החיים הטובים של דיאן קיטון

יום לפני הפגישה איתה, התארחה דיאן קיטון בתוכנית הלילה של ג'ימי קימל, לשם הגיעה כדי להסביר שהיא לא מבינה מדוע המוסד לקולנוע אמריקאי (AFI) החליט לתת לה פרס על מפעל חיים. היא בעיקר נדהמה לראות את כל הוליווד באה לעשות לה כבוד. "אנחנו לא חברים, לא האמנתי שהם פינו את הערב בשבילי", אמרה לו קיטון והיה ברור שהיא מתכוונת לכך, כי לדיאן קיטון קשה לבלף ואולי בגלל זה היא שחקנית כל כך אמינה.

יום אחרי, אנרגטית ואלגנטית כתמיד, קיטון שמחה להסביר למה בדיוק התכוונה, כי אולי לא כולם הבינו וזה הציק לה כל הלילה. "עבדתי עם כל כך הרבה אנשים בהוליווד", פתחה בצורת הדיבור שופעת תנועת הידיים שלה, "אבל הם לא חברים שלי. חברים הם אלה שאת מתקשרת אליהם ונפגשת איתם סתם בלי סיבה. זה לא קורה בתעשייה. עושים סרט, הוא נגמר וכולם ממשיכים הלאה. זה לא שהם לא נחמדים, אבל לכולנו יש חיים נפרדים. אני מרגישה כמו צוענייה, עוצרת לכמה חודשים, עושה סרט, ממשיכה הלאה".

אפילו עם הקאסט של "הסנדק", שהתאחד לפני חודשיים בפסטיבל טרייבקה, קיטון לא שמרה על קשר. "לא ראיתי את אל פאצ'ינו 20 שנה. כמו שאתם יודעים, הכרתי את אל באופן אינטימי", היא זורקת כבדרך אגב פרט טריוויה מחדרי המיטות של הוליווד, "ועדיין לא ראיתי אותו 20 שנה. היה נהדר לפגוש את כולם, אני מכירה את פרנסיס פורד קופולה כמו שאני מכירה את ריס ווית'רספון הצעירה, אני אוהבת את שניהם, אבל הם לא חברים שלי".

לא נורא, לדיאן קיטון יש הרבה חברים. הלוואי על כולנו להיראות כמוה בגיל 71, ולעבוד בקצב שלה. משנת 1970 היא עושה לפחות סרט בשנה. בשנים האחרונות היא עושה שניים. בשאר הזמן היא כותבת ספרים, ועוסקת במה שבאמת רצתה לעשות מאז שהסתובבה כילדה עם אביה סוחר הנדל"ן: קונה בתים הרוסים, הופכת אותם לבונבוניירות ומוכרת. עכשיו היא מוציאה ספר צילומים של כל הבתים ששינתה ב־180 מעלות. "גרתי בהמון מקומות כל חיי", היא מסבירה שגם בחיים האמיתיים היא צוענייה. "זזתי וזזתי, אין מקום אחד שאני יכולה להגיד שהוא הבית. בשבילי בית זה לקחת מבנה ולתקן אותו".

Nick Wall

התחביב הזה הוא אחת הסיבות שהובילו אותה לסרט "המפסטד שלי", שעולה היום בבתי הקולנוע. מבוסס על סיפור אמיתי, "המפסטד" עוקב אחרי אמילי וולטרס, אלמנה אמריקאית שגרה בעיירה כפרית מקסימה המשקיפה על לונדון. החיים שלה במשבר קשה, היא גילתה כי בעלה המת בגד בה, מצבה הכלכלי קטסטרופלי ומערכת היחסים עם בנה כמעט ולא קיימת.

יום אחד, כשהיא יושבת בעליית הגג ואוספת חפצים ישנים כדי למכור אותם, היא מוצאת משקפת ישנה. היא מביטה החוצה אל צעיף רעוע ביער שבו גר גבר שלגמרי לא נראה כמו הנסיך שירכב איתה אל השקיעה. היא רואה אותו מותקף בידי חבורת בריונים, קוראת למשטרה וחייה משתנים. ברנדון גליסן, האירי המקסים, הוא ה"אל תסתכל בקנקן" של הסרט, וג'יימס נורטון, שקיטון חושבת שצריך להיות ג'יימס בונד הבא, הוא בנה.

"אמילי היא אישה זקנה", מוותרת קיטון על הפוליטיקלי קורקט, "שנמצאת במקום רע מאוד בחיים ולא מפסיקה לשקר לעצמה. החיים שלה משתנים בהחלטה אחת, לעזור למישהו. זה סיפור על תקווה בגיל שבו לפעמים כבר אין אותה. מאותו רגע היא יוצאת לעולם, מכירה אנשים ועוזרת לו להציל את הבית שלו. ברגע שאומרים לי, 'יש בית להציל', אני שם".

זה גם סיפור על כך שאסור לשפוט ספר לפי הכריכה.

"נכון, האיש הזה הוא טעם נרכש. אני מעריצה את ברנדן, הוא אירי גדול עם אישיות גדולה. המקום הכי אהוב עליי בסט הוא טריילר האיפור, כי כולם מרכלים כל הזמן. אני אוהבת לרכל. היחידים שתמיד שותקים שם הם הגברים. ברנדן הוא הגבר הראשון ששיחקתי איתו ושלא הפסיק לדבר בטריילר הריכולים".

קיטון, שכמובן לעולם תהיה אנני הול מ"הרומן שלי עם אנני", תפקיד עליו גם זכתה באוסקר, לא רודפת אחרי עוד פסלון. היא מגלמת את אותה דמות באופן קבוע למדי, וטוב לה. "אף פעם לא לקחתי תפקיד שהוא נגד הטייפ שלי, אני לא מריל סטריפ". יש לה היסטוריה רומנטית מהמפוארות בהוליווד, שכוללת בין היתר את וודי אלן, וורן בייטי וכמובן פאצ'ינו, היא מעולם לא התחתנה וזה כנראה כבר לא יקרה. "אני לא חושבת שזה הופך את חיי לפחות מלאים או שלמים, זה קשקוש". יש לה שני ילדים מאומצים והיא נראית באמת מאושרת, כי דיאן קיטון, כבר אמרנו, לא יודעת לבלף.

עדיין נהנית לשחק או שזו רק עבודה?

"אני נהנית באותה דרך כואבת כמו תמיד. אני עדיין בפאניקה. שחקנים הם נשמות עדינות, את משלמת מחיר, אבל לא הייתי מחליפה את זה בכלום. את פוגשת אנשים מעניינים לכמה דקות, עושה איתם משהו אינטימי, ואז הם נעלמים כי הם, בדיוק כמוך, גם צוענים. אנחנו צוענים עשירים מאוד, אין חיים טובים יותר".