עבורה היא 90־60־90?

     

    "מה פתאום? המידות הכי נמכרות אצלי הן 40 ו־42, אבל העין התרגלה לדוגמניות רזות, וכשמעלים למסלול דוגמנית במידות גדולות יש לי תחושה שמשתמשים בה. אנחנו צריכים לעבור חינוך של שנים עד שהעין תתרגל למראה אחר, ואני מטבעי לא אחת שמובילה שינויים. המקסימום שאני יכולה זה להוביל שמחה והנאה".

     

    אלמביק עצמה דווקא מצטמקת. "הפסקתי לאכול פחמימות וסוכר. הפינוק שלי הוא אגוזים, ואין לי מושג כמה ירדתי מפני שאני לא נשקלת. אני גם לא לובשת על פי מידה. הבגדים שלי הם וואן סייז, ואין ספק שעל בחורה רזה הם ייראו הרבה יותר טוב מאשר עליי".

     

    בקטלוגים הנוכחיים שלה מדגמנות הדוגמניות הרזות שני זיגרון ואניה מרטירוסוב. "לפני המבול כולן הצטלמו בבגדים שלי – רונית אלקבץ, יעל אבקסיס, יבגניה דודינה, מי לא. שני ואניה התחילו בגלגול הנוכחי, והתרגלתי למידות הגוף וללוק שלהן. אבל עם כל הכבוד לדוגמניות, הבגד הוא המרכז".

     

    למה שלא תצלמי קטלוג עם דוגמנית בינלאומית כמו בר רפאלי?

     

    "האמת? מעולם לא חשבתי עליה. היא תמיד נראתה לי בלתי ניתנת להשגה. יש בישראל הרבה דוגמניות יפות, ובר מעל כולן. אבל לא נראה לי שבר יכולה להתאים לקטלוג שלי. בר מוכרת גוף וזוהר, ואילו הבגד שלי הוא ראי הנפש".

     

    רפאלי. "בלתי ניתנת להשגה"
    רפאלי. "בלתי ניתנת להשגה"

     

    למה הרבה מעצבים ישראלים סוגרים את החנויות שלהם לאחרונה?

     

    "בגלל שאין להם את גדי", היא ממהרת להשיב. "אנשים לא נותנים את הדעת על המורכבות שיש בעיצוב אופנה. בכל תחום יצירתי אחר האמן, אם הוא מצליח, יכול לנוח על זרי הדפנה במשך שנה ואפילו יותר. בתחום שלי יש ארבע עונות, מדי שלושה חודשים המעצב נדרש לעמוד במבחן ולהוכיח את עצמו מחדש. וזה קורה שנה אחר שנה. לא קל. בנוסף לכך לעולם לא אצליח להבין למה המדינה שלנו מעודדת יבוא במקום לשאת את המעצבים הישראלים על כפיים. איך מצפים מהם לשרוד לאור התחרות הלא הוגנת, המלחמות והגבולות החסומים?"

     

    איזו עצה תיתני למעצב צעיר?

     

    "למצוא מישהו מקצועי ואמין שייקח על עצמו את הצד הניהולי ויאפשר לו להתרכז ביצירה. הבעיה היא שלמעצב מתחיל עדיין אין כסף לממן משרה נוספת, ולכן כדאי לו לחפש קרוב משפחה שיודע את העבודה. אני גם מייעצת לו שיאמין בעצמו, ושלא ישעה למי שאומר, 'עכשיו זה לא הזמן לפתוח עסק'. מיום שהכנסתי את כף רגלי לתעשייה שמעתי את המשפט הזה אלפי פעמים".

     

    ומה את מאחלת לעצמך?

     

    "לא הרבה, באמת. לפני שלוש שנים קניתי לי דירה קטנה עם גג באמצע תל־אביב ואני מאושרת בה. אשמח אם יהיה לי יותר זמן פנוי להשתעשע עם נכדי, נמרוד. הדבר היחיד שחסר לי הוא חבר לחיים. מישהו להזדקן איתו".

     

    smadarshirs@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 25.07.17 , 23:46